שגיא אלנקוה

דברים שלא כדאי להראות לפסיכיאטר

הָיוּ מְקוֹמוֹת שֶׁהִתְקַלְּפוּ

וְנִכְנַס אָבָק וְלִכְלוּךְ וּפֶצַע

פָּתוּחַ, כְּמוֹ בֶּקַע קָטָן

בְּעוֹר הֶעָקֵב שֶׁל כַּף הָרֶגֶל.

הַמְּקוֹמוֹת הַחֲשׂוּפִים מִתְרַחֲבִים

אַט אַט. תְּחוּשָׁתָם קֵהָה

אֲבָל לְעִתִּים כְּשֶׁנִּכְנַס אָבָק

אוֹ לִכְלוּךְ אוֹ גּוּפִיף כָּלְשֶׁהוּ,

הַכְּאֵב בִּלְתִּי נִסְבָּל.

יֶשְׁנוֹ כְּאֵב בִּתְפִיסַת הַמְּצִיאוּת

לְמָשָׁל, יֶשְׁנָה מְצִיאוּת אֲבָל

הִיא כְּבָר פָּחוֹת נְגִישָׁה.

יֶשְׁנוֹ עִקְצוּץ פְּנִימִי הַקָּרוּי יָגוֹן,

עִקְצוּץ לֹא לְגָמְרֵי מְבֻקָּר.

מַגָּע שֶׁנִּתַּק אִי אֶפְשָׁר לְחַבֵּר,

כְּמוֹ שֶׁוָּאדִי אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת

לְהַר מֵחָדָשׁ.

קוֹרְאִים לָהֶם נִפְגְּעֵי נֶפֶשׁ

לְהַרְאוֹת לִי כַּמָּה הֵם בְּרוּרִים

וְכַמָּה אֲנִי בִּלְתִּי מְפֻעְנָח,

כַּמָּה הֵם שְׁלֵמִים וְכַמָּה אֲנִי

מְחֹרָץ.

וּבָעֶצֶם, זֶה סוּג אֶחָד שֶׁל פָּחַד,

פָּחוֹת נוֹרָא, פָּחוֹת נוֹרָא

מִשֶּׁל הַרְבֵּה אֲנָשִׁים.

שם השיר מרמז על יחסו של הדובר לפסיכיאטר: מי שאמור לטפל בדובר, לסייע לו ואף להביאו לכלל החלמה, הוא זה שהדובר סבור שיש "דברים שלא כדאי להראות" לו. ומכאן משתמע שאין הוא בוטח בו, או שאינו מאמין כי ביכולתו לסייע לדובר. ואולי הפסיכיאטר כלל לא ישכיל להבין את מה שהראו לו, ולא יזהה על פי הדברים את מצבו. או חמור מכך – הוא ישבש ויהפוך את משמעות הדברים ואף ישתמש בהם כנגד הדובר ויעצב על פיהם את יחסו אליו. מכל מקום, משלא יוכל לבצע דיאגנוזה נכונה ברי כי לא יוכל להציע טיפול מתאים וראוי. אך ממה נפשך, הרי ככל שיסתיר הדובר מן המטפל מידע, כך תקטן יכולתו של זה לזהות את מה שלפניו ולטפל בו. אלא שאין הדבר נורא בעיני הדובר, או כי מלכוד זה אינו מפחידו יותר מאשר מפחידו השימוש לרעה במידע. ואכן הוא מסיים שמצבו – הפחד בו הוא מצוי – פחות נורא משל הרבה אנשים – ואין הוא מפרט אם אנשים אלה הם רק חולי נפש או אנשים רגילים.

השיר מתאר שני סוגי פצע וכאב: פיסי ונפשי. אך מה הרלבנטיות של הפצע הגופני לנושא בו מדובר – חשיפה של דברים בעת פגישה עם פסיכיאטר? יש מקום לסברה, שתיאור הפצע והכאב הגופני אינו אמיתי – כזה שגם ממנו סובל הדובר – אלא נועד לשמש כלי מטפורי השוואתי לצורך הסברת הכאב הנפשי. ומכאן אפשר שמי שפותח בשיר בתיאור פצע פיסי הוא לאו דווקא המטופל, אלא הפסיכיאטר, המבקש להסביר לחולה את מצבו באמצעות מטפורות ודימויים פשוטים, כך שייטיב להבין את מצבו הנפשי. או שהמטופל הוא שמתאר באמצעים אלה – לבקשת הפסיכיאטר – את מצבו הנפשי.

אך נוכח שמו של השיר מתחזקת אפשרות שלישית, והיא כמובן, שהמטופל הוא המתאר לעיני הקורא בלבד, את שלא כדאי לספר לפסיכיאטר, ממנו הוא מבקש להסתיר את מצבו, אך מבקש להסביר אותו לקורא, מכיוון שהאחרון (גם מעצם היותו מי שמתעניין בשירתו) הוא אמפתי וקשוב יותר מהמטפל.

מעניינת אם כן ההשוואה בין תיאור הגוף הפצוע, החשוף, שיש בו סדק וחדור לגופים זרים, המעצימים את כאבו הבסיסי, לבין כאב של הנפש, המתבטא ביגון החדורה "גופים" זרים ולא מובנים ומשבשים את תמונת המציאות עד שהיא נעשית "כְּבָר פָּחוֹת נְגִישָׁה".

אלא שמתברר כי הכאב הפיסי, המוצג כבלתי נסבל, אינו שווה ערך לכאב הפצע הנפשי. מחד כאב זה מתואר רק כ"עִקְצוּץ פְּנִימִי" – לכאורה כאב קטן – מאידך זהו  "יָגוֹן", כאב בלתי מובן, בלתי נשלט ולכן אינו ניתן לתיקון, בניגוד לכאב הפיסי. ואת זאת אין הפסיכיאטר מבין, מאחר שהוא שרואה ומסביר את מחלתו של הדובר כאילו היא פצע גופני, והוא סבור כנראה שהסבר זה יקל על החולה להכיל את מצבו. אולם המשורר סותר גישה זו, בהסבירו לקורא, שהוא אינו פשוט ושלם כמו נפגעי נפש שמחלתם מוגדרת  וברורה למטפל, כאילו היו פצועים פיסית. הדובר סבור שהוא אינו ברור, אינו מפוענח ולכן גם אינו "שלם" ככל חולה נפש. הוא דורש שלא יתייחסו אליו כאל בעל פצע פשוט לטיפול. הוא "מחורץ" – וחריציו מצביעים על מורכבותו – ולכן אינו ניתן לפענוח,  אין טעם לה ליצור עבור הפסיכיאטר תמונה ברורה ופשוטה של מצבו, שכלל איננה משקפת את מי שהוא

 

המפתח בכיס ובכיס אין חור

בְּתוֹךְ שַׂגִּיא

יֵשׁ חֶדֶר עִם פָּמוֹט

בַּעַל שְׁלוֹשָׁה רָאשִׁים,

אֲשֶׁר מֵאִיר אוֹר עַז

וּמְעַט חִוֵּר,

יֶשְׁנָהּ סַפָּה תְּלָת מוֹשָׁבִית,

שֶׁאֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת בָּהּ בְּנוֹחוּת,

סַפָּה לְבָנָה.

יְשׁ עוֹד קְצָת מְקוֹם,

לֹא הַרְבֵּה, חֶדֶר קָטָן.

מֵעַל הַסַּפָּה עַל הַמַּדָּף הַקָּטָן,

כֶּלֶב פְּלַסְטִיק קָטָן

בַּעַל שְׁלוֹשָׁה רָאשִׁים.

כְּמוֹ בְּסֶרֶט, בָּאָח הַמְּבֹעֶרֶת,

סָוָנָה עִם פִּילִים וְגִ'ירָפִים.

 

*

אַחֲרַי מָסָךְ שָׁחֹר.

לֹא יִשָּׁאֵר כְּלוּם.

אוּלַי זוֹ הַתְחָלָה שֶׁל יְקוּם.

בַּיְּקוּם הַזֶּה אֶזָּכֵר רַק

בְּמַעֲשִׂיּוֹת וְשִׁירִים כְּמוֹ אַלְתֶּרְמָנִים

עַל קֶבֶר אַלְמוֹנִי

עַל הֵלֶךְ בּוֹדֵד.

אֲנִי לֹא חֵלֶק גָּדוֹל.

אֲנִי לְבַן עוֹר שֶׁעוֹרוֹ עָשׂוּי

פֶּחָם.

אֲנִי שְׁחֹר עוֹר שֶׁעוֹרוֹ עָשׂוּי

קֶמַח.

אֲנִי עָצוּם וּמָלוּחַ כְּמוֹ יָם.

אֲנִי כְּמוֹ אִישׁ טְלַאִים,

שֶׁרֹאשׁוֹ דָּבוּק בְּצַוָארוֹ,

וְיָדָיו דְּבוּקוֹת בְּגֵווֹ,

וְסָבוּר שֶׁזֶּהוּ גּוּף שָׁלֵם.

אֲנִי כְּמוֹ עוּגָה, עֲשׂוּיָה

מִפֵּרוּרִים.

מִחוּץ לִי חֹשֶׁךְ גָּדוֹל.

שֶׁקֶט וְחֹשֶׁךְ גְּדוֹלִים

מִחוּץ לִי.

 

*

הַגּוּף כְּמוֹ קוֹטֶג' חֲמִשָּׁה חֲדָרִים,

מְפֹאָר וְנָעִים וְחָמִים,

וְרֵיק, מוּצָף בְּרֵיקָנוּתוֹ.

כְּמוֹ צוֹלְלָן אֲשֶׁר פּוֹעֵר אֶת פִּיו,

לִינֹק חַמְצָן מִפֶּתַח עָגֹל

דִּמְיוֹנִי.

חוּמוֹ שֶׁל הַגּוּף יוֹקֵד.

הַקּוֹל הַפְּנִימִי לֹא מַצְלִיחַ

לָשֵׂאת אֶת הַחֹם הָרַב,

עוֹרֵג לַחֲמִימוּת עֲדִינָה

יוֹתֵר, שֶׁתִּשָּׂא אוֹתוֹ

מַעְלָה.

הַשִּׂמְחָה הִיא דַּקִּיקָה כְּקוּרֵי

עַכָּבִישׁ, וְהָעֶצֶב וְהַבְּדִידוּת

עָבִים וְגַסִּים, כַּחֲלוֹמוֹת

אֲשֶׁר מְמָאֲנִים לְהִתְגַּשֵּׁם.

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s