תלמה פרויד

פרידה  

לֹא אָמַרְתִּי כִּי אוּלַי אָשׁוּב

לַעֲזוֹב מָקוֹם זֶה קְצָת לָמוּת

הַמֻּכָּר יָקָר

עִם זֹאת אֶבְחַר

לָצֵאת הַיּוֹם

לְעוֹד מָקוֹם

וְלֹא לִנְדּוֹר כִּי אֶחֱזוֹר.

לֹא אַָמַרְתִּי כִּי אוּלַי אָשׁוּב

מְחַכָּה הַדֶּרֶךְ, מְצַפָּה לִי שׁוּב

הַמֻּכָּר נִשְאָר

אֶרְחַק מָחָר

יִרְעַשׁ הַלֵּב

בְּעוֹד כְּאֵב

עַכְשָיו – אֲנִי עוֹזֵב.

קֶסֶם הַבְּדָיָה שֶׁבְּמַקֵּל הַנְּדוּדִים

מַחְזִיר אוֹתִי אֶל אֲבַק דְּרָכִים,

מַרְאוֹת, אֲנָשִים…

נָתִיב לֹא שֵׁם לוֹ

לֹא סוֹף לֹא קָצֶה

לֹא עָבָר לֹא  הֹוֶה

הָאוֹר בִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ

גָּנוּז לַנּוֹדְדִים

נְגוֹהוֹת קֶרֶן שֶׁמֶשׁ

בְּטִפַּת טַל

וּמַשַּׁב עֵשֶׂב

וִיְרַק עַלְעָל

וְשָׁמַיִם אֲחֵרִים

מֵעַל