פיני רבנו -שלושה שירים

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֵלֵךְ

וְאֵלֵךְ מֵעִיר לְעִיר.

אֵרֵד בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת

אֶחֱצֶה אֶת הַכְּבִישׁ

אֵלֵךְ בְּרַגְלַי שֶׁאַרְגִּישׁ שֶׁהַמֶּרְחָק הוּא אֲנִי

אֵלֵךְ לֹא לְכִוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ

אֵלֵךְ לְכִוּוּן הַיָּם, אֶחֱצֶה אוֹתוֹ

אַדְבִּיק עָלַי הַרְבֵּה מֶלַח

שֶׁל מַלָּחִים מִיָּמִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ מִזְּמַן

אִירַק טַבָּק לָעוּס שֶׁל שִׁכְחָה שֶׁל בֵּיתִי שֶׁל יְלָדַי וְשֶׁל אִשְׁתִּי

עַד שֶׁאֶרְאֶה יַבָּשָׁה מְלֵאָה אֲנָשִׁים

שֶׁאֵין בָּם זִכָּרוֹן שֶׁל עִירִי

וַאֲדַבֵּר אִתָּם בְּשָׂפָה שֶׁהֵם וַאֲנִי לֹא דּוֹבְרִים.

בַּיָּדַיִם

בָּעֵינַיִם

אֹמַר:

בָּאתִי מִבֵּיתִי

בָּאתִי זָר

בָּאתִי עַד לְכָאן.

ייחודו של השיר לא במסע שהתרחש או מתרחש בפועל, לא בסיפור "מציאותי", אפילו לא מסע מומצא, בלשון עבר או הווה, אלא זהו מסע המתואר בלשון עתיד. למרות זאת העתיד אינו מתואר כתוכנית מעשית ברורה. אפילו ספק אם מדובר בתקווה, בחלום על מסע שמבקש הדובר כי יתרחש אי פעם בפועל, למקום שאפשר לסמנו במפה. קשה אפילו לתאר ולדמיין ארץ דמיונית מוגדרת בעלת צורה, נוף. ראשיתו של המסע גם צנועה. יותר משמתואר מסע "מג'ורי", התיאור הוא של "אמצעי תנועה" מינימליסטיים, הליכה ברגל. המרחק בראשיתו צנוע – מעיר לעיר. יתר על כן תחילתו ב"צעד קטן לאדם" מורד מדרגות, חציית כביש, המרחק מתאים ליכולת הדובר ולרוחו ומהותו: "אֵלֵךְ בְּרַגְלַי שֶׁאַרְגִּישׁ שֶׁהַמֶּרְחָק הוּא אֲנִי". אך המסע הזעיר גובר, כמו אוזר הדובר אומץ תוך כדי דבריו ומסעו עד שהוא מוכן לחצות את הים. עד מהרה מתברר כי המסע במרחב הוא גם מסע בזמן, מסע של שכחה והשכחה. תחילה שכחה של יסודות חיצוניים לעולמו – "של מלחים מימים שנשכחו מזמן" אך גם הידמות אליהם ומנהגיהם (אירק טבק לעוס), של מי שעזבו את בתיהם ומשפחתם. הזדהות עם מה שהם מסמלים – עולם ודרך חיים שאבדו – מאפשרת לדובר להשכיח את ביתו ומשפחתו. זהו אם כן מסע שנועד בעיני רוחו לנתקו מכל עולמו הקודם ומדרך חייו הקודמת, ולהתחיל בחיים חדשים, כזר מוחלט, גולה, במקום לא מוכר, שזרותו מוחלטת, מקום (ואנשים) שכלל אינו זוכר ומכיר את עירו. זרותו ניכרת בהיותו נטול שפה המעטירה מילים, אלא נוקט בשפת ידיים ועיניים, משמע גם שפה נטולת מטען של תרבות, ערכים, אידיאות, ידע, ולכן נטול דעה קדומה ושיפוטיות כלפי הדובר. ניתן למצוא בכך חיפוש אחר לידה מחדש של הדובר, ואולי של כל העולם כולו. ואף ייתכן בעצם שהוא מבקש לחזור ולגלות את עולמו הקודם, שהיטהר והשתנה. אכן ראוי לשאול אם לא את המקום הזה – את מולדתו של הדובר שבו הוא מצוי כעת – הוא מבקש לשנות, לטהר ולהוליד מחדש. במובן זה היבשה אליה הוא יגיע היא "ארץ לא נודעת" מופשטת, רוחנית, אליה הוא יגיע כמעין חלוץ. אך לא כאותו חלוץ "ציוני" שהגיע לארץ המובטחת ופתח במסע כיבושה ושינויה, באופן שראוי לתיקון וטיהור, אלא כדי להתחיל מבראשית ללא משא של עברו, של טעויותיו וחטאיו של ה"מקום" הזה. ואפשר שיש בשיר רמז שעל כתפי הדובר כאדם פרטי רובץ משא כבד שטיבו אינו ברור, הדוחף לצאת למסע ולוותר על משפחתו. האם זוהי דרכו לחפש דרך לטיהור מצפון? להעניש את עצמו על ידי זרות וגלות מרצון?
אך האם באמת קיימת כאן שאיפה למחיקה מוחלטת של העצמי (ה"אני"), האם באמת יכול הדובר למחוק עצמו כדי להתחיל מבראשית? אמנם מחד שפת ידיים ועיניים יש בה יסוד טהור או מטהר, אך מאידך שפה נטולת מילים משמרת בפשטותה יכולת להסתיר מטענים קודמים. להימנע מחשיפה טוטלית בפני מי שגם לו אין שפה. ואכן אין הדובר טוען כי מסעו כרוך בחדלון דעת ובשכחת השפה של עירו/ארצו ממנה בא, אלא ויתור על שימוש בה כדי לדבר בגובה עיניים עם בני המקום, כדי לספר כי הוא בא מביתו (בלי לפרט מהו בית זה ומה סיבת בואו). כך יוכל להיות זר במקום שאינו יודע עליו דבר בלי למחוק בהכרח את עצמו ותרבותו הקודמת.

תְּנִי לִי לַעֲבֹר דַּרְכֵּךְ

אֶל פִּסְגַּת הָהָר הַגָּבוֹהַּ שֶׁמֵּעֵבֶר לְגוּפֵךְ.

פֹּה הָרַעַשׁ הָאֲדַמְדַּם הָעוֹלֶה מִגּוּפִי הַבּוֹעֵר

פּוֹעֵם בִּי שְׁעוֹן מִדְבָּר, מְכַלֶּה בִּי יַעַר אַחַר יַעַר.

תְּנִי לִי לַעֲבֹר דַּרְכֵּךְ אֶל רַעַשׁ הַשֶּׁלֶג

הַחוֹלֵם קֶרַח עַל קֶרַח

בַּקָּדְקֹד הָרָגוּעַ שֶׁל הָאַהֲבָה

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא גָּרָה בְּגוּף דָּלִיק כְּגוּפִי.

 

יָדַעְתִּי שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם

וְאֶהֱפֹךְ אוֹתָךְ לְאָמָּנוּת

וְכָל מַה שֶּׁהָיָה אַתְּ בִּי

יְהֵא לֹא שֶׁלִּי.

וְיָדַעְתִּי שֶׁאֶלְמַד

עַד כַּמָּה חֲכָמִים שְׁרִירֵי הַפֶּה הַשּׁוֹתֵק

הָרוֹצֶה לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר אֶת שְׁמֵךְ

בְּעוֹדָךְ  לוֹקַחַת לִי אֶת יְרוּשָׁלַיִם וּמְפַזֶּרֶת אוֹתָהּ בְּבֶּרְלִין.

בָּאֵזוֹר הָאִלֵּם מֵעִבְרִית בֵּינֵךְ לְבֵין הָרַיְכְסְטָג,

אַתְּ מְנַגֶּנֶת בְּגֶרְמָנִית מִלֵּדָה בִּפְסַנְתֵּר

אֶת פָּנַי הַהוֹלְכִים וּנְמוֹגִים,

עִם הָאָרֶץ כֻּלָּהּ.

וְיָדַעְתִּי שֶׁלֹּא אוּכַל לֶאֱהֹב אוֹתָךְ עוֹד.