שמעון מרמלשטיין

חיסון

דילגתי פנימה, סופר עשרים ואחת מדרגות מטפסות ועוד שבע יורדות לפני שהרפיתי מהמעקה והבטתי אל הפרוזדור. אור זרח בקצהו. תריסי עמדת האחיות בדרך היו מוגפים. מלבינים באפלולית. מאחורי דלת צדדית, פתוחה למחצה, מרחה אחת האחיות אודם כהה על שפתיה. תנועותיה הפכו איטיות, מודעות לזוג עיניים הצופה בה.

תריסר אנשים, רובם קשישים, ישבו על ספסלים מרופדים בכתמי קפה ודם והמתינו. אם מישהו רצה לדבר, הוא פנה אל האנשים שלצידו. אף מילה לא חצתה את רוחבו של הפרוזדור, אלא אם מישהו התעקש על כך. ואם מישהו החליט לקום ממקומו, הוא הקפיד להישאר קרוב לספסל אותו נטש.

לא יכולתי להפטר מהמחשבה כי העלייה במדרגות והירידה מייד לאחריה, לא נועדו אלא לשבור את רוחם של האנשים. הם באמת נראו מושפלים. גם אלה שדיברו וגם אלה ששתקו, אך הניעו את ראשיהם בתנועות זעירות שהביעו חוסר אמון מוחלט בכל שנאמר.

הם התחלקו לשניים. אלה שקיבלו כבר ואלה שעדיין לא.

אלה שקיבלו, מיששו ללא הרף את הכאב עד ששקע בבשרם. בסך הכול דקירה קטנהבכתף שמאל הכי טוב, אם את כבר שואלת … אמרה אחת. אבל אף אחת לא שאלה.

אלה שעדיין לא קיבלו, קמו חיוורי פנים, פסעו כמה צעדים והסתובבו כמי ששכחו דבר מה וחזרו לשבת, נבוכים ותוהים לפשר הדבר שאיבדו. האור הצהבהב מהתקרה מילא את החריצים שבפניהם עד שהיה נדמה כי הם קורנים מפחד.

אני הייתי מספר 206. מספר 205 קטף  לפניי את הפתק הוורוד מגלגלת נירוסטה שצרחה כל אימת שהייתה נתלשת מתוכה פיסת נייר. 205 נע באיטיות חוץ מהרגע שנדמה היה לו כי אני מנסה לעוקפו בדרך למספרים.

לפחות לא אצטרך לשאול מי האחרון בתור… אני אחרי 205… לרגע הייתי נטול דאגות.

מכיוון המדרגות הופיע פתאום מספר 176. פאות לחייו הארוכות שתמכו במשקפיים עגולים החזירו אותי לשנות השבעים, לימי המהפכה של דני האדום בפאריז.

 מההה!?… גיי שפצירן? הלכת לטייל? 187 כבר בפנים! הטיח לו ישר בפרצוף מספר 205.

מה פתאום!? בסך הכול  ירדתי לרגע לשתות קפה. המשקפיים העגולים עלו וירדו עם המילים. ממש כמו המדרגות הנבזיות שרוממו והשפילו אותנו.

אני 205, לעס לו השמן את האמת הקרה בפרצוף, ואתה יכול לחלום שתכנס לפניי. רגע זה כבר לא רגע היום. אבל תור זה עדיין  תור … פשטיין זי? וכשהרים את זרועו, אולי להצביע לכיוון בו אובדים רגעי החיים של כולנו, תעתה כף ידו השעירה בחלל עד שכוונה במפתיע לעברי.  הוא, 206, האחרון בתור… אולי ניסה לנחם את המאחר, כשהסגיר אותי ואולי רצה לנקום בי על ניסיוני לחטוף מספר מתחת לאפו.

