רוחה שפירא

מה שהיה להוכיח

כְּמוֹ צֵל בְּעִקְבוֹתַי

(זֶה לֹא הַצֵּל הַיָּפֶה שֶׁלִּי)

הוֹלֶכֶת יַּלְדָּה,

מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת טוֹבָה.

הִיא וַחֲבֵרָהּ טִפְּסוּ לְאֶחָד הַגַּגּוֹת

הָרְחָבִים שֶׁל חֲדַר הָאֹכֶל.

יְלָדִים גְּדוֹלִים הוֹפִיעוּ לְפֶתַע

עַל גַּג גָּבוֹהַּ מֵעֲלֵיהֹם.

שִׁמְעוֹן יָרַד מֵהַגַּג וְנִמְלַט.

מוּל לַעֲגָם

נִשְׁאַרְתִּי אֲנִי.

————–

שָׁמָּה

אֲנִי קְטַנָּה וְיָדִי בְּיָדְךָ,

אַתָּה גָּבוֹהַּ וְדַק וְשׁוֹקֵעַ בַּחוֹל,

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים

לְגֶזַע הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַכָּרוּת (הָאַרְיֵה שֶׁלִּי)

לְהַגִּיד לוֹ לַיְלָה טוֹב,

אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתוֹ חָזָק

וְנִפְרֶדֶת מִמְּךָ בְּבֵית הַיְּלָדִים.

מֵאָז גַּם אֲנִי שׁוֹקַעַת

בַּחוֹל (הִתְעַרְעֵר הָעוֹלָם)

וַאֲנִי הוֹלֶכֶת שָׁמָּה –

 

(2 שירים מִספר בכתובים)