תלמה פרויד

 

ללכת                  לזכרה של ויסלבה שימבורסקה

עַל קַו הָרֶכֶס מְטַיֶּלֶת נְמָלָה

נְחוּשָׁה הַנְּמָלָה לָלֶכֶת לָלֶכֶת

הִיא לֹא מִלְּאָה טְפָסִים

אִישׁ לֹא שָׁלַח אוֹתָהּ

כַּמָּה עָבְרָה לֹא מַעֲסִיק אוֹתָהּ

כַּמָּה נוֹתָר לֹא חָשׁוּב לָהּ

כִּי בַּגּוּף הַקָּטָן שֶׁלָּהּ

עַל רַגְלֶיהָ הַדַּקּוֹת מֵחוּט הַשְּׂעָרָה

נֵעוֹר בָּהּ הָרָצוֹן לָלֶכֶת

 

תיאור הנמלה בשירה של תלמה פרויד הוא מטפורה לאדם, אך לא ברור למראית עין מיהו אותו אדם. האם זו שימבורסקה עצמה, מאחר שהשיר מוקדש למשוררת הגדולה, או שמא השיר בא לאפיין תמה חשובה בשירתה. או שמא שניהם. ראוי להקדים ולומר שיקשה עלינו לדמיין את שימבורסקה כרחל המשוררת שהכריזה על עצמה כמי שצר עולמה כעולם נמלה. וודאי שאין כך ברמה הפרטית. אלא יותר נכון לבחון אם לנמלה המתארת את שימבורסקה יש תכונות אחרות, ואולי זו תפיסת המשוררת באשר לטבע האדם. כך מצאנו התייחסות ספציפית לנמלה בשירה של שימבורסקה – "מזמור":

מִשָּׁלָל הַחֲרָקִים אֶסְתַּפֵּק בִּנְמָלָה,
שֶׁבֵּין נַעֲלוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהַיְּמִינִית שֶׁל שׁוֹמֵר הַגְּבוּל
מְסָרֶבֶת לְהָשִׁיב: מִנַיִן וּלְאָן

הסירוב להשיב "מִנַיִן וּלְאָן" הוא האפיון המרכזי של הנמלה בשיר, וניתן למצוא לו מקבילה בשירה של פרויד: הנחישות ללכת, לא לעצור, כמוהו כסירוב להסביר ולענות מנין היא באה ולאן, אך בעיקר – ה"מִנַיִן וּלְאָן" מקביל לדברי פרויד כי "כַּמָּהּ עָבְרָה (קרי, מנין) לֹא מַעֲסִיק אוֹתָהּ כַּמָּה נוֹתַר (קרי, לאן) לֹא חָשׁוּב לָהּ".

באירוניה מתארת פרויד כי:

"הִיא לֹא מִלְּאָה טְפָסִים

אִישׁ לֹא שָׁלַח אוֹתָהּ"

כלומר נחישותה של הנמלה נובעת ממקום אחר, פנימי. אילו היה מדובר באדם, היינו אומרים כי הוא "אוטונומי" אך האם יש אוטונומיה בנמלה אשר מתעקשת על קו הרכס? מכאן ניתן לחזור אל ההבנה שמדובר במטאפורה: מהי נחישותה של הנמלה? האם מדובר בעקשנות המאפיינת אמן אדם חושב, יוצר, עצמאי, אינדיבידאוליסט הדבק באמונותיו וב"אמת" שלו? או שגם האדם ואפילו הוא משורר או אמן נוהג כנמלה על פי איזה צו נסתר, חיצוני לו? האם אינו נענה לאינסטינקט קדום, משום שזהו עצם ועיקר קיומו? הקיום הזה הוא שמהווה עניין מרכזי בשירתה של שימבורסקה, מה שוייכרט כינה "פעימת החיים" (בדברי מבוא לספר שיריה "סוף והתחלה", בתרגומו) ועוד יותר ראוי לזכור שהנמלה – וגם האדם ואפילו הוא אינדיבידואליסט ושקוע בתוך עצמו – היא אחת מקבוצה/תרבות, שהתנהגותה באה לשרת את כלל הקבוצה.

האם גם שימבורסקה חשה שהיא כבולה בידי כורח, גורל, הגדול ממנה, וזאת לא רק בחיי היום יום אלא אף בשירתה? האם משוררים הם אדונים לשיריהם ויודעים לאן השירים יובילו? האם הנחישות ו"הָרָצוֹן לָלֶכֶת" הם עניין של בחירה, או "כניעה" לגורל? שימבורסקה עצמה עונה שאי הידיעה, הספק, הם המציאות בה היא חיה ופועלת, וזהו גם הכוח המניע אותה, מאחר שקיומה ויצירתה תלויים בחיפוש אחר תשובה ולא בתשובה עצמה. או כמאמרו של קואפיס (בשיר איתקה): הדרך אל איתקה חשובה יותר מאיתקה עצמה.

