תמי קויפמן

הֵם

יוֹשְׁבִים אֶצְלִי חָזָק.

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָם.

מְדַבְּרִים אִתִּי.

כְּבָר מִזְּמַן אֲנִי לֹא עוֹקֶבֶת.

לִפְעָמִים

בִּתְנוּעָה מַעְגָּלִית הֵם מְנַשְּׁבִים בֵּינִי לְבֵינִי

חֲרִישִׁית

מַשְׁאִירִים אֶצְלִי אֶת הָרֵיחַ

מִפַּעַם

וּכְשֶׁהָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם מִתְיַשְּׁבוֹת לִי

עַל הָרִשְׁתִּית אֲנִי רוֹאָה

אוֹתִי,

מְתֻלְתֶּלֶת שְׁבוּיָה, יוֹשֶׁבֶת שִׁבְעָה, שׁוֹבֶרֶת

שָׁנִים שֶׁל שְׁתִיקָה

וְזוֹכֶרֶת

נְשִׁימוֹת

כְּשֶׁכָּרַכְתִּי אֶת קוֹלְךָ לְצַוָּארִי נֶעֶתְקָה

נְשִׁימָתִי

הַמִּלִּים נָשְׁרוּ לְגוּפִי

מְשַׁמְּנוֹת עֶגְלַת יַלְדוּת רְחוֹקָה

עָמוּסַת קוֹלוֹת נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אָבִי

שֶׁנָּשָׂא אוֹתִי עַל כְּתֵפָיו

בַּמִּצְעָד שֶׁל אָז

"אֶחָד וְעוֹד אֶחָד זֶה תָּמִיד….

אַתְּ לֹא מְבִינָה?"

מֵאָז לֹא נוֹלַדְתִּי

לְהָבִין.

הוֹפֶכֶת דַּפִּים, לֹא גּוֹמֶרֶת

פְּרָקִים

מַחְלִיקָה לְתוֹךְ שַׁעֲשׁוּעִים

מְאֻחָרִים.