שושי שמיר

שׁוֹבְרָנִי

תִּכְתְּבִי שִׁיר עִם הַמִּלָּה שׁוֹבְרָנִי

שֶׁהִמְצֵאת זֶה עַתָּה

וַעֲדַיִן מְחַפֶּשֶׂת אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ.

תִּכְתְּבִי בַּגּוּף שֶׁנִּי וּשְׁלִישִׁי,

תַּחְבּוּלָתֵךְ הָאֲרוּרָה

שֶׁעוֹזֶרֶת רַק לָךְ, לַאֲחֵרוֹת

מְסַבֶּכֶת אֶת הֲבָנַת הַנִּקְרָא:

לְמִי מְכַוֶּנֶת הַמְּשׁוֹרֶרֶת

אֶת דִּבּוּרָהּ?

אֶת מִי הִיא רוֹאָה

לְנֶגֶד עֵינֶיהָ, פָנֶיהָ

לְתֹהוּ פְּנִימִי רוֹשֵׁף

תִּינוֹקוֹת מְרֻצָּצִים?

לְאֵיזֶה מִקְטָע הִיא מַקְצָה אֶת מוֹתָהּ?

בִּקְצֶה הַתְּהוֹם מְחַכֶּה אוֹר יְקָרוֹת

שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא? כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ?

כַּמָּה הִיא עוֹד יְכוֹלָה לְתַעֲתֵעַ,

לְהִצְטַעֲצַע, אוּלַי חָשׁוּב לוֹמַר – לְחַנְטְרֵשׁ

בְּחִבּוּר טְרֶשִׁי שֶׁל נְבִיאָה בָּלָה

עִם לִבְנַת חַבָּלָה אַחֲרֵי רִוּוּי

סְמַרְטוּטֵי בְּעֵרָה בְּמִיצֵי קֵבָה וּמְרֵרוֹת.

אֶת מִי זֶה מַרְשִׁים?

עָדִיף לְהַשְׁקִיעַ בִּקְרָשִׁים

מֵאֲתָר שֶׁל מִגְדָּל מִתְכּוֹנֵן,

פִּנּוּי-בִּנּוּי

לִפְּרִיבִילֶגְיָה תּוֹבְעָנַנִית

תָּמָה וְנִשְׁלְמָה

אֵלֶגְיָה שׁוֹבְרָנִית.

וְעַכְשָׁו שִׁיר שְׂמֵחִים:

עִשְׂבֵי תַּבְלִין וּמְרַפֵּא בַּאֲדָנִית, בַּשֶּׁמֶשׁ,

מַשְׁקִים אוֹתָם וְהֵם צוֹמְחִים.

כל שלושת השירים של שושי שמיר, שבחרנו לפרסם, הם ארספואטיים, קרי מתארים את אופני כתיבתה. השיר "שוברני" חושף כביכול בגילוי לב מוחלט ואף משועשע תחבולה המסייעת לה בכתיבת שירים. במקרה הנוכחי התחבולה היא המצאת מילה –  "שׁוֹבְרָנִי" שסביבה המשוררת טווה וכותבת את המלים ואת השורות. וכשהיא מודה בכך היא הולכת צעד אחד הלאה ומלגלגת מעט על התהליך ועל הקוראים:

תַּחְבּוּלָתֵךְ הָאֲרוּרָה

שֶׁעוֹזֶרֶת רַק לָךְ, לַאֲחֵרוֹת

מְסַבֶּכֶת אֶת הֲבָנַת הַנִּקְרָא

למעשה מגלה הדוברת כי המצאת מילה, שהיא אקט מלאכותי, ורקימת השיר סביבה,  מגדילה את הפער בין כוונת המשוררת לבין 'קהל הקוראות" שאינן מבינות, במקום לסייע להם בהבנתו.

בשיר נוסף כאן – "שירת השטות והזעם" – היא אף מוסיפה ופוטרת את הקוראים ממאמץ הקריאה וההבנה, באופן המזכיר, במקצת, את שירו של ויזלטיר הקורא לקורא לעשות שפטים בשירים, רק לא לקרוא בהם, מאחר שממילא הקורא אינו מבין את הכתוב הוא רק "סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים, בוהה עליו נים ולא נים". ואילו היא מונה סיבה עמוקה אחרת לאי-קריאה: הענקת פטור מהזדהות רגשית עם הכאב של המשוררת, שכן הפער בין הכתיבה ורגשות הכותבת לבין הקורא הוא בלתי ניתן לגישור ובכל מקרה דורש מאמץ והתעמקות רבה:

אַל תִּקְרְאוּ, מוּטָב לְדַלֵּג,

תִּבְחֲרוּ לִפְסֹחַ

לֹא לְהִתְעַכֵּב

לֹא לְהִתְכַּאֵב, מְיֻתָּר וְזָנִיחַ,

כְּדַאי לְהַנִּיחַ.

ובשובנו לשיר הנוכחי, היא מצטטת לכאורה את הקוראים הנבוכים, שאינם יכולים לרדת לסוף דעתה, והם שואלים, ספק בתימהון ספק בחרדה וספק באי הבנה מרוחקת, מה היא רוצה לומר, האם היא רוצה למות? לאן תגיע באמצעות מוות הזה, האם מחכה לה אור יקרות בעולם הבא? –

לְאֵיזֶה מִקְטַע הִיא מַקְצָה אֶת מוֹתָה?

בִּקְצֵה הַתְּהוֹם מְחַכֶּה אוֹר יְקָרוֹת

שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא? כְּסוּתָה וְעוֹנָתָה?

ומכיוון שקצרה הבנתם הם מבקרים אותה, קרי מעבירים את האחריות לאי הבנתם אליה:

…"כָּמָה הִיא עוֹד יְכוֹלָה לְתַעֲתֵעַ,

לְהִצְטַעֲצֵעַ, אוּלַי חָשׁוּב לוֹמַר – לְחַנְטְרֵשׁ… ”

ואז פונה הדוברת ומסכמת את השיר, כשבתוך כך כביכול רומזת מה היתה "כוונתה", וזאת בלא לפרש את כוונתה, שייתכן כי כלל אינה ידועה גם לה, שלא לומר כי נפתח פה פתיח לדיון בשאלה האם שירה צריכה פירוש. האם לא די ב"הנאה" כללית, תחושתית, בהאזנה ל"מנגינה"?

תַּמָּה וְנִשְׁלְמָה

אֶלֶגְיָה שׁוֹבְרָנִית.

וְעַכְשָׁו שִׁיר שְׂמֵחִים

כלומר – עד עכשיו כתבתי אלגיה. והנה הגיע הזמן לסגור את הנושא ולכתוב משהו אחר, שמח, על מנת לרצות את הקוראים. ואולי היא אומרת את המשפטים לעצמה, על מנת לעודד את רוחה השבורה (שוברני) בפרטים שהיא אוהבת שהם מלאי אור.

עִשְׂבֵי תַּבְלִין וּמַרְפֵּא בָּאֲדָנִית, בַּשֶּׁמֶשׁ,

מַשְׁקִים אוֹתָם וְהֵם צוֹמְחִים.

שירת השטות והזעם

 1.

שׁוּב הַדַּף רֵיק – שׁוּב קְלִישָׁאָה.

שׁוּב בַּשֻּׁלְחָן לְיָדִי מְדַבְּרִים אָמָּנוּת. יָפָה הַשָּׁעָה

לְדַכְדֶּכֶת, לִמְרִירוּת מֻפְרֶכֶת,

לְכָל מָה שֶׁאֵין לוֹ עֵינַיִם נוֹצְצוֹת,

אוֹ נוֹצוֹת.

סְתָאאם, גַּם כִּי עַם

וְאוֹגוּסְט, וּכְלוּם כְּבָר לֹא יִהְיֶה.

וְגַם מָה שֶׁהָיָה לֹא הָיָה מַשֶּׁהוּ.

נֶגַע הוֹלֵךְ וּמַמְאִיר

מַמְעִיר וְזוֹרֵחַ, רַדְיוֹאַקְטִיבִי,

כֹּה נֹגֵהָּ,

וְעוֹד מְעַט

כְּבָר נִשְׁכָּח יִהְיֶה

הַמַּפָּח, הַפַּח, הַשָּׁתוּק בֶּחָזֶה,

מוּל כָּל הַיֹּפִי הַזֶּה.

2.

יָד מוּשֶׁטֶת לִפְלִרְטוּט, לִטּוּף חֲמַקְמַק,

חֲלַקְלַק, אֶצְבְּעוֹת לַק יְרַקְרַק

זָזוֹת מִשָּׁם בְּלִי רִגְשׁוֹת אָשָׁם,

בְּלִי רְגָשׁוֹת, אֲדִישׁוֹת, בִּשְׁלָשׁוֹת,

בְּלִי בּוּשׁוֹת, בְּלִי אָזְנַיִם לָאַמְבּוּלַנְסִים

הָלוֹךְ וָשׁוֹב. מִי הִתְיַבֵּשׁ? מִי חָטְפָה

מַכַּת חֹם? מִי סְתָם הִתְעַלְּפָה?

מִי לָקַח מָנָה רָעָה וָמֵת?

לֹא בֶּאֱמֶת.

שִׁירָה אוֹ סִפֹּרֶת, אָמְרָה הַצִּפֹּרֶת,

וְלֹא הִתְכַּוְּנָה לִכְלוּם. וְעַד שֶׁחָזַרְתִּי,

וְעַד שֶׁאָזַרְתִּי אֵזוֹר חֲלָצַיִם לַקְּרָב, לַקְּרָב,

וְעַד שֶׁחָלַצְתִּי שַׁד מֵחָזִיַּת בַּרְזֶל,

כְּבָר זָב הַמַּרְזֵב מֵימֵי סְפּוֹנְגָ'ה

מִמִּרְפֶּסֶת הַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית עַל רֹאשִׁי,

מַזָּל, לֹא חָפַפְתִּי שָׁבוּעַ יָמִים,

עָזַר לֹא לָקַחַת בְּאֹפֶן אִישִׁי,

וְגַם גּוּשׁ הֶחָרָא שֶׁעַל נַעֲלַי

לֹא הִצְלִיחַ מַמָּשׁ לְהַשְׁפִּיעַ עָלָי,

זֶה טוֹב שֶׁנִּהְיֵיתִי כָּזֹאת רְגִישָׁה

סוֹף סוֹף לֹא אֶהְיֶה כָּל כָּךְ נְגִישָׁה

וְאוּלַי יִמָּצֵא פִּתְרוֹן הוֹלֵם

לְלִבִּי הַחוֹלֵם

לִבִּי הַחוֹלֵם.

3.

זֹאת שִׁירַת הַשְּׁטוּת וְהַזַּעַם

בְּיוֹם מַזִּיעַ

וְהַזַּיִן הַזֶּה בְּכָל הַשּׁוּרוֹת

מַזְכִּיר שֶׁהַזְּמַן לֹא הוֹלֵךְ בִּדְרָכַי

אֶלָּא זָב וּמְזַפְּזֵפּ מְתַזֵּז וְגוֹנֵחַ

זוֹרֵם, כָּךְ אוֹמְרִים, אַךְ לֹא חַי,

לֹא זוֹנֵחַ, לֹא זוֹנֶה, לֹא מוֹנֶה,

שְׁוֶה לֹא-נֶפֶשׁ, שׁוּב זֹאת אֲנִי

מַפִּילָה חִתִּיתִי, בְּבֶלַע, אָלָה,

לֹא קְלָלָה – לֹא אָרַרְתִּי,

סְתָם שִׁירַת שְׁטוּת וְזַעַם אָמַרְתִּי,

אַל תִּקְרְאוּ, מוּטָב לְדַלֵּג,

תִּבְחֲרוּ לִפְסֹחַ

לֹא לְהִתְעַכֵּב

לֹא לְהִתְכַּאֵב, מְיֻתָּר וְזָנִיחַ,

כְּדַאי לְהַנִּיחַ.

כְּדַאי לְהַנִּיחַ.

 ארספואטיקה

1.

קָצָר, אַרְבַּע שׁוּרוֹת אוּלַי,

מִלִּים בְּמִשְׁלָב בֵּינוֹנִי,

שֶׁלֹּא תִּתְפַסְפֵס שׁוּם מַשְׁמָעוּת.

כְּאֵב מָתוּן, הַכֹּל בְּמִנּוּן מְדֻיָּק.

מָה "מִשְׁלָב" עוֹשָׂה כָּאן,

אֲפִלּוּ אֲנִי לֹא מְבִינָה.

"בֵּינוֹנִי" עוֹד יוֹתֵר בְּעָיָתִית,

יֵשׁ אוֹמְרִים מְגֻנָּה.

"מַשְׁמָעוּתִי" אֶפְשָׁר לְפַרְשֵׁן

לְכָאן וּלְכָאן.

"מָתוּן" בְּסֵדֶר,

מְבִינִים מֵהַפּוֹלִיטִיקָה.

"מִנּוּן" מֵהַתְּרוּפוֹת.

"מְדֻיָּק" צָרִיךְ לְהַגְדִּיר.

אֲבָל "כְּאֵב" זֶה טוֹב.

כֻּלָּם מְבִינִים.

2.

בִּמְקוֹם לִכְתֹּב שִׁיר בְּאַקְרוֹסְטִיכוֹן

הָאַקְרוֹסְטִיכוֹן יִהְיֶה הַשִּׁיר.

מִשְׁפָּט אֶחָד, פָּשׁוּט וְקָצָר בַּמִּדָּה,

מְחֻלָּק לְשׁוּרוֹת קְצָרוֹת, מְנֻקָּד:

תָּבִינוּ!

אֵין שׁוּם דָּבָר

אֵנִיגְמָטִי

בַּשִּׁירִים שֶׁלִי.

3.

אֲנִי

מְשׁוֹרֶרֶת גְּדוֹלָה

(פָּחוֹת 18 קִילוֹ)

בְּרֶגַע זֶה

מַפְסִיקָה לִכְתֹּב

כִּי הַכֹּל יוֹתֵר מִדַּי אִישִׁי

©שושי שמיר, 10 באוגוסט 2015, בתה וגריגה

7 מחשבות על “שושי שמיר

  1. נעמה ושמעון תודה על הקריאה שכמובן מעשירה ומרחיבה לי משמעויות, שהרי כל קריאה כותבת עוד שכבה לשיר. שימו לב שה'תחבולה' המרכזית היא לא המצאת המלים (גם זה), אלא כתיבה בגוף שני ושלישי. זה מה שאני בכל אופן הבנתי…
    ואשר לסיום – לא רק שאלה דברים משמחים, אלא – כמה מעט הם צריכים בשביל למלא את ייעודם ולצמוח. פשוט לקנא!

    אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s