עמית מאוטנר

 

קוֹץ עֲלִיָּה קוֹץ

לדבורה בסל

אֲבִי נָסַע

כְּשֶׁגּוּפַת אִשָּׁה נָפְלָה עַל גַּג מְכוֹנִיתוֹ.

יָצָא אָמְנָם זַכַּאי, אֲבָל נִשְׁפַּט מְאוֹד, הֻשְׁפַּל לַדִּין

עַד שֶׁגּוּפַת הַשִּׁכּוֹרָה מֵעַל רֹאשׁוֹ עֲדַיִן.

דּוֹדִי שִׁמְעוֹן צָרַף

כְּשֶׁנִּכְנַס רָעוּל, סַכִּין שְׁלוּפָה. דּוֹדִי קָפָא

גַּם לְאַחַר כְּנִיסַת עַבְּדוּל, פִּתְרוֹן לֶאֱלֹהִים הַמְּתֻזְמָן.

אֲבָל דּוֹדִי לֹא שָׁב אֶל תַּכְשִׁיטָיו.

בְּיוֹם פְּקֻדָּה שָׁמְטָה אִמִּי אֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ

בְּקָזַבְּלַנְקָה. גַּם אֲבִי הִשְׁאִיר אַחֲרָיו הוֹרִים

שְׁלוֹשָׁה אַחִים וְאָחוֹת אַחַת וִיחִידָה,

הֵקִיא עִם אֲחוֹתִי תֶּרֵז עַל הַסְּפִינָה.

טָבְעָה סִירַת הַדַּיָּגִים שֶׁלְּפָנֵינוּ, וּבַסִּירָה שֶׁאַחֲרֵינוּ

נֶחְנַק בְּחֵיק אִמּוֹ תִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבְכֶּה.

צָהַלְנוּ הַיְּלָדִים לַגַּלִּים שֶׁעַד חֵיפָה.

מֵהַנָּמֵל שָׁתַקְנוּ בַּמַּשָּׂאִית לְאֵין-יוֹדֵעַ.

בְּאִישׁוֹן לַיִל סִדַּרְנוּ מִזְרוֹן קַשׁ עַל מִטַּת בַּרְזֶל

וְהִתְכַּסֵּינוּ בִּשְׂמִיכַת צֶמֶר שְׁחֹרָה.

בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרַרְנוּ לַמְּאוּמָה.

אַבָּא הֵבִין שֶׁלֹּא

יְרֻחַם לָנוּ.

צְרִיפֵי הַפַּח בַּלֶּס נִרְאוּ לְאִמָּא כְּמוֹ קְבָרִים.

וּבְכָל זֹאת קֻפְסַת סַרְדִּינִים עִם הַשֶּׁמֶן

וּפְתִילוֹת מִצֶּמֶר גֶּפֶן הָפְכוּ חֲנֻכִּיָּה לַנֵּס.

מסע קשה רצוף בטראומות ובטרגדיות מתואר בשיר הזה. תחילה משפט משפיל של האב,  בארץ המוצא, על לא עוול בכפו, הדוד שנשדד, עד שלא חזר לעסוק בתכשיטאות – רמזים ברורים על שנאת יהודים – הן סיבות טובות מדוע קמה משפחה מקזבלנקה ועזבה קרובי משפחה, על מנת לערוך מסע בכוון אחד, לארץ ישראל.

המסע עצמו קשה מאד, מלווה בסכנות ואובדן חיים:

"…  טָבְעָה סִירַת הַדַּיָּגִים שֶׁלְּפָנֵינוּ, וּבַסִּירָה שֶׁאַחֲרֵינוּ

נֶחְנַק בְּחֵיק אִמּוֹ תִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבְכֶּה.

תמונות אלה, הנראות כנטולות מעולם רחוק וערטילאי, כמו משועתק למראות שאנו רואים היום בקרב פליטים הבורחים מאזורי אסון, מאזורי מלחמה, לכיוון אירופה. תינוק שנחנק כדי שלא יסגיר בבכיו את הבורחים – זו אולי הזוועה הנוראה ביותר, החרדה הגדולה ביותר שמתחבאת בליבו של כל אדם, בלי קשר למוצא או מין. וגם כאן, כמו אצל הפליטים של היום, כשהמסע מסתיים, הוא לא באמת מסתיים (מֵהַנָּמֵל שָׁתַקְנוּ בַּמַּשָּׂאִית לְאֵין-יוֹדֵעַ).

 גשאי  אוספים את העולים החדשים ומסיעים אותם לשום מקום. אף אחד לא יודע לאן. זהו תאור שהלך וחזר בקרב עולים רבים שהגיעו ממרוקו, ולא רק משם,  שירדו לאדמה (אם מן האניה  ואם מן המטוס, ואם על ידי חציית הגבול רגלית ממושכת, כמו אצל עולי אתיופיה ) ורק עכשיו מתחילות התלאות: קודם כל לוקחים אותם והם אינם יודעים לאן. הם איבדו את השליטה על חייהם לחלוטין. אם במסע, באנייה, הרגישו רע, הקיאו, פחדו שייתפסו, אבל עדיין היתה להם שליטה מינימלית על גורלם, או לפחות תחושה כזאת של שליטה, הרי עם הגיעם לארץ הנכספת הם מאבדים אותה לחלוטין ואולי, אם כי בדוחק, אפשר למצוא רמז, כי מי שאמור היה לקבל את העולים ולסייע לקליטתם לא ריחם עליהם נוכח במצבם, או שמא כוונתו שגם ברחמי שמיים לא זכו, ועליהם לדאוג לעצמם.

בַּבֹּקֶר הִתְעוֹרַרְנוּ לַמְּאוּמָה.

אַבָּא הֵבִין שֶׁלֹּא

יְרֻחַם לָנוּ.

השיר מסתיים בנימה אופטימית משהו, כשהדובר מתאר את מנורת החנוכה שהכינו לעצמם בני המשפחה העולה מקופסאות סרדינים.  מעין מסר חבוי: מה שלא הורג אותנו – מחשל. ובסופו של המסע, יש נחמה פורתא, תחושה של נס. היכולת לקחת לימון ולהפוך אותו ללימונדה. קרי לקום ולעשות בעצמך מעשה ולהפיק מן המעט את המירב. זהו נס שלא "רחמי שמיים" חוללו, אלא העולים במעשיהם, ביוזמתם. וראויה לציון גם היכולת להצמיד את "הנס" הפרטי, של ההישרדות והמסע המפרך והטראומתי, באמצעות חנוכייה מאולתרת, אל ה"נס" הלאומי, היהודי שהוא נחלת הכלל.

למרות כל התלאות שזור השיר בהומור חכם, הניכר בשפה, במשחקי המלים, בחריזה פה ושם  ("כְּשֶׁנִּכְנַס רָעוּל, סַכִּין שְׁלוּפָה. דּוֹדִי קָפָא גַּם לְאַחַר כְּנִיסַת עבְּדוּל"… " צְרִיפֵי הַפַּח בַּלֵּס "  – " הָפְכוּ חֲנֻכִּיָּה לַנֵּס"), בצירופי לשון ייחודיים למשורר, שאינם בנאליים. אלה  יוצרים עושר ועונג מרכך. תפקיד הריכוך הזה אינו להסתיר את הסבל  וכמובן שגם לא להעצים אותו, אלא – לחלץ את השיר ממלתעותיהם המאיימות של הקיטש או הבכיינות. הוא אינו מבקש לעורר את רחמי הקורא, אלא מתעלה מעבר לרחמים העצמיים ובכך מרמז הדובר שהוא (ומשפחתו) מצויים מעבר לוויכוח החברתי המוכר ומעל המשקעים והשסע החברתי הצורב.

 

לְאָן

לְאָן כָּל זֶה?

לְאָן מַפְלִיג הַשָּׁאוֹן שֶׁבָּאֶגֶאִי?

לְאָן הַהֲמֻלָּה הַמְּקֻשְׁקֶּשֶׁת

צְעַדִים עַל הַסִּפּוּן חוֹתֶרֶת?

עַל שְׂפַת בְּרֵכָה יוֹשְׁבִים הַנְּעָרִים

מְפֻכְפָּכֵי הוֹרְמוֹנִים גַּם בּוֹכִים

בְּאֵלֶם טַלְטֵלוֹת אִישׁוֹנֵיהֶם בְּמֶרְחֲבֵי בִּיקִינִי

רַגְלֵיהֶם גְּזָעִים בְּמֵי הַמֶּלַח.

הַמְּבֻגָּר הַמְּשַׁפֵּר מָקוֹם לְצֵל

נִמְשָׁךְ כְּדָג חוֹרֵג אַחַר כְּרֵסוֹ, כִּבְצִלְצַל

גָּרוּר נִתְמָךְ אֶל הַחוּצָן שֶׁמִּבִּטְנוֹ

מֵצִיץ מֵעַל הַבֶּגֶד-יָם שֶׁלּוֹ.

בְּעַנְנַת סִיגָרִים בֵּטוֹנָדוֹת רוּסִיּוֹת יוֹשְׁבוֹת

בְּמָגִנֵי הָאַף וּמְשַׂחֲקוֹת קְלָפִים.

הַבְּעָלִים כְּבָר יָד מֵתָה מֻרְגֶּלֶת

יְצוּקָה עַל מוֹט הַשִּׁמְשִׁיָּה.

בַּגָּ'קוּזִי הֶעָגֹל הַיְּלָדִים

מְגַלְגְּלִים כִּבְרוֹלֶטַת פִּטְפּוּטִים

וְיֵשׁ יוֹצֵא מִתּוֹךְ הַמַּיִם וְיֵשׁ בָּא אֶל תּוֹךְ

הַמַּיִם הַקּוֹצְפִים הַעֲדָפוֹת.

בָּרְדוּדִים הַתִּינוֹקוֹת בַּמְּצוֹפִים עוֹד

לֹא לַמְּדוּ חֻקֵּי מִשְׂחָק,

וּכְבָר הוֹפְכִים עֵשֶׂב לִסְפִינַת תּוֹתָח

כּוֹבַע לְמַפָּל בִּלְתִּי נִדְלֶה.

דְּבֵלוֹת לִבְנוֹת שֵׂעָר

וְצִמּוּקִים שְׁחוּמִים מְשֻׂפָּמִים

תּוֹפְסִים עֲדַיִן צֶבַע גּוּפָתִי

עַל מִרְדְמֵי הַפְּלַסְטִיק הַיְּרֻקִּים.

זוּג צָעִיר מַשְׁקִיף מֵעַל הַמַּדְחֲפִים עַל אֵיךְ הֵם

מַשִּׁילִים קִצְפֵי עָבָר, מַחְלִיפִים אֶת

כּוֹבְעֵי הַקַּשׁ וּמִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהֶם, נִמְרָחִים

בְּשֶׁמֶן מִזֶּה לַזּוֹ מִזּוֹ לַזֶּה, וּמַמְשִׁיכִים לְהִמָּרַח

לְמִין בָּשָׂר אֶחָד מֻסְכָּם.

נְעָרוֹת רֵיקוֹת כִּשְׁנֵי פַּחֵי

אַשְׁפָּה שׁוֹכְבוֹת וּמְנַסּוֹת אֶת מַזָּלָן בְּמִינִי-מוּם הַבֶּגֶד

יָם בְּפִתְּיוֹנוֹת פִּלְחֵי עַכּוּז הַבּוֹהֲקִים בְּשֶׁמֶן.

עַל שְׂפַת בְּרֵכָה יוֹשְׁבִים הַנְּעָרִים עוֹד.

לְאָן מַפְלִיג כָּל זֶה? לְאָן

מִלֵּב הַיָּם אֲנַחְנוּ מְאַיְּשִׁים גִּילֵנוּ

כָּל אֶחָד לְפִי יְכֹלֶת וּלְפִי צְרָכָיו

מְקַשְׁקְשִׁים אֶת צְעָדֵינוּ עַל סִפּוּן

בְּלִי הֶבְחֵן בְּגַלְגַלֵּי הַהַצָּלָה

הַמּוּכָנִים בַּמַּעֲקוֹת?

לְאָן כָּל זֶה

תִּרְמֹז אוּלַי הַמּוּסִיקָה הַמִּזְרָחִית

אֲשֶׁר חוֹגֶגֶת נִצָּחוֹן עַל אָפְקֵי הַמַּיִם:

לִכְאוֹרָה בַּחֲזָרָה לְיִשְׂרָאֵל.