שושנה קרבסי

שְׁבָרִים        

בְּשִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן אֶחָד

בָּאָה עָלֵינוּ הַמּוֹרָה מְאִירָה

לְלַמֵּד שְׁבָרִים.

"אֶת הַשָּׁלֵם", כָּךְ הִסְבִּירָה

נִתַּן לִשְׁבֹּר לַחֲלָקִים…"

וּבַשָּׁנִים שֶׁקּוֹלָהּ רָחַק מִמֶּנִּי

לֹא אַחַת שְׁאַלְתִּיהָ בְּלִבִּי:

"מַה יָדַעְתְּ עַל שְׁבָרִים, הַמּוֹרָה מְאִירָה,

שֶׁאַתְּ בָּאת לְלַמֵּד אוֹתָנוּ שְׁבָרִים?

שֶׁאֲנִי יַלְדַּת שְׁבָרִים הָיִיתִי

וּבְקִיאָה בַּקַלוּת בָּהּ נִתַּן

לִגְזֹר אַבָּא לִגְזָרִים

כְּשְׁמְפַטְרִים אוֹתוֹ מֵהָעֲבוֹדָה

שֶׁל אַרְבָּעִים שָׁנָה,

וְכַמָּה קַל לִסְדֹּק סְדָקִים

וְלִפְרֹעַ בַּסְדָרִים,

סְדָרִים דַּלִּים שֶׁהִתְקַיְּמוּ,

אֲבָל סְדָרִים.

וְכַמָּה קַל לְרַסֵּק

כָּבוֹד שֶׁל אִישׁ

מַחֲרִישׁ,

אֲשֶׁר סַךְ שְׁבָרָיו

רַב מִשֶּׁיָּכוֹל הָיָה לָשֵׂאת

אֶת עַצְמוֹ

וְאֶת שְׁלוֹמוֹ.

וְהַרִיסוּק,

וְהַשְּׁבִירָה,

וְהַגְּזָרִים,

וְהַפְּרָעוֹת בַּסְדָרִים

עָשׂוּ אוֹתִי אָז לְתַלְמִידָה חֲרוּצָה מְאֹד

גַּם בְּשִׁעוּרֵי הָעִבְרִית

כְּשֶׁלָּמַדְנוּ שֶׁהֵם מִלִּים נִרְדָּפוֹת

לְ – "אַבָּא שְׁאֵין לוֹ בְּמָה לָלֶכֶת לַעֲבֹד".

מַה יָדַעְתְּ אָז עַל שְׁבָרִים, הַמּוֹרָה מְאִירָה?

עֵת קוֹלֵךְ הִתְרַסֵּק לְתוֹכִי:

"שׁוֹשַׁנָה, הַאִם הִקְשַׁבְתְּ לְמַה שֶׁהִסְבַּרְתִּי?

הַאִם הֵבַנְתְּ אֶת נוֹשֵׂא הַשְּׁבָרִים?

וְנָא הַקְפִּידִי מְאֹד

בְּשִׁעוּרֵי הַבַּיִת!"

השיר של קרבסי מדבר בעד עצמו, ולמעשה אינו זקוק לפירושים רבים ודי מעט מסתתר מתחת למילים, בסב-טקסט. כך ללא כחל וסרק הוא מתאר את זיכרונותיה הכואבים של הדוברת הבוגרת מתקופת ילדותה, כשהיא כורכת זה בזה שברים מתחומים שונים, שב"מקומות" חברתיים-תרבותיים נורמליים לא אמורים להיות קשורים זה בזה: לימודי שברים בשיעור חשבון בבית הספר מזה, לצד יחס משפיל ו"שובר" מצד המורה/מערכת החינוך מזה, והשבר המרכזי המתרחש בבית הילדה, מזה. האחרון – עיקרו שבר כלכלי ונפשי של אביה בשל אובדן מקור פרנסה ופיטורין, ושבירת כבודו בשל כך. ובתוך ומתחת לכל אלה מצויה הילדה. אך הסיפור נמסר מפיה של המשוררת-הדוברת הבוגרת. היא זו הטוענת כי כבר אז, כילדה, חשה ונשאה על כתפיה את שברונו של אביה, את שבר המשפחה ואת התמודדותה עצמה, כשבו זמנית עליה להתמודד וגם עם יחסה של המורה. אך מול אלה נראה כי היא עמדה איתן, כאשר ביקשה להצטיין, להיות תלמידה טובה, ובאמצעות זאת אולי אף לשמור על כבודה וכבוד ביתה.

אולם דבר מכל מה שהיא חשה כעת לא נהגה בקול רם בילדותה, היא לא נעמדה אז בבית הספר, סיפרה והתריסה כנגד המורה המבוגרת. נקל יותר לשער שמדובר בזיכרון שנבנה והתעצם במשך השנים עם הבגרות ועיצוב התודעה וּבַשָּׁנִים שֶׁקּוֹלָהּ רָחַק מִמֶּנִּי לֹא אַחַת שְׁאַלְתִּיהָ בְּלִבִּי…), ועוד יותר עם גבור המודעות החברתית-פוליטית.

אפשר אפילו להרחיק לכת ולשער כי לפנינו דוגמה להבניית זיכרון, אימוצו כמציאות של אירוע שלא התרחש כפי שהוא מתואר בשיר. וזאת במטרה להגיע לתיקון, להשלמה נפשית עם תחושת עוול וקיפוח, שלא לומר במטרה לשוב לאחור ולהעניק לילדה כוחות  – שלא היו לה אז – לעשות מעשה המביא גאולה ומזור, לתקן בנפשה את תחושת העוול העמום שקיננה בה כל השנים. לכן היום, לאחר שנים, כשהיא נזכרת במורתה, היום קמה הדוברת נעמדת בכיתה מדומיינת ומביעה מולה את מה שלא הביעה אז, את רגשותיה שלא ידעה להביע במילים, ולבטח לא העזה לומר אז למורתה,

באשר למורה – האם יש לנו סיבה –לפי תוכן השיר – לחשוד בה שידעה על המתחולל בלב הילדה ובביתה, ושלמרות זאת התאכזרה אליה? למעשה איננו בטוחים כלל שהמורה   התנהגה באופן חריג. אבל המשוררת המתריסה כעת טוענת שהמורה חטאה כלפיה בחטא האטימות, שבלא כל התחשבות במה שהתרחש בביתה היא ריסקה אותה בקולה, הטילה ספק בהבנתה את נושא השברים, ודרשה שתקפיד בשיעורי הבית. וכך על הקורא להסיק שהמורה היא הרומסת את הילדה, השבורה ממילא ממה שהתרחש בביתה:

"מַה יָדָעְת אָז עַל שְׁבָרִים, הַמּוֹרָה מְאִירָה?

עֵת קוֹלֵךְ הִתְרַסֵּק לְתוֹכִי:… "

ברמת הסבטקסט ראוי לשים לב לשמה של המורה – מאירה – המשמש את הדוברת כדי לאפיין את דמות המורה:

ראשית קיים ניגוד מסוים, טבול באירוניה, בין שמה לאופן בו היא מוצגת. שכן המורה מאירה היא לא רק מי שאמורה ללמד, להורות, אלא גם להאיר את הדרך. אולם במקום להאיר לילדה את עולמה קולה מתרסק בתוכה. לא רק שהווייתה אינה מאירה ואינה נעימה – היא מרסקת ומזיקה לה.

שנית, השם מרמז קלות על שיוכה האשכנזי של המורה, ומכאן קצרה הדרך לייחוס התנשאות גזענית למורה. גם בצורת הדיבור "באה עלינו", שיש בו לרמז על הסתכלות מלמעלה, ואף "התנפלות" (לביטוי יש ניחוח "סלנג" אך זו גם משמעותו במקורו המקראי: "כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת בָּאָה עָלֵינוּ"), על כיתה שלמה, במקום לומר שהיא "באה אלינו" – שמשמעו לבוא אל הכיתה "בגובה העיניים":

בְּשִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן אֶחָד

בָּאָה עָלֵינוּ הַמּוֹרָה מְאִירָה

אך האמנם מורה ממוצא מזרחי הייתה פונה אליהם אחרת?  או שמא ממורה מזרחית קל יותר לקבל "התנפלות" ולא לראות בכך התנשאות?

אף שהדוברת מדברת בשם עצמה, היא מציגה בפנינו גם אלמנט חברתי חשוב, הנרמז כבר בביטוי בלשון רבים "באה עלינו", ועוד יותר בתיאור העוני, שהיה ונותר  מנת חלקם של רבים ובלט בקרב העולים החדשים. גם אם הדוברת לא התכוונה בפירוש לכך, בכל זאת תיאור השפעת העוני על הילדה, וכיצד היא התמודדה עמו מעביר אותנו בין השורות לספירה חברתית-עדתית הנרמזת בשורות הבאות:

"שֶׁאֲנִי יַלְדַּת שְׁבָרִים הָיִיתִי

ובְּקִיאָה בַּקַלוּת בָּהּ נִתַּן

לִגְזֹר אַבָּא לִגְזָרִים"

או למשל,

ו"כַמָּה קַל לְרַסֵּק

כָּבוֹד שֶׁל אִישׁ

מַחֲרִישׁ"

שורות אלה המרסקות את לב הקורא, מזכירות את טענות משוררי הערס פואטיקה כיום ואת טענות "הקשת המזרחית" בשנים עברו. אולם תחושת הקיפוח והטענה בדבר התנשאות אשכנזית ממסדית רק נרמזים בשיר ואינם בוטים כמו אצל כמה ממשוררי הזרם הערס פואטי.

לבסוף ברמת הסבטקסט ניתן למצוא בשיר גם ביקורת מסווה גם כלפי מערכת החינוך אשר באה "ללמד" חומר טכני, ללא רגישות, והתחשבות ובכך מאבדת את המנדט העיקרי שיש לה: להיות מחנכת ולא רק "מורה", רעיון זה נרמז בדבריה של הדוברת:

"מַה יָדָעְת עַל שְׁבָרִים, הַמּוֹרָה לֵאָה,

שֶׁאַתְּ בָּאת לְלַמֵּד אוֹתָנוּ שְׁבָרִים?

שֶׁאֲנִי יַלְדַּת שְׁבָרִים הָיִיתִי"

כי איזה ערך ומשקל יש ללימוד מופשט ותיאורטי של שברים בחשבון מול בקיאותה של הילדה והתנסותה המרה בחיים הממשיים, שאין בית הספר מסוגל בכליו ללמד?

 

תּוֹרַת הַהִסְתַּפְּקוּת/

עַל סָבָתִי אֶסְתֵּר נָהֲגוּ לוֹמַר:

"הַיָּפָה בִּבְנוֹת מָרַאכֶּש"

וּבְכָל זֹאת מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתִיהַ

בְּזָהָב עַל צַוָּארָהּ

עַל אַף שֶׁסָּבִי

מִמִּשְׁפַּחַת צוֹרְפִים הָיָה.

וְהַיָּפָה בִּבְנוֹת מָרַאכֶּש

בְּיוֹם חֻפָּתָהּ

כְּתֻבָּתָהּ לֹא קֻשְּׁטָה,

עַל דַּף לָבָן, פְשׁוּטָה

נֶעְדָּרָה עִגּוּל וְסִלְסוּל

כִּכְתוּבָּתָהּ שֶׁל אַחְרוֹנַת הָעֲנִיּוֹת.

יָא לַלָה אֶסְתֵּר,

שֶׁהָיִית הַיָּפָה בַּבָּנוֹת,

מַדּוּעַ הִסְתַּפַּקְתְּ בְּיוֹפְיַן הֶעָנִי

שֶׁל צֶמֶד צַמּוֹתַיִךְ

מַדּוּעַ הִנְחַלְתְּ תּוֹרַת הִסְתַּפְּקוּת חֲפוּיָה

מֵאִמּוֹתַיִךְ אֵלַיִךְ וּמִמֵּךְ לִבְנוֹתַיִךְ.

וְאָנָּא אָבוֹא אֲנִי

וְקוֹלֵךָ בְּאִמִּי

וְקוֹלָהּ בְּעָרְפִּי:

"הִסְתַּפְּקִי! הִסְתַּפְּקִי, בַּת, הִסְתַּפְּקִי!"

וְקוֹלְכֶן אִמּוֹתַי

עוֹקֵד רְצוֹנוֹתַי בְּתַכְרִיךְ

בְּאֵיזֶה יָם חֲרִישִׁי

נְטוּל זְרָמָיו הַשּׁוֹצְפִים

אֶעֱשֶׂה לְקוֹלְכֶן

תַּשְׁלִיךְ?

עֹנִי בְּמָרַאכֶּש – מוֹכֶרֶת הַטִּישׁוּ

"לָא וּלָא, וּלָא !"

"אֵין אֵין אֵיֵן !"

נוֹקֶבֶת אֵם בִּילָדֶיהָ

הַמְּבַקְּשִׁים דְּבַר מָה לֶאֱכֹל

בְּעֵת שֶׁצַּעֲרָהּ וְהֵם

תְּלוּיִים עָלֶיהָ כְּקוּמְקוּם

אֲשֶׁר אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כֵּלָיו.

2 מחשבות על “שושנה קרבסי

  1. אוי שושנה, הצלחת לתת כאן קול לכל כך הרבה נשים (אני ביניהן)!
    קוֹלְכֶן אִמּוֹתַי
    עוֹקֵד רְצוֹנוֹתַי בְּתַכְרִיךְ
    בְּאֵיזֶה יָם חֲרִישִׁי
    נְטוּל זְרָמָיו הַשּׁוֹצְפִים
    אֶעֱשֶׂה לְקוֹלְכֶן
    תַּשְׁלִיךְ?

    אהבתי

  2. תודה.
    אכן האימהות שלנו יושבות חזק על הכתף השמאלית….הזרמים התת קרקעיים שעוברים מאם לבת – קוד בין דורי, לפעמים כואב מאוד. בחברות רבות המסר לבת הוא הסתפקות במועט, צניעות וויתור על רצונותיה.

    אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s