 176 הביט אל התקרה המחוררת ממנה הסתננו קרני אור חולני. כשקרב אליי, טמנתי את ראשי ואוזניי בין הידיים והבטתי במרצפות. החריצים השחורים שביניהן מתחו רשת קווי אורך ורוחב שחילקה את הפרוזדור לנחלות ארעיות של כאב.

הרמתי את הראש. 176 נח בשלווה מימיני. נראה לי שלא טרח אפילו לתלוש מספר חדש מהגלגלת. מין פטליסט כזה ששרד את המהפכה דה-לוקס ההיא ורפרף עתה במגזין צבעוני שמישהו שכח. בין הדפים נטו בתים השייכים לזרם הדה-קונסטרוקטיביסטי  בזוויות מאיימות אל עבר גשרי בטון דקיקים תלויים על מיתרי פלדה. גשרים שרוח פרא מתי שהוא תנגן עליהם תפילת אשכבה לפני שתקרע  לגזרים את פרטיטורת המיתרים והבטון.

ברקע, כהד למחשבותיי, קול אבוב נסתר ליווה עקבי אישה הצועדת מהחשיכה אל האור. אפילו הקשישים שבחבורה  הזדקפו ובלעו אוויר. גאווה נשפה בעצמותיהם והריצה דם לאזורים רדומים בגופם.

שמעתי שהפסדת את התור, לחשה האחות שהופיעה ושלחה אצבע מוכתמת באודם אל מיתרי הגשר שבתצלום. 176 סגר בבהלה את המגזין, כמעט על ציפורניה.

 כן. הפסדתי, הודה וצעד בראש מורד אל עמדת האחיות שתריסיה נפערו קלות לעומתו.

משני עברי הפרוזדור התבוננו בי היושבים במבט של … אתה זה שהפסדת, אפס שכמוך… קודם מספר אחד בתור ועכשיו את האחות הרחומה.

שבתי והורדתי את ראשי מטה, אך הפעם השארתי את אוזניי כרויות… אולי בכל זאת מישהו יוותר בקול על מה שלא היה שלו מעולם.

אישה עם כובע קש. אחת שהזריקו לה כבר את הנסיוב לדם, הסתובבה הלוך ושוב בפרוזדור והכריזה, אמרו לי לחכות  עשרים דקות, לראות שאני לא מתפגרת

תתפגרי כבר, תתפגרי. סיננה קשישה קצרת רוח שתפסה את מושבה של המדברת. נדמה לי  שהיא הייתה מספר 197. שנה של מהפכות אמיתיות. אם מוסיפים את הספרה אחת לפני השבע.

במקום למות בשקט, שלפה הנידונה טלפון סלולרי מקושט בפסי שחור לבן אלכסוניים מתוך תיק בד בצבעים זהים.

הזברה הורידה את כובע הקש והחלה לצעוק בטלפון למישהו שבקושי שמע. אבל אנחנו הקשבנו, "יש לו גרורות. המצב שלו נורא… יותר מנורא … קטסטרופלי. הרופאים אמרו שזה כבר התפשט בכול הגוף." …  והזה הזה התחיל גם למשש את גופנו, מלטף את העור חודר פנימה.

176 שב אל הפרוזדור. האם זה רק נדמה לי , או שבאמת הריץ'-רץ במכנסיו היה עתה יותר פתוח מאשר לפני שהתחסן? האור הארור הזה מעוות את משמעות הדבריםהוא שב והתיישב לצידי, אך הפעם לשמאלי. רגליו היו פשוטות לפנים. המגזין הצבעוני נח על בטנו, מחמם לו את הסרעפת. אבל 176 חיכה לדבר אחר. והדבר הזה, 205, התרחק ממנו בצעד מתוח ועם ידיים מאחורי הגב. כנראה ש 204 כבר היה בפנים, מקבל את הדקירה הקטנה בכתף שמבטיחה פיסת חיים קטנה אף יותר. 205 הגיע לקצה המישורת ממנה עולים המדרגות חצי קומה כדי להשמט  מייד קומה וחצי מטה והחל את דרכו חזרה ואז, בדיוק כשחלף על פני 176 והגשר שעל בטנו, הניח הלה רגל על רגל, במין מבנה אנושי רופף ופלט … גיי שפצירן

205 קפא על מקומו, תוהה אם 176 דיבר אל הגשר  או לועג לו, כי למרות הטיול הקטן, עם כוס קפה למטה ונגיסה באיזו עוגייה מתוקה למעלה, הצליח להקדים אותו במרוץ המטופש אל הכאב .

205 בהה בזגוגיות העגולות של 176. האישונים  הדוממים מאחוריהן נראו לו כמו עיניים של  דג סלמון שהפרה את זרעו במעלה הנהר, רגע לפני שהוא נופח את נשמתו במין שלווה של מי שראה והקים מחזור חיים שלם… למות במקום שנולדת מי מבקש יותר מזה?

205 התכופף והרים את המגזין. מתחת לגשר שהחל להתנדנד בין אישוניו, הבחין בנקודות כתמתמות המקפצות בחן סנפירי שליוו את המגזין במעופו  הזועף אל הקיר… רגע של אושר  … שבסופו גם הגשר התלוי יתמוטט לרצפה עם איושה קלה כזאת, שעליה לעיתים מעדיף הלב לוותר כדי להתרכז בנשימה המרוממת את הנפש.

אוווו …. איזו טיסה …. ממש כמו בסלון האווירי בפאריז..

205 התכופף ובחן ממרחק נשימה את המשקפיים העגולות עד שנתכסו באד לבנבן … או שהשייגץ הזה מת, או שהוא מדבר מהבטן… ושוב האווו הזה ואחריו טפיחה בתחת.

 205, יחדיו עם כל משקלו העצום, קפץ לאחור וכמעט  התמוטט אל גוף עטוף חליפה לבנה, ממנה הזדקרו פנים, גבות וציצית שיער לבקניות… כך נראה השטן כשהוא מתחפש לבן אנוש … הבזיקה מחשבה במוחי. אולי גם במוחו של 205. רגע של הבנה אילמת חלפה בינינו. הדלת בקצה הפרוזדור נפתחה. אור בהיר נשפך ממנה, מלווה את 204. אישה שלא הבחנתי בקיומה עד לאותו רגע. אולי אחת מהנפשות הבודדות שהחיפושיות שרו עליהן  בשנות השבעים הסוערות והמאושרות, רגע לפני שהפכו בודדים בעצמם.

176 התעורר, הביט בזקן הצחור ובמגזין האחוז בידיו וקם בחיפזון ממקומו. רגע לפני שטיפס את מחצית הקומה, כדי לצנוח  מייד מטה, פנה לעברנו. ותהייה גולמית, זכה מאור ראשון, נחה על פניו.

הלבקן התיישב ביני לבין הזברה, עצם את עיניו והחל לרפרף בשלווה בין דפי המגזין המונח על  ברכיו. הגשר המעוות שנמתח פתאום לאורך הגיליון ולא לרוחבו, החל לנוע ברוח. לא יותר מעשרים דקות חלפו מאז נכנסתי לבניין המרפאה, ונראה היה לי כי חייתי שם עונה שלמה, חמקמקה מזמן.

הזברה הציצה אל השעון. הכאב שפשט לפתע  בכתפה וכמעט ושיתק את מחצית גופה השמאלי גרם לה להסתובב אל הלבקן בתנוחה כמעט בלתי אפשרית ולירות לעברו משפט אין סופי, "דבר ראשון במקום להתעסק בחוברת היית צריך לקחת מספר אבל נראה לי שהם הורידו כבר אותם זאת אומרת לפני רגע הורידו את המספרים מהגלגלת כי עכשיו כבר אחרי שתיים עשרה בצהריים והם כבר לא יקבלו אותך בגלל זה תצטרך לבוא  אחר הצהריים או מחר."

התכוונת שהורידו אותנו מעמוד התלייה? גיחך.

הזברה נראתה כמו חיה שהפסים השחורים נושרים ממנה ומותירים אותה עם עור לבן, רועד מקור. אולי לכן עיוותה עוד יותר את גופה. עד שישבה על חצי עכוז בכיוון אחד והביטה לעבר הדובר בכיוון המנוגד "התכוונתי שלא יקבלו אותך, כי אין לך מספר." חרחרה.

מי אמר שאין? צחק לה בפנים.

הנה, הנה, הרים את שרוול ימין, 212531. לא צריך פתק. יש דברים שרושמים על העור.

אוושוייץ!?  נדהמה ועורה שוב עטה פסים, אך  הפעם  אנכיים, כחלחלים כמו קווי דיו שמישהו שרטט ביד רועדת … ממש זיקית האישה הזאת … ומייד כיסתה את שפתיה בכף יד המומה.

דכאו, רחב קולו של הזקן בפרוזדור. אוושויץ זה  מתחת לשרוול  שמאל. 534191.

איך זה כל כך הרבה מספרים? אף פעם  לא פגשתי ניצול שואה עם כל כך הרבה כתובות… על הידיים.

התכוונת למישהו עם כל כך הרבה מזל. אבל  מישהו כאן הזכיר בכלל ניצולים?

"ואכמן?" הקול שלה רעד. דלת נפתחה. 205 עמד שם, מהסס, עד שנסוג וסגר את הדלת חרש. סנפיר במרחקים הכה במים.

לא לדרג המבצע, גם לא לדרג הפוקד, אני שייך. ענה לה הלבקן, אלא למחולל … המחולל … המחלל … חלל

אתה חולה? התעוררתי. האור בפרוזדור דעך. הייתי לבד. בודד כמו שלא הייתי מעולם בחיי. קפוא בצידי הימני.

הסתובבתי שמאלה. האודם על שפתיה החוויר כבר. היא הניחה יד על מצחי… אתה בסדר. לפעמים מפתחים תסמין של המחלה בלי המחלה עצמה. אתה יודע, מין תעתוע שכזה.

המגזין היה פתוח על הספסל מימיני. הגשר חזר למקומו, מונח לרוחב הדף, אך קמטים עדינים בנייר גילו כי בזמן שנרדמתי התחוללה סערה בין מיתריו.

האחות הניחה  בזהירות את ידה הימנית על כתפי השמאלית, אני חייבת לסגור את המרפאה, התנצלה. אני מקווה שאתה לא רוצה להישאר כאן עד ארבע כשיגיעו לכאן המוני אנשים להתחסן. ממש שיטפון, היא צחקה והצביעה על הדף הפתוח  בו זרמו מים אפורים ועגמומיים מתחת לגשר.

האור בחוץ הכה בי בפתאומיות. גם התכלת השמימית. מימין עבדו שתי מכבסות במלוא המרץ ומשמאל משרד לתיווך דירות ומספרה – בשלווה. בקצה השמאלי של חזית המבנה, שהמרפאה חצתה אותה לשתיים, ניצבה חנות סגורה. לפי הריהוט המפוזר שנותר בתוכה, ניתן היה לנחש כי פעם היה כאן בית קפה. אז 176 שיקרהרהיטים המכוסים אבק אולי עוררו במוחו את התירוץ לאיחור … אולי … ואולי הרחיק  והרחיק מכאן ומצא … אשרי הזורעים ולא יקצורו  כי ירחיקו נדודמשורר נשכח כתב בתחילתה של המאה הקודמת את המילים האבודות האלה שצפו פתאום במוחי.

חציתי את הכביש. אשנב דוכן הלוטו בסמוך למכוניתי היה פתוח. מספרים נהמו מתוכו על פרס ענק. שבועות כבר לא ניחשו. הציפייה לעושר מילאה את האוויר בפתיתי זהב. אפילו  הדוכן שבדרך כלל היה סגור בשעות הצהריים, היה עטוף עתה בדגלונים ירקרקים בהם רשומים מספרים אסטרונומים. בפנים  ישבה אישה יפה, ריטה או מרגריטה שמה, כבר אינני זוכר. פנים סלביים עדינים מעל זוג שדיים מתפרץ.

 פעם, לפני כמה שנים, ניסיתי להתחיל איתה. היססתי קצת בהתחלה. יש לה ליקוי קל בדיבור שאולי קשור לבעיות שמיעה ואולי להיגוי הרוסי שאוחז בכוח את גרונה כשהיא מנסה לעבור לעברית. תהיתי אז איך לפנות אליה, בלא לעשות מעצמי אידיוט גמור שזה עתה התגרש ומנסה לטעום מהכול. בסוף נתתי לה  כרטיס ביקור שלי. היא בחנה אותו מול הרקיע ושאלה אותי, צוחקת, אם אני מרגיש כמו מיניסטר שמחלק כרטיסים לכל מי שהוא פוגש. הסמקתי ומלמלתי הסבר רפה שנתתי לה אותו כדי שתוכל להתקשר אליי מתי שתרצה.

היא צלצלה אליי אחרי יומיים ושאלה אם אהיה מוכן ללכת לטייל איתה על שפת הים ואחר כך לשמוע מוזיקה … קלאסית אני מעדיפה… הצרוף בין חול הים לאולם קונצרטים עם חליפות, נראה לי בלתי אפשרי, אך למרות זאת הסכמתי. קבענו למוצאי שבת, שעה שנואה עליי, ושעתיים לפני המפגש ביטלתי בתירוץ שבנותיי רוצות פתאום ללכת איתי לסרט. והיא שהייתה לה בת אחת בגיל של בנותיי, אמרה שהיא מבינה. אבל ידעתי שלא האמינה לי.

מאז לא העזתי לגשת לדוכן שלה. אבל היום, עם הדקירות וכל הטרוף שבפרוזדור, חשבתי כבר שלא יהיה לי איכפת מכלום. אבל כשהגיע הרגע הפכתי נבוך. שנינו העמדנו פנים שאנחנו לא זוכרים דבר ממה שארע פעם, או בעצם לא ארע. אבל כשמילאתי טופס הימורים, ראיתי בהשתקפות זגוגית  הדוכן שהיא מתבוננת בי. וקרוב לודאי, כשהעבירה את כרטיס האשראי שלי וחיכתה לקבלה שתצא, ידעה כי אני בוהה בה. רציתי להגיד לה שאני מצטער על הפעם ההיא, אבל לא אמרתי דבר. כדי לשכוח את הפגישה שלא התקיימה, ניסיתי לשחזר בראשי את סדרות המספרים שרשמתי בטופס הרגיל  ובטופס הדאבל לוטו, עשרים וארציות כפול שש, אמורים לכסות את כל המספרים  שהיו על שתי הזרועות הלבקניות שבפרוזדור. היה ברור לי שחלמתי עליו, על הזקן השטני שקיפץ בין מחנות ההשמדה. אבל פתאום הבנתי כי  המספרים האלה לבטח היו שייכים פעם לשני אנשים, אולי אפילו לבעל ואישה שעלו בכבשן השמיימה…  איך אני מעז לפרוט את הסבל של אחרים לצרופים אקראיים וכמה זמן הספרות האלה תתרוצצנה בתוך גולגולתי החלולה? … הנה כבר עכשיו הם מטשטשים ואם אנסה לחבר שוב את כל האפשרויות בכרטיס לעולם לא אצליח להרכיב מהם את צמד המספרים הראשוני ההוא.

התרחקתי מהדוכן. מונה, מחבר ומחסר מספרים שונים. המוכרת ליוותה אותי  במבט הולך ומתארך, מסוגרת בדוכנה הכתום.