ציפי ארצי

הַקַּיִץ שֶׁל יַלְדוּתִי

הַקַּיִץ שֶׁל יַלְדוּתִי, תָּלוּי
כְּמוֹ דְּלִי עַל קִילוֹן הַבְּאֵר,
חִוֵּר וְגוֹוֵעַ כְּפָצוּעַ, וְרַגְלָיו אוֹזְלוֹת
מְשׁוֹטֵט בֵּין בָּתֵּי הַשְּׁכוּנָה,
מְשָׂרֵךְ צְעָדָיו.

וַאֲנִי, אֵינִי מְעִיזָה לְהָסִיר אֶת עֵינַי מֵהִלּוּכוֹ
פֶּן אַחְמִיץ אֶת מוֹכֵר הָאַמְבָּר אוֹ אֶת הַקַּבְּצָן הָעִוֵּר

כְּאִלּוּ אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, לְהָשִׁיב
אֶת נִשְׁמַת אָבִי.

אֲנִי יוֹדַעַת, הַכְּאֵב לֹא נַעֲשָׂה דַּק עִם הַשָּׁנִים

שָׁחֹר-לָבָן

אֲנִי מַחֲזִיקָה תְּמוּנָה בְּשָׁחֹר-לָבָן
וּמִתְכַּנֶּסֶת. מְוַתֶּרֶת,
יוֹדַעַת שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא קָבוּעַ.

הַתְּמוּנָה חוֹבֶשֶׁת מִגְבַּעַת וּמַרְכִּיבָה מִשְׁקָפַיִם,
וַאֲנִי עוֹטָה פָּנִים סְתָמִיּוֹת.
הֶעָבָר קוֹרֵעַ מִמֶּנִּי פִּסּוֹת קְטַנּוֹת.

לְפָנִים,

הֶעָבָר הָיָה עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ,
הַיּוֹם, הוּא תְּמוּנָה קְטַנָּה.