שגיא אלנקוה

הִנְּךָ כּוֹתֵב,

מְבַקֵּשׁ לָצֵאת מֵהַנְּיָר

וּלְחַבֵּק בְּמִלּוֹתֶיךָ

אֶת הַקּוֹרֵא.

לְלַטֵּף אֶת קַרְקַפְתּוֹ בַּעֲדִינוּת,

לַחֲזֹר לִהְיוֹת יֶלֶד קָטָן,

וְלֹא זָקֵן שׁוֹטֶה שֶׁמְּבַקֵּשׁ

לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת,

לְהַשְׁלוֹת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא הַכֹּל

קַשׁ וּגְבָבָה, גְּזָעִים עָבִים,

שֶׁלֹּא הַכֹּל קֻלְמוֹס שָׁחֹר,

שֶׁנּוֹצָתוֹ טְבוּלָה בְּדָם,

שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְפַּשֵּׁט וּלְהַתְחִיל

מֵחָדָשׁ.

אַף שֶׁאֵינְךָ זָקֵן שׁוֹטֶה,

אַךְ בְּסֵפֶר הַיָּמִים,

כְּבָר מִיּוֹם הֻלַּדְתְּךָ

הִנְּךָ כָּזֶה.

(26.12.14)

מקריאת שירים רבים של שגיא נוצר על נקלה הרושם שקרוב שגיא אצל עצמו. קרי שמדובר בשירת האני המרוכזת בעצמה. ובעצמה בלבד. אך רושם זה יכול גם להטעות,  עמד על כך יצחק לאור, בסקירת ספרו האחרון, "אפור נוצץ"', ששירתו ההרמטית "איננה שיר הלל לשירת האני, אלא תובנה טרגית שאין סיכוי לגשר בין העולם לבין האני, כי גם האני הוא עניין בלתי אפשרי אלא בכתיבה". ומדוע, או לשם מה הוא כותב? בשאלה ארספואטית זו אין שגיא המתחבט היחידי. ואין השיר שלפנינו היחידי בו הוא עוסק בכך.  ודומה שהפעם גם השאלה אינה מכוונת לעצמו בלבד, אלא הוא מבקש לצאת מתוך עצמו אל עולם המשוררים, ומשם אל העולם כולו. ועל כן גם השיר אינו כתוב בגוף ראשון יחיד אלא גוף שני יחיד, כאילו הוא משוחח עם משורר אחר ומייעץ ל מה עליו לעשות, ובו זמנית מה הן "מגבלות" היכולת שלו. בה בעת שפה זו יכולה לשמש כפניה גם אל עצמו. ואין זה גם מקרי  שהתובנה בשיר היא טרגית, או לפחות פסימית, נטולת אשליות.

אם כן, לשם מה אתה כותב? או האם הכתיבה היא עניין לנייר, ותו לא? – התשובה  מוטחת בפני המשורר הנמען: ראשית, אתה "מְבַקֵּשׁ לָצֵאת מֵהַנְּיָר", במעין מטמורפוזה מטפיסית, שבה המילים מתגשמות ויוצאות מן הנייר וכמו הופכות לזרועותיו של המשורר. לשם השגת המטרה השנייה – "…לְחַבֵּק בְּמִלּוֹתֶיךָ אֶת הַקּוֹרֵא", ו"ללטף את קרקפתו בעדינות". אמנם, נהוג לומר ש"המילים מנסות לגעת", אך שגיא אינו מסתפק בכך, הבקשה היא להגיע לכלל קרבה רגשית, אינטימית, באמצעות המילים, ושמא לגרום לו נחת רוח, לפנקו בליטוף עדין. הארספואטיקה שביסוד השיר עוסקת לכאורה בשאלה "מה השיר אמור לעשות לקוראו". ועדיין מרחפת השאלה "מה היה רוצה המשורר שהשיר יעשה  לו, לכותבו". והרי מטרת הכתיבה היסודית, הברורה למשורר ממקומות אחרים, היא לבטא עצמו, וזאת עוד בטרם יגיע אל הקורא, ובלי התחשבות בו. אך הנה מתברר שהמשורר – כל משורר? – אינו משוחרר מנשיאת מבט אל הקורא. וגם חלומו של שגיא המשורר, כמו של כל משורר, הוא ללטף את הקורא באמצעות המילים של השיר ובאמצעות ליטוף זה הוא מקווה לזכך ולטהר את כתיבתו, לחזור "לִהְיוֹת יֶלֶד קָטָן". ברם, לפתחו של המשורר חטאת רובץ, שיתפתה "לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת". קרי שכתיבתו תושפע מהמגע – שעצם החיפוש אחר המגע האינטימי – עם הקהל עלול להתגלות כאשליה, מאחר שנגזר על המשורר – בגין המגע – להתפשר ולהיכנע לטעם קהל. מרגע זה שירתו תאבד את טהרתה וראשוניותה והוא יהיה "זָקֵן שׁוֹטֶה". ראוי לשים לב שבין השורות "מסתתרת" (אך גלויה למדי) ביקורת כלפי המשוררים שלמען פופולריות מוותרים על עצמם ועצמאותם, ובאותו רגע הם מאבדים את "טוהר" ותום הילדות, ושמא הוא מבקר גם את עצמו כמי שמגלה סימנים לפשרה נוחה זו?

במאמר מוסגר ניתן לטעון כלפי אפשרות זו,  כי ההפך הוא הנכון: שהילד המשורר שלא בגר, הוא משורר בראשית דרכו, אולי טרם הבשיל, והוא זה שזקוק לתשומת לב, ל"חיזוק אגו" שטרם בגר, ולכן הוא מבקש למצוא חן בעיני הקורא והקהל. ואילו משורר בוגר בנפשו יכול להרחיק עצמו לשלוט בעצמו ובמאווייו. שעליו לעבור תהליך הבשלה ודווקא לעת בגרות/זקנה, שוב אינו תלוי בחסדי הבריות. ואם יש לו קורא – ולו אחד בודד – המקבל אותו כמות שהוא, אותו הוא יחבק וילטף ובאמצעותו ישוב אל "תום הילדות" של שירתו.

בתוך כך ניכרת ההבנה שעל המשורר ללמוד לדעת להבדיל בין ליטוף הקורא באמצעות השיר שאינו מתפשר על האמירה והביטוי הנפשי והמשוררי הטהור, ובין כתיבה חנפנית. בין קירוב הקורא אל השירה, באקט מרגש, מחדש, מלמד, מחנך, לבין קירוב השירה אל הקורא על ידי כתיבה "נוחה".

אולם האשליה, שלא לומר היסוד הטרגי, טמון בסיבה הנוספת לכתיבה: הרצון לגלות  שֶׁלֹּא הַכֹּל קַשׁ וּגְבָבָה, לא הכל "הבל הבלים", האשליה שהשירה יכולה להפוך את חייו של המשורר לממשות בעלת ערך, שלא הכל רע, שהכתיבה אינה נובעת רק מסבל, מרוע הקולמוס השחור, שהנוצה אינה טבולה בדם. דמו של מי? השחור של מי הוא? האם של העולם שמסביבו, או של הכותב? והאם ניתן כלל להפריד בין השניים? האם יכול המשורר להטהר, "לְהִתְפַּשֵּׁט וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ"? או שמא הכתיבה כמוה כסם, המאפשרת את רגעי האשליה. ובסופו של דבר – ולמעשה מהתחלה, מיום הולדתו – המשורר אינו ילד טהור אלא שוטה זקן.

שַׂק הָאֵפֶר הַזֶּה

שֶׁקָּרוּי לֵב,

שֶׁלֹּא אֶפְשָׁרִי

לוֹ לְהִזְדַּקֵּף

אוֹ לְהִתְמַצֵּק,

לִהְיוֹת דָּבָר

חַד וּמוּצָק.

מַיִם שֶׁקּוֹרְסִים

לְאֶבֶן,

אֶבֶן שֶׁקּוֹרֶסֶת

לִסְפוֹג רָטֹב אָדֹם

שֶׁקּוֹרֵס

לְתַפּוּחַ, אוֹ דַּיְסָה.

הַלֵּב הוּא

שַׂק אֵפֶר.

סוֹפוֹ לְהִתְפַּזֵּר

עַל אֲדָמָה

חַמָּה

לַחָה.

(2.6.14)

אֲנִי שֶׁמֶשׁ חֲשׁוּכָה קְטַנָּה.

קְצָת חֹשֶׁךְ, וּקְצָת חֹם

נָתַתִּי לָעוֹלָם.

אֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ אוֹתִּי

בֵּין שֵׁנִי דַּפֵּי נְיָר,

לְהַשְׁאִיר בֵּינֵיהֶם

כֶּתֶם צֵל,

אֲנִי דְּרִיסַת עָקֵב

שֶׁל שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה.

(20.12.14)

מחשבה אחת על “שגיא אלנקוה

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s