ענת לוין

 

50 הרהורים על נסיעה

 

  1. אתה קונה במכולת תפוז. שתי בננות. אחת למחר.

  2. בצל. גזר. שום. אפונים יבשים. תפוח אדמה. כן. תכין מרק.

  3. הולך ברחוב לאט. מחבק, כי אתה פוחד שתיקרע, שקית גדולה.

  4. הרמזור מתחלף. פתאום מכת ברק, אל תדאג, אתה תחיה, לא מתים מזה, הגעגוע.

  5. עורך לאט שולחן, מניח כף וכוס מים. אתה צריך כל כך מעט. מבט. המרק תכף מוכן.

  6. כר אחד בקעה. כר אחד הר.

  7. אתה קם לפני הבוקר, פריך משינה. זו לא יד, זה רק הגשם שהעיר אותך.

  8. מרים את האפרכסת. אצלך האור כבר עלה. במרחק שלה הלילה עוד חזק. היא ישנה. מניח לה.

  9. הטלפון, כאילו חש בך, לפתע מתקשר, אתה נבהל, עונה, מה?

  10. כשאדם חש בדידות, כדאי לו להביט בכוכבים.

  11. זה אמרסון כתב לך.

  12. ביום חמישי אתה נזכר, המרק. יש עוד המון. לזרוק או לאכול?

  13. יש ימים שאתה מרגיש איך הגוף הוא רימון שתכף מתפוצץ לכל הנשיקות.

  14. כותב מכתב שמתחיל במילה "ספטמבר".

  15. נזכר באנה קארינה, היית ילד אז, האנשים עוד הלכו לקולנוע, התיאטרון עוד היה טוב, קראו ספרים, פיצחו גרעינים במרפסת וזרקו את הקליפות על העוברים ושבים. במיוחד אם הם קירחים. עשו אהבה בצרפתית, חיכו חודשים לקו טלפון. אספו בולים באלבומים. גרו בפרברים. שיחקו שח. הלכו לראות טלוויזיה אצל הזילברמנים, השכנים העשירים. הלכו לאספות ועד-בית בפיג'מות וחלוקים. גזרו תמונות של כוכבי קולנוע, ז'אן פול בלמנדו מלהיטון. תפרו טלאים במרפקים. לכולן היה ארגז של כפתורים. עישנו באוטובוס. מרחו לק שקוף על רכבות נוסעות בגרבונים. תמיד לפני או אחרי מלחמה. העיניים שלה.

  16. סרט אחד ארוך מוקרן שוב ושוב בתוך ראשך. כשאתה לבד, עכשיו, יש הקרנה כל שעה. במקומות מסוימים הצלולואיד קרוע וכדי להשלים את הפרטים או להבין כל זה לאן, אתה קורא ספרים. עכשיו שוב מתרומם המסך הכבד ובחליפת שלושה חלקים ופפיון, כל כך אלגנטי, נכנס המנחה שלך, אדון זיכרון. הסרט מתחיל. הפנים שלה הנהדרות. היא יפה.

  17. נוגע בעצמך. כוכבים מתקרבים.

  18. עמדת על החוף והשחפים, הנערה. גם אז היית לבד אבל צעיר, כלומר, החלומות אירחו לך חברה. סיפרת בדיחה ופלא. היא צחקה. כבר סוף ספטמבר.

  19. אתה עובר שקט בתוך הימים כמו לחישה.

  20. שולח את המכתב. לכבוד ומאת. יש לכם אותו שם משפחה. שני אנשים זה משפחה? יכולת לשלוח לה מייל. מלקק את הבול. שלושה שקלים ועשרה.

  21. בחנות סמוכה אתה קונה חולצה. קונה צעיף. בשביל מה? הרי החורף כאן נמשך רק יממה. רזית. חגורה.

  22. אישה שאתה לא מכיר מחייכת אלייך בתור לקופה. אתה מתאהב.

  23. כשהיא מתקרבת, היא כבר לא דומה. מתרחק, שוכח אותה.

  24. אתה נשאר בעבודה. יש לך את העלילה שלך, כמו לכל האנשים, שבתוכה הם קמים בבוקר מוקדם מאוד, ארזו את הגוף במעיל, כריך בשקית, ויצאו, הדרך לשמה אופקית, כלומר יש לה כיוון ונמשכת, נסעו בקו שישים ושש, כשהגיעה העת לרדת, ביקשו יפה סליחה וקמו, כבר היו ממש קרובים לדלת היציאה, מחוץ לה אבק ועשן ואדם מלוא העיר, כשממש מאחוריהם מישהו דחף מי, נער צעיר, וצעקו עליו אלה, ואלה על אלה, החלה מהומה, הם עצמם רק קיללו בלב בעוצמה לא צפויה, כל הדרך למשרד, עברו את הבודקה, חייכו בהגזמה לשומר, בוקר טוב, ניקולאי, שישב עם ספרון מתפורר של שירה ברוסית, ברוסיה הוא היה משורר מפורסם, ממש עילוי של שירה, את זה הם שמעו שאומרים בגיחוך קל, בטון של הקטנה, דוֹבְּרָה אוּטְרָה, אדון, קָאק דְזִילָה לגיברת, החתימו כרטיס, פלסטיק קשה באבחה, במטבח הקטן הכינו כוס ראשונה של קפה, היו להם משימות מעשיות, רשימה ארוכה לסמן בוי או באיקס בסופו של היום, לעדכן את הדו"ח, לשלוח מברק, בצהריים לאכול קציצה או מרק ירקות, הם לא לקחו חופשות מיותרות, גם לא ימים של מחלה, כשצריך היה להישאר שעות נוספות, גם בלי ששילמו, הם הסכימו ערבים שלמים להישאר, גם כשפיטרו אותם בלי עילה ממשית, זה זמן חדש, יש דור אחר, הם לא הוציאו מילה, לרגע אחד הבינו שהם בסרט שכתב מי שהוא ממש לא הם, ואז נגמר בסוף פשוט, פשוט נורא, זה סוף הסרט, והם הלכו בשקט, בראש מורכן, לחפש להם עלילה אחרת. וכל זה כדי שירגישו, האנשים, גם אתה, גיבורים של עצמם ושהם בעצמם מקדמים את הזמן ולא הוא, מנהל חשבונות משופם, מתקדם בהם.

  25. חושב את הדברים שלך כדי לא לחשוב אותה עד שבתשע באה המנקה. אין כבר אנשים בכל הקומה. לרגע קט גם היא ואתה משפחה. אומרת לך, כאילו אמך: דַוַויי, פושקין, אִידְזִי דוֹמוֹי.

  26. המיטה קרה. כמו ילד שוכב בשלג בארץ זרה אתה מניף מוריד ידיים ורגליים.

  27. מקווה לחלום שאתה ציפור שחוצה במעופה שמיים אחרים.

  28. חולם שאתה, כמו אבא שלך, נהג משאית ופשוט נוסעים.

  29. קם, אוכל את התפוז לפני שיירקב. זורק את המרק. מתכנן את סוף השבוע:

  30. קפה, עיתון, לעבוד קצת, לשתות, לישון, גודאר במוזיאון.

  31. הזולת הוא האופק. אתה פותח חלון.

  32. היא כותבת לך: העלים ירוקים. העלים צהובים. העלים אדומים.

  33. חמים עם הלבנים. קרים עם העדינים. הוראות הפעלה. היא ציירה סמיילי עגול וכתבה, "בהצלחה".

  34. אתה תצליח לעשות כביסה. היא מאמינה בך.

  35. אתה מאמין בעצמך. עוד חמישה עשר ימים. תחליף סדינים.

  36. מטאטא את החדרים. נערמת תלולית אבק קטנה. כולה שלך.

  37. אתה נזכר שגם כשהיא הפנתה את גבה והלכה למרחק, סביבכם השתרע שדה רחב כל כך של תעופה, ואפילו כשהיא כבר לא נראתה, גם אז נופפת לה.

  38. תדמיין שאתה בלש והזמן הוא פרשיית רצח שאתה צריך לפתור.

  39. כשהיא תחזור, אתה תשים חציל על האש. תחתוך סלט ירקות. עוד לפני שהיא תתעורר, תרד למכולת הקטנה, תקנה שלוש לחמניות. כל הלילה ציירתם בדיו לשונות מפות עתיקות של הגוף, חיפשתם את הדרך הקצרה ביותר לשוב הביתה. הגוף טעים. עכשיו אתם רעבים.

  40. בינתיים ברדיו מנגנים פרינס. הגשם סגול.

  41. בהתחלה אתה מתופף על השולחן עם האצבעות, על הרצפה עם הכפות. אין כאן אף אחד.

  42. אתה לבד. אתה רוקד.

  43. סופר את הימים. לא יודע אם הם מחסירים או נערמים.

  44. סוגר את הספר. פותח את בריח הלב.

  45. פעם היא אמרה לך: "כל שיר טוב נכתב בדיו סתרים שקוף, עשוי דמעות".

  46. אתה בוכה.

  47. הערב שועט במרחב מעשי כמו רכבת. תיכנס צ'יק-צ'ק. תכף נעלה אל קרון השינה.

  48. רגע לפני שאתה מכבה בפוּ את הכוכבים אתה

  49. אומר לעצמך, אני אוהב אותךָ.

  50. גם אני אוהב אותךָ.

 

 

הזמן

 

לפעמים נדמה לי שהכל כל כך מעליב. בעיקר הזמן. ושהוא מפנה את פניו ורץ. גבו. אליי. דמעותיי. כשאני בוכה, אני כמו ילדה קטנה וכל מה שנצבר בי, כוחות ומלאכות, הכל קורס פנימה. בימים איני יודעת איך לחיות. בחלומות אני אורזת מזוודה, אנחנו עומדים לנסוע עמוק ורחוק, שם זמן לא יפגע. יש לי מעיל כפתורים מצמר אדום. בכל אחד מכיסיו (בפנים ובחוץ) נח כרטיס אחד של רכבות. סביב פרקי ידינו חוט שני. אנחנו (זה אתה ואני) עתידים לחצות (קשורים וקרובים), יחד ללפף כפרים, רחובות. בכל עיר נמצא לנו קיר וחלון וכותל וספל וגג. אל תדאג, בתנועה אדומה נטווה את הדרך. יכול להיות שהמסע ייארך, שאחד מאתנו ייחלש או יחלה, שהגוף ישכח את סדרו הפנימי, עדיף שאני, גופי חזק כמו גופן של אימהות (שלי) בערבות הרוסיות, רגליי היציבות, ליבי הפרא קר עכשיו מושלג, נעצור חייבים באיזה כפר. אתה תרוץ ותקרא לרופא. מחוץ לחדר ספון עץ אתה לא תשתה, למרות שיגישו לך, פָּזָ'לְסְטָה, תה. אנא, שתה. אל תבכה. חכה לי. עינייך. אני אחיה. כשאחלים נהיה שנינו, כי נאכל רק ירקות עדשים גרגירים זרעונים, כל כך קלים, כמעט נוצה ונוצה, ציפורים, הלילה יקדים וישכב, הבוקר יבוא פשוט ופריך, יהיה לנו קר (חבק אותי) וקר מאוד ופחות קר וחמים ואפילו די חם, בקיץ נשחה עד לעומק הים והלאה, נגדל חוליות, שלדים צפופים, סנפיר, (תחזיק את החוט צמוד לזימים). שני דגים כסופים. בחלום, אתה מבין? שרתי בפה עגול שיר אדום וזזנו בזמן. היינו שמחים.

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s