מכאן נובע הסירוב לעצור ולהפסיק, או להשיב ל"שומר הגבול", על שאלה שאין עליה תשובה אחת נכונה וברורה. שכן לא העבר ולא העתיד ברורים, ולכן גם אין ביכולת המשוררת לענות על השאלה מנין ולאן. כך נראה גם ש"שומר הגבול" כמוהו כמי שבשירה של פרויד דורש "למלא טפסים" – הם מסמלים איזה מנגנון מקובע המבקש לקבע, דל מחשבה ודימיון, כוח עצום המבקש לשלוט בבלתי מובן ולשים לו סייג, ולכן לבלום את היצירה בתוך גבולות תחומים של "מותר ואפשר". והסירוב ואי היכולת לענות לו נובעים מכך שהעבר והעתיד הם 'רק' החומר הגולמי שביד היוצר ממנו נבראת היצירה. ואכן באחד משיריה היא אומרת:

"בְּשִׁיר בְּקֹשִׁי אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּקֶצֶב הָעֲלִילָה הַמֻּכְתָּב לִי.

אֲנִי מְאַלְתֶּרֶת אַף כִּי אֲנִי סוֹלֶדֶת מֵאִלְתּוּר.

עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל אֲנִי נִתְקֶלֶת בְּאִי-יְדִיעָה".

כרוניקה ידועה מראש

מִישֶׁהוּ יָמוּת הַיּוֹם

מֵחֶנֶק מִשְּׂרֵפָה מִמַּגֵּפָה מִתְּאוּנָה

בַּכְּבִישׁ בַּמַּיִם אוֹ בָּאֵשׁ

אִם רַק יֵצֵא מְעַט אַחֲרֵי

אוֹ אַךְ יַקְדִּים לַחֲזֹר

אִם קֵדְמָה יִפְנֶה

בִּמְקוֹם לַמַּעֲרָב

לוּ אַךְ הָיָה עוֹלֶה עַל רֶכֶב צִבּוּרִי

בִּמְקוֹם עַל אוֹפַנָּיו

לוּ אַךְ הִקְדִּים אֶת בֹּא הַגַּל

לוּ נִזְהַר מִן הַסְּחַרְחֶרֶת

אִלּוּלֵא טִפְּסָהּ בְּחֶבֶל

אִלּוּ לֹא רָצָה

בַּכְּבִישׁ הַמְאוּסְפַלְט

אוּלַי נִתַּן

אוּלַי אֶפְשָׁר הָיָה אַחֶרֶת

אוּלַי יָקֵל עִמָּנוּ

אוּלַי הָעֵת תַּכְמִיר

אוּלַי תָּחוֹן

אוּלַי אִם נִתְחַנֵּן

אוּלַי אִם נְתַכְנֵן

אוּלַי אִם יֵעָצֵר לְרֶגַע הָעוֹלָם

וְאוּלַי לְעוֹלָם לֹא יִתָּכֵן

כִּי מִישֶׁהוּ יָמוּת הַיּוֹם

מֵחֶנֶק מִשְּׂרֵפָה מִמַּגֵּפָה מִתְּאוּנָה

בַּכְּבִישׁ בְּמַיִם אוֹ בְּאֵשׁ

וְכָךְ מֵאָז וּמֵעוֹלָם

נֹאמַר אוֹ נִתְכַּחֵש

חיה מתה

רַב הָיָה לְחַיָּה בְּחַיֶּיהָ

וּבְהַגִּיעַ יוֹמָהּ

בָּקְעָה נְהָמָה מִגְּרוֹנָהּ שֶׁל עִיר

סַבְתָּא חַיָּה מֵתָה מָוֶת מְאֹד לֹא מַזְהִיר

וְנִקְבַּע מִשְׁכָּנָהּ לְגוּשׁ ה' חֶלְקָה ב'

אַחֲרֵי שֶׁחַיָּה מֵתָה

הִגִּיעָה דְּרִישַׁת תַּשְׁלוּם ממד"א

עַל נְסִיעָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה

חַיָּה הַמֵּתָה נִדְרְשָׁה לְשַׁלֵּם

דְּמֵי נְסִיעָתָהּ לָעוֹלָם הַבָּא

אַךְ לְחַיָּה לֹא הָיָה פֶּה לוֹמַר

אֲנִי לֹא חַיָּה עוֹד

וּבַמָּקוֹם שֶׁאֲנִי נִמְצֵאת בּוֹ

אֵין

3 מחשבות על “תלמה פרויד

  1. שורות כל כך מכמירות לב, תלמה:
    רַב הָיָה לְחַיָּה בְּחַיֶּיהָ
    וּבְהַגִּיעַ יוֹמָהּ
    בָּקְעָה נְהָמָה מִגְּרוֹנָהּ שֶׁל עִיר
    סַבְתָּא חַיָּה מֵתָהּ מָוֶת מְאֹד לֹא מַזְהִיר

    אהבתי

  2. מסע, חיים ומוות. אבותינו המיתולוגיים הנושכים בעקבינו. הם מולנו, אנחנו מולם. במעלה ובהתמשכות וובמורד.
    מה יותר משמעותי מזה.

    שיחקת אותה, תלמונת.

    אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s