ריקי דסקל

המדרגות הספרדיות  

לאיה, איטה, ורד, צופי

מִסְגֶּרֶת הַשִּׁיר הַזֶּה תִּהְיֶה

חַיָּיו וּמוֹתוֹ שֶׁל ג'ון קיטס

שֶׁהִתְפַּשֵּׁט מִבִּגְדֵי הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ

בִּהְיוֹתוֹ בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ

מַמָּשׁ כְּמִילְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם

שֶׁמַּגַּע אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם נֶאֱצַר בְּמִזְרְקוֹת הַשַּׁיִשׁ

וְגוּפָם כְּחֻמְצָה נֶאֱכַל אֶל יַם הַזְּמַן

כְּמוֹ אֶחָד

אוֹבַדוֹ וֶנֶצְיָאנִי שְׁמוֹ יְלִיד רוֹמָא

שֶׁגֹּרַשׁ מִמֶּנָּה כְּחֻלְדָּה בִּשְׁנוֹת הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה

וְעַכְשָׁו מַבְרִיקוֹת אַלְפֵי סוּלְיוֹת נַעֲלַיִם מִדֵּי יוֹם

אֶת טַבְלַת הַפְּלִיז הַנּוֹשֵׂאת אֶת שְׁמוֹ בְּוִיָה דֶּל בַּבּוֹאִנוֹ

הוּא בְּוַדַּאי נָשָׂא אֶת עֵינָיו יוֹמְיוֹם כְּשֶׁחָלַף שָׁם אֶל

רוּם הַמַּדְרֵגוֹת לֹא מַבְחִין

בַּזָּוִית הַמְּיֻחֶדֶת בָּהּ מִזְדַּקֵּר הָעַמּוּד וְקָצֵהוּ הַמְּחֻדָּד

בְּדִיּוּק בֵּין שְׁתֵּי כִּפּוֹתֶיהָ שֶׁל הַכְּנֵסִיָּה שֶׁבְּגַבּוֹ

לֹא כַּמְּשׁוֹרֵר הַשַּׁבְרִירִי שֶׁיָּדַע

שֶׁאִם יֵשׁ פֵּשֶׁר לַחִיּוּךְ שֶׁל אֵיזוֹ

מוֹנָה אוֹ דּוֹנָה אוֹ נוֹנָה

הֲרֵי זֶה זֶה

וּמִי שֶׁרָאָה בֶּאֱמֶת מַרְאֶה בְּלִבּוֹ

לְעוֹלָם יִרְאֶה אוֹתוֹ כָּךְ

גַּם כְּשֶׁחֹשֶׁךְ יֵרֵד כְּוִילוֹן עַל חַלּוֹנוֹ

וְגָוַע

כְּגִבְעוֹל רַקָּפוֹת

תַּלְתַּלָּיו דְּבוּקִים לְמִצְחוֹ הַחִוֵּר

וְכֻתְנָתוֹ הַלְּבָנָה חוֹשֶׂפֶת חָזֶה חָלָק

כַּחֲזֵה הַנַּעֲרָה הַיּוֹשֶׁבֶת לְיַד בֵּית הָאֶבֶן

לְמַרְגְּלוֹת הַמַּדְרֵגוֹת הַשְּׁחוּקוֹת

בִּפְּיָאצָה דִּי סְפַּאנְיָה.

המדרגות הספרדיות (מסע וגם השראה)

הדוברת בשיר מצהירה שהוא בנוי ממסגרת ומתוכן, כמו בתמונה. ג'ון קיטס, המשורר הרומנטיקן מהווה לשיר את המסגרת. אך ככל שמעמיקים בשיר מגלים שרובו ככולו נכתב כמסגרת  למשהו אחר, בלתי כתוב באמת,  המסתתר מאחורי הסיפורים המסופרים בשיר.  ייחודו של ג'ון קיטס, מעבר להיותו משורר רומנטיקן שמת משחפת, בגיל 25 כפי שמציינת הדוברת, הוא שחי את חייו הקצרים מתוך נאמנות לאמנות ולכתיבה שלו.  הדאגה שלו לאחיו שהתייתם כמוהו בגיל צעיר וההתנהלות שלו בחייו – עד מותו באיטליה, מצביעים לא רק על כתיבה רומנטית אלא על סיפור רומנטי של חיים. ויחד עם זאת :

מַמָּשׁ כְּמִילְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם

שֶׁמַּגַּע אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם נֶאֱצַר בְּמִזְרְקוֹת הַשַּׁיִשׁ

וְגוּפָם כְּחֻמְצָה נֶאֱכַל אֶל יַם הַזְּמַן

– וגם הוא כמו כל האדם – גופו נאכל ומה שנשאר ממנו זה מגע יד דמיוני במזרקות של רומא.

אבל לא רק ג'ון קיטס  משמש לדוברת מסגרת, גם אותו אחד, ה אוֹבַדוֹ וֶנֶצְיָאנִי , מהווה חלק מהמסגרת שתוכנה הוא הקסם האיטלקי, קסם המדרגות הספרדיות, וכל מי שחי בעבר בסביבה מהווה רקע רומנטי בגלל סיפורי החיים המרתקים שלו.   והיום, כשהדוברת מטיילת במקום שבו חיו אותם מי שמהווים מסגרת לנושא המרכזי –  היא מתרגשת מן העבר ומן ההסטוריה של המקום שבו דורכות רגליה. המקום, ההתרגשות – הם הם הסיפור האמיתי. הם עבודת האמנות שכל השאר מהווה לה ספור מסגרת.

למעשה, המשוררת רמזה באחת השיחות מה עומד מאחורי השיר – ומה הסיפור המרכזי:  ברור שלא המשורר המהולל קיטס ומותו הוא הנושא אלא הוא המבוא או המסגרת למותם של רבים אחרים, "מליונים".  האם המשוררת סבורה שיש לתת לו יחס מיוחד. ואז היא נוטלת מקרה אחד פרטי ועורכת השוואה שהיא "בלתי נמנעת" בעיניה של המשוררת בין איש ומוות מפורסם למוות של "אחד האדם", הוא אובדו ונציאני. וייתכן שתשומת לבה התעוררה בהיסח הדעת, ללוח הנצחה מפליז לאותו אדם. מאותו רגע הפך ה"משני לעיקרי". ומה מיוחד בגורלו – שבכל זאת  זכה לתזכורת והנצחה בצורת לוח פליז ברחוב ומשום שגורלו היה שהוא "גורש כחולדה" מרומא בזמן "המלחמה הנוראה". והרי היהודים הם שתוארו כחולדות בידי התעמולה הנאצית לפני ובזמן מלחמת העולם השניה.  אף שניתן לזהות את קיטס בתיאור המוות בבית האחרון יש מספיק סיבה להניח שהכוונה גם למותו של אובדו  והכתונת בבית הרביעי בשיר יכולה בקלות להפוך בעיני רוחנו ללבושו של יהודי במחנה ריכוז או השמדה.  מרגע זה עיקר השיר מקבל חותם של גורל כלל יהודי.

וכך מסיטה אותנו המשוררת ממסע "תיירות" רגיל באחד האתרים הכי מפורסמים ברומא ומסע היסטורי בעקבות משורר ומותו הכמו טרגי אך רומנטי למעשה – אל מסע הזדהות יהודי עם קורבנות השואה.

לוחות פליז אלה, חלקם על אבני מרצפת, הופכים כעת לדרך הנצחה של יהודים בעיקר .בגרמניה אך גם יש התחלות במקומות אחרים. ראינו כאלה  גם בגטו היהודי של רומא

אַרְבַּע הָעוֹנוֹת

קַיִץ וְחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם

אֲנִי זוֹכֶרֶת זֹאת

כְּשֶׁרוּחַ מְיַלֶּלֶת בֵּין עֲלֵי הַצַּפְצֵפָה

כְּמוֹ נְשָׁמוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּתוֹךְ אֲרֻבָּה.

הָארִי הִירְשְׁפֶלְד הוּא אֶבֶן נֶגֶף בִּרְחוֹבוֹת בֶּרְלִין

לֹא הַרְחֵק מְ"אָפּוֹלוֹ סָאוּנָה".

דְּרָכִים רַבּוֹת יֵשׁ לַקֶּשֶׁר הַגּוֹרְדִּי בֵּין מִין וּמָוֶת.

הָארִי הִירְשְׁפֶלְד גֹּרַשׁ אֶל מוֹתוֹ

בְּעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה בְּנוֹבֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה

בְּאוֹתָהּ מֵאָה בָּהּ נוֹלַדְתִּי וְיָלַדְתִּי

וּכְמוֹ יָם הַפּוֹלֵט שְׁבָרִים אֶל הַחוֹף

נִנְעֲצוּ עַל שִׂרְטוֹן יַלְדוּתִי

שִׂמְלוֹתֵיהֶן, פְּנֵיהֶן, חִיּוּכָן שֶׁל

אֶקְהַרְט זִיוָה אֶקְהוֹיז נִיצָּה לִיכְטְהוֹיז שׁוֹשִׁי

אוּלַי בִּגְלַל ה אֶק אוּלַי בִּגְלַל ה הוֹיז אוּלַי בִּגְלַל ה לִיכְט

אוּלַי בִּגְלַל שֶׁלַּמֹּחַ דְּרָכִים מִשֶּׁלּוֹ

לְהַמְרִיא וְלִבְרֹחַ.