רונית בכר שחר

***

כְּשֶׁעָצַרְנוּ בְּקַסְטִינָה כִּי לֹא יָכֹלְנוּ לְהַמְשִׁיךְ

אַבָּא הֶחְלִיט לַחְזֹר כָּל הַדֶּרֶךְ בָּרֶגֶל הַבַּיְתָה

אָמַר שֶׁזֶּה לֹא נוֹרָא שֶׁגָּשׁוּם וְהֵחֵל בַּצְּעִידָה שֶׁל עֶשְׂרוֹת קִילוֹמֶטְרִים

הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ צוֹעֵד מְטַפֵּס בְּמַעֲלֵה הַכְּבִישׁ וּלְפָנָיו שׁוּרַת אֲנָשִׁים אֲרֻכָּה

צוֹעֶדֶת גַּם הִיא הַבַּיְתָה מְכֻסִּים מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ בְּבֹּץ

בֵּין לְבֵין נִסִּיתִי לִסְגֹּר אֶת תְּרִיסֵי בֵּיתוֹ עִם הַבֹּרֶג הַמְּיֻחָד שֶׁהִמְצִיא

נֶגֶד פְּרִיצוֹת (בֶּדוּאִים אָמַר)

אֲבָל הַתְּרִיסִים הִתְפָּרְקוּ לִי בַּיָּד

וְלֹא הִצְלַחְתִּי לִנְעֹל דָּבָר

לְפֶתַע שָׁב אֵלֵינוּ כְּשֶׁהוּא מְכֻסֶּה כֻּלּוֹ בְּבֹּץ דָבִיק וְחוּם

חִיֵּךְ וְאָמַר שֶׁזֶּה שְׁטֻיּוֹת וְהוּא רָגִיל

הִדְלַקְתִּי טֶלֶוִיזְיָה בַּחֶדֶר כְּדֵי שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים בַּבַּיִת

וְהַכֹּל כָּרָגִיל.

יש בקריאת שיר-סיפור זה כדי לבלבל את הקורא, כדי הרמת גבה, "מה ביקשה המשוררת לספר". מחד כל משפט כשלעצמו לוגי, ומתאר התרחשות אפשרית. כל חלק יכול להיות מוכר לכולנו. מאידך קיימת בשיר שבירת רצף לוגי, תחושה של חוסר ריאליזם, אולי של חלום, או חלום חלקי, שבו מדלגת החולמת בין חלקי פאזל שאינו מתחבר. ולכן צריך לחפש את החיבורים באווירה שיוצר השיר, ובסבטקסט. ואכן לכל אורך השיר ניכרים תחושה של כאוס, של חוסר שליטה וחוסר בטחון, של "הגנות בלתי מספקות" מצד האב. דמותו של האב העוברת במרבית חלקי השיר הוא העוגן  המספק את המסגרת בחיפוש אחר סדר לוגי, ומשחזר איזה שהוא רצף המחבר בין חלקי השיר.

בקריאה "מבנית", אי אפשר שלא לשים לב לקיומן של שתי זירות התרחשות מנותקות זו מזו, ודאי במיקומן, וכנראה גם בזמנן (ייתכן אף בהפרש של שנים ומכל מקום לא ברור בת כמה היא הדוברת בכל אחד מחלקי השיר). הזירה ראשונה היא מעין מסע רגלי המתרחש במרחב פתוח, ליד קסטינה, ככל הנראה בכיוון ביתה של הדוברת, תחת גשם ובוץ. והשניה – בביתו של האב ("נִסִּיתִי לִסְגֹּר אֶת תְּרִיסֵי בֵּיתוֹ"), שהיה כנראה גם ביתה של הדוברת, בית זה מצוי ככל הנראה בנגב (הנרמז בבירור על ידי אזכור הבדואים). בזירה הראשונה מדובר בהתרחשות רבת משתתפים – הדוברת,  אביה (ואולי יתר המשפחה) ו"שורת אנשים ארוכה" שהקשר בינה לדוברת ואביה אינו ברור כל צרכו, אך ניתן להשלימו די בקלות. בזירה השניה הדוברת נמצאת לבדה – בודדה – בבית, במרחב סגור. זירה זו  יכול לבלבל עוד יותר, מאחר שבו לראשונה לכאורה מתמזגים שני המרחבים: האב חוזר "אלינו" – לכאורה  אל הצועדים במרחב הפתוח, אבל לפני רגע ציינה הדוברת שהיא מצויה לבדה בבית, בחדרה. ואין לנו אלא להניח שלמעשה חלק אחרון זה של השיר מורכב אף הוא משני בתים/שתי זירות, ולכן אולי ראוי לקרוא אותו כך:

לְפֶתַע שָׁב אֵלֵינוּ כְּשֶׁהוּא מְכֻסֶּה כֻּלּוֹ בְּבֹּץ דָבִיק וְחוּם

חִיֵּךְ וְאָמַר שֶׁזֶּה שְׁטֻיּוֹת וְהוּא רָגִיל (סצנת הסיום של זירה א)

 הִדְלַקְתִּי טֶלֶוִיזְיָה בַּחֶדֶר כְּדֵי שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים בַּבַּיִת

וְהַכֹּל כָּרָגִיל. (סצנת סיום של זירה ב).

אין זהו שיר מסע במובן הרגיל של המילה, ואולי נכון לו השם "טיול שהשתבש". ואף נראה שאין זה רק שיבוש במסע ממשי במרחב. אמנם מזג האויר, הגשם והבוץ, אולי כשל טכני ברכב, אחראים לשיבוש, וייתכן שהרכב הוא שנתקע בבוץ. ואולי "גורם אנושי" תורם לעצירה. וראוי לציין כי מלכתחילה אין אנו יודעים אם מדובר במסע רכוב או רגלי. מכל מקום, כבר נוכח "המבול" הנרמז, אנו נתקלים בחבורת אנשים המצויה במרחב ללא הגנה, שלא רק דרכה השתבשה, אלא דומה שגם דעתה ושיקול דעתה. כך גם ההחלטה של האב לצאת להליכה של עשרות קילומטרים (ככל הנראה מקסטינה ועד באר שבע) אינה הגיונית, ונראה כי גם אינה עצמאית, אלא מושפעת מיציאתה של קבוצת האנשים עוד לפניו. אולם הוא עצמו חוזר לפתע. ומכאן שהחלטיותו ויכולתו "לדבוק במשימה" אינה שלמה נוכח קשיי הדרך שהיו כנראה מלכתחילה הסיבה הבסיסית לעצירה בקסטינה. וכשהוא חוזר הוא מפטיר משפט שיש בו להתמיה: מחד הוא  מגן על החלטתו ללכת  בלשון רפה המבקשת להרגיע ואולי לשכנע את האחרים לבוא עמו: "זה שטויות והוא רגיל". ומאידך יש בכך משום הצטדקות ומבוכה הניכרת בחיוך.

ברוח זו המצאתו של האב המתוארת בזירת ההתרחשות השניה נראית באור אחר, אפילו מגוחך.  האב המציא בורג מיוחד נגד פריצות, אך כשהבת מנסה לתפעל אותו התריסים מתפרקים לה ביד והיא לא מצליחה לנעול דבר. למעשה לא ברור לגמרי אם המצאתו היא עורבא פרח, או הבת היא שאינה יודעת לתפעל את ההמצאה הנפלאה. אך מה טעם בהמצאה שאינה ניתנת לשימוש קל ופשוט, בהיעדרו של האב? ואולי היא לא הצליחה לתפעל את הבורג משום תחושת אימה  המשבשת את פעולתה? תחושה זו מקבלת ביטוי ברור בחלק זה: תחת חשש מפני פריצה היא מסתגרת בחדר ומפעילה את הטלוויזיה כדי ליצור אשליה של בטחון והגנה, שהאב לא הצליח לספק.

וכך נוכח "מזג אויר" במרחב מאיים מחד, ופריצת המרחב הסגור שאמור לספק הגנה בבית מאידך קורסים הפתרונות וההגנה שהאב אמור לספק, הם אינם מועילים בשתי הזירות. ואף שהדוברת "סוגרת את שתי הסצנות במילה "רגיל" (אב מציין כי "הוא רגיל" והדוברת המאוימת מציינת "הכל כרגיל") ברי ששום דבר אינו רגיל.

ובשורה התחתונה: השיר בא לתאר באמצעות שתי זירות/סצנות את מערכת יחסיה ויחסה אל אביה, עליהם ניתן ללמוד מקריאת שירים נוספים העוסקים ביחסיה של המשוררת עם הוריה, בהם מוצג אביה כאיש חלש אופי, שלא ידע להגן על בתו, בעיקר מול התעללות אמה.

אִישׁ

זִכְרוֹנוֹתַי מְשַׁנִּים מַהֲלָךְ מִמַּצַּב נְסִיעָה לַחֲנָיָה

חֲנָיָה פְּשׁוּטָה עֲבוּרִי ( יֵשׁ בָּהּ סֵדֶר וּגְבוּלוֹת )

מִתְאָרְכִים הֵם כַּגְּבוּל בֵּין קָנָדָה לְאַרְצוֹת הַבְּרִית

מְנַסָּה לְאַגְּדָם בְּרֹאשִׁי בִּקְּבוּצוֹת כְּשִׁבּוֹלִים בַּשָּׂדֶה

בְּחַלּוֹנוֹת הַשַּׁלְוָה מְגַלָּה כַּמָּה חֹרִים נִתְגַּלְּעוּ בְּאַהֲבָתִי

שֶׁעָמְדָה בְּמִבְחֲנֵי הִשָּׂרְדוּת כְּאִלּוּ וְיֵשׁ בָּהֶם מִן הַקִּרְבָה

לֹא לָמַדְתִּי לִמְרֹד בִּתְחוּשַׁת הָאַהֲבָה הַקְּלוֹקֶלֶת

לְהִמָּלֵט אֶל תְּחוּשַׁת הַמְּנוּחָה שֶׁיְּכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בָּהּ

עָלָה עַל לִבִּי שֶׁגּוּף נֻקְשֶׁה הוּא גּוּף רַךְ

אִם פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹת הַיָּדַיִם יָפִים

כַּמָּה טִפְּשִׁי הַדָּבָר מְיֻתָּר

כְּאִלּוּ לֹא הָיָה מֵעוֹלָם כְּאִלּוּ לֹא אֵרַע דָּבָר

הֶחְסַרְתִּי מֵעִמִּי חֶמְלָתִי עָלַי

לָעֵת הַזֹּאת לִבִּי כְּפָלִיט שֶׁנִּמְצְאָה לוֹ מְדִינָה