עמיר עקיבא סגל

עוד אפריל

שֶׁאֱלֹהִים יַעֲזֹר לִי

עִם הַלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים הָאֵלֶּה

נְמָלִים עוֹלוֹת עָלַי בַּמִּטְבָּח

וְאֵין לֶאֱכֹל בְּלִי לְנַעֵר קֹדֶם

בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל קֹדֶם

בְּלִי לְחַפֵּשׂ קֹדֶם

מִישֶׁהוּ עֵר בַּאֲתָר אַחֵר

יָמִים נִמְשָׁכִים

חוֹבוֹת נֶעֱרָמִים

רְצוֹנוֹת מַמְתִינִים לְצַד הַמִּטָּה

לִשְׁעַת הַכֹּשֶׁר שֶׁתָּבוֹא

אוּלַי שַׁבָּת תַּעֲשֶׂה זְמַן

קַיִץ מִתְקָרֵב

נְמָלִים מְסַפְּרוֹת עַל קַיִץ

גֵּרוּד עַתִּיק עוֹלֶה בַּאֲחוֹרֵי הַגַּב

וּבַאֲחוֹרֵי כַּף הַיָּד

שֶׁקֶט גָּדוֹל יָבוֹא בְּלַיְלָה שְׁרָבִי

הַחֹם יַהֲרֹג אוֹתִי אַחַר כָּךְ

שירו של עמיר סגל, כמו גם שני השירים הנוספים פרי עטו, שהעלינו כאן, עוסק בחיי "כל אדם" רגיל בתכלית, בעל דאגות קטנות, זעיר בורגניות, יומיומיות ושגרתיות. אך האווירה בשירים מצטיינת בייאוש שקט. מלנכוליה וחוסר תוחלת מרחפים מעל השירים, מעל חיי הדובר, המתבטא בפתיחה שיש בה הגזמה רבה בעצם הפנייה ל"רחמי שמיים", כאילו מדובר בהתרחשות הרת גורל או באסון גדול:  "שֶׁאֱלֹהִים יַעֲזֹר לִי" ובאיזו עזרה כבר מדובר:  "הַלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים הָאֵלֶּה", הנמלים במטבח, יָמִים נִמְשָׁכִים, מחסור בזמן, "קַיִץ מִתְקָרֵב" ועמו החום. אך גם בין הדאגות הפעוטות מתגנב קושי מהותי יותר: "חוֹבוֹת נֶעֱרָמִים". ברם, לא ברור אם מדובר בחובות כספיים קשים, או חובות עשיה, של אי מילוי מטלות שהן הרצונות ה"מַמְתִינִים לְצַד הַמִּטָּה לִשְׁעַת הַכֹּשֶׁר שֶׁתָּבוֹא אוּלַי שַׁבָּת תַּעֲשֶׂה זְמַן".

מול הפתיחה הפונה לאלוהים בבקשת עזרה, לכאורה מפני סבל או "עונש" גדול (פניה שאינה יוצרת תחושה שמדובר באמונה ממשית בעזרת האל) הדובר פורט את מה שמפריע לו בשורה של פרטים ודברים פעוטים, מחיי היומיום עד שנשאלת השאלה אם באמת רע לו? מה זו ה"בכינות" הבורגנית" המגוחכת הזו, או שמא נרמזת כאן, בדרך "דיפלומטית מעודנת" ביקורת עצמית בעניינים אחרים מהותיים יותר.

השיר מרמז, כבר בעצם הבחירה בשם של חודש – אפריל – על הזמן כקושי המרכזי המאיים על הדובר, חודש האביב המבשר את סוף החורף והתקרבות הקיץ, את התקצרות הלילות הארוכים והתארכות הימים, את המחזוריות הבלתי נגמרת של העונות ועמן השנים החולפות, המעצימות את תחושת הכישלון במילוי רצונותיו של הדובר. גם ההמתנה לשבת מרמזת על המחזוריות ועל השבועות הכלים לריק, כשברור כי גם בשבת לא יתרחש הדבר שיש לעשותו, וברקע מאיימים הקיץ, הנמלים, החום המעיק, שגם בהם לא תתרחש העשייה הדרושה שלא התממשה בחורף.

ננסה להפליג לתוך השאלה על מה הוא מלין, וכי במה שונים חייו משל רובנו? ואף יכולה לעלות השאלה האם יש מקום לכתוב על כך שירה, האם גם הרגיל והאפור הם נושאיה, על אחת כמה ששירה גדולה אמורה לעסוק בדברים שבלב ההוויה האנושית. או שמא חיי היומיום והבורגנות ראויים לא פחות, מאחר שהם הפכו להיות חלק מרכזי מההוויה האנושית, מרכיב בולט בתרבות המודרנית המערבית. ואם סובל הדובר הבורגני – במה פחוּת ערך סבלו?  האם עלינו לצפות רק לסבל בלתי נסבל? או – מהו אותו דבר שחסר לדובר? מה משמעות אותו  "גרוד עתיק העולה מאחורי הגב ומאחורי כף היד"? כשמצד אחד יש בו השלמה עם דרך חייו. אך מצד שני דווקא משום שלא באמת רע הוא מרגיש בגרוד בעתיק. שגרת חייו וחוסר מוצא מחיים בנאליים הם ה"מגרדים".

ואז "נזכר" הקורא שבחייו של משורר עסקינן. שגרוד בכף היד הוא אותו דחף היצירה, הדחף לכתוב. ואם כן מתקיים אצלו דיסוננס בין השגרה היומיומית, לבין כוח היצירה ונושאיה. השגרה והטרחה גוזלת את מיטב שעותיו וכוחותיו, גורסת ומתישה את כוח היצירה ולכן מאיימת עליו אימים, שהוא יאבד את נשמתו וכשרונו. ועל כן סבלו – ו"עונשו" – הוא אולי הגרוע ביותר למשורר, עונש בדמות אובדן רעב היצירה, כפי שעולה כבר בפתח השיר "אין לזה צורה".

אין לזה צורה

גַּם בַּשֶּׁפַע הַגָּדוֹל צָרִיךְ רָעָב גָּדוֹל יוֹתֵר

וְגַם כְּאֵב בְּלִי נֶחָמָה. כַּמָּה קָרוֹב לַסּוֹף

הַמַּמָּשִׁי צָרִיךְ לִהְיוֹת כְּדֵי לִרְאוֹת הֶבְזֵק

אֵיכוּת? מַטְרִיד לַחