צדוק עלון

האילם ומפוחית הפה, 

הוצ' עמדה, 2015. (133 עמודים)

בספר 21 סיפורים קצרים שנחלקים ל5 שערים (ואפילוג) ורשימה של חן ישראל קליינמן שמסכמת את הספר.

   הסיפורים הקצרים של צדוק עלון מיוחדים  בהבטים הפילוסופיים הדידאקטים שעומדים בבסיסיהם. כמו עומד לפנינו אב שמספר את סיפוריו לבניו או מורה ש"מרביץ תורה" בתלמידיו. המספר מעלה סיפורי אנקדוטות ומסביר דרכן את ההתפתחות האישית שלו. הספר נקרא על שמו של ספור המופיע אחרון בספר, לפני האפילוג, "האילם ומפוחית הפה". (עמ. 105). כבר למקרא השם מתעוררת השאלה מה לאילם ולמפוחית פה. שהרי אילם חרש – כיצד ישתמש במפוחית אשר משמיעה צלילים? האם הסיפור שלפנינו הוא סיפור אנקדוטי כפשוטו, ואולי משתמש המספר בדמות כאלגוריה? בכל הסיפורים מתקיימים לקחים של המספר הכוללים התפכחות, התבגרות וגם בגרות תוך כדי השלמה עם אי השלמות של עצמו ואי השלמות האנושית יחד עם ההבנה שיש פער בין הרצוי למצוי, בין החלומות הפרטיים לבין החיים הפרקטיים. (" חלפו שנים, ואנוכי נתנסיתי בכעס התמים על בורא עולם, שיש מבריותיו שאינן מושלמות. אך כעס זה, אף שלא חדל, הלך ונטשטש, כשם שהלכה ונטשטשה אצלי ההבחנה בין עונות השנה. אף שתחושות של צער על חלופיות ההוויה ועל חד-פעמיותה נתנו גם בי את אותותיהן…")

האילם משתמש במפוחית  כדי להשמיע קולות. כבר מעצם היותו אילם חרש הריהו "לא שלם", אבל כמו בסיפורו של י.ל. פרץ על "הצדיק הכפרי", אשר בהיותו חסר יכולת מילולית הוא משתמש בשריקה על מנת להתבטא, ובכך שמים לב בסופו של דבר להיותו "צדיק" בעצם היותו "לא שלם" או בור ועם ה ארץ, הרי גם כאן האילם משמש מעין דמות תמימה, שיש בה מעין סוג של טוהר ותמימות מושלמת שקיימים באדם ה"לא שלם" שהוא.

שאלה נוספת שעולה עם הסיפור הזה נוגעת לאומנות הראשונית, ההיולית של אדם שלא יכול להביע את עצמו בדיבור, אבל רוצה מאד להעניק לזולת שמחה, לרצות את המספר ובראש ובראשונה לתקשר עימו. ( " נתנהּ בפיו והחל מנגן בה. נראה היה כי העניין מוצא חן בעיניו, והוא צחק צחוק של ילדים בראותו כי המנגינות היוצאות מפיו משמחות אותנו.")

לאט לאט החלה המפוחית לשמש לאילם לא רק צורת תקשור עם הסביבה אלא גם נחמה עצמית.  ("אני זוכר כיצד לאחר שמריבות אלו הותירו את השכן ואשתו נעלבים ומבוישים, היה השכן דוחק את עצמו לקרן זווית, מוציא מכיסו את המפוחית, ואני בפינתי הייתי תמה אם שומע הוא את צלילי המפוחית, או שמא את קולו שלו הוא שומע. ")

מטבע הדברים נפרדו לזמן מה דרכיהם של האילם ושל המספר שנעשה טרוד בבניית המשפחה ובפרנסתה, אבל גם טרוד בשאלות טרנסדנטליות ופילוסופיות  כמו הקשר בין הנפש לגוף, אהבה ותשוקה וכו'. דמותו של האילם שזורה כאבני חן בתוך  סיפורו של המספר, שכן הוא מבצבץ מתוך השאלות הקיומיות וחיבוטי הנפש שעוסק בהם המספר ("עם המוגבלויות שמטיל עלינו הגוף, אשר במהלך השנים נוצר חיץ בינו לבין הנפש, ואותה אחדות ביניהם, שאנו זוכים לה בילדותנו, אינה נותרת בעינה…. ומפעם לפעם הייתי תוהה מדוע לא חנן אותנו אלוהים בכלים הולמים להבחין בין השקר לאמת"  …..)

בתוך כך מתקיים במספר גם המחנך וההורה שלו אל מול השכן האילם, כאשר הוא מתאר כיצד בנותיו מתחילות לתפוש את המשמעות ואת המהות של היות אדם שונה.

ההתפתחות האישית, הרוחנית- אפשר לומר, בדמותו של המספר עולה שלב נוסף כאשר הוא מחליט לחבק את האילם מתוך רגש חם ורב יותר משהיה עושה עד כה. הדבר נובע מתוך הבנה של חוסר שיוויון ביניהם, כשהאילם מחבק יותר ושמח יותר ממנו. לכאורה עובדה פעוטה, אבל עומדת מאחוריה רגישות גדולה לזולת, ולמידה עצמית של נתינה לזולת, גם אם זה בפרטים הקטנים כמו חיבוק.

הקליימקס של הסיפור מצוי בסיומו, כאשר דרך האילם, דרך הקיום שלו, וההתאחדות שלו איתו דרך חיבוק ללא סייגים, שהמספר לימד את עצמו, כאמור, לעשות, הוא חווה ממש את השאלות הפילוסופיות שעסק בהן לאורך כל הסיפור. חווה אותן בנפשו ובגופו, מתוך אחדות מלאה של עצמו ושל זולתו, ומבין ללא התעמקות בחשיבה  דרך אותו אילם אשר משמיע "קולות של שמחה בפני עצמה, שמחה על כי זכה להימצא, ואני ראיתי לנגד עיניי את מציאות בני אנוש כשלעצמה, כתופעת חיים המכילה בתוכה את תופעת החלופיות והמוות. … צלילי המפוחית, כפי שהופקו מגרונו של החירש-אילם דמו בעיניי לקולות בכיו של תינוק שזה עתה נולד, שאין בבכיו כדי להעיד על צורך מצרכיו, אלא הם קולות שמחה על שזכה להגיע לכלל מציאות…..   עד שנסתלק כל חשש מלבי, וחלופיות ההוויה נתפרשה לי כתופעה הכרחית לעצם החיים, שאלמלא חולפים היו אולי לא היו יוצאים כלל אל הפועל. ושמעתי בצלילי המפוחית את קולות בכיו של אלוהים עת סַיימו לברוא את העולם, בבואו לברך על המוגמר."

ההתפתחות האישית יכולה לבוא אצל עלון לא רק דרך האילם בעל המפוחית, אלא דרך קבצני הרחוב שמלמדים אותו פרק בצניעות ("לקבץ", עמ. 35) כאשר אחד מהם אומר למספר שנותן לו נדבה: "מה שאתה אומר זה שלמי שמנגן יש מה לתת, ואני, מה אני יכול לתת…" ולאחר מכן מצביע על העובדה שהוא נותן למספר מה שהכלבה נותנת לו. המספר-הפילוסוף מתעמק בדבריו בינו לבינו ומגיע למסקנה כי : "ביום שבו נחדל לקבץ אלינו את אלה המעניקים לנו אפשרות להעניק יתייבשו דמעותינו ועמן מעיין היצירה" יש משהו רוחני בתפישה שמה שאני נותן – אני נותן לעצמי. ואם בכלבה עסקינן, אפשר לומר שעלון לומד פרק רוחני נוסף דרך הסתכלותו הפילוסופית בכלבתו: דרך הזדקנותה הוא לומד על משמעות הזמן, אבל יותר מכך הוא לומד לחיות את הפשטות של החיים: הנשימות שלה קצובות כמו הסדר הקוסמי, ויש בה שקט וקבלה של החיים על כל תהפוכותיהם ללא מחאה, כאשר היא  "אוכלת לאיטה, ובהפוגות מרימה אלי עיניים אילמות, מבקשת שאמחל לה על הזדקנותה"

6 מחשבות על “צדוק עלון

  1. קריאה יפה ומעמיקה בסיפורו היפה של צדוק עלון. הספר עצמו זרוע פניני סיפורים שובי לב והוא מומלץ קריאה

    אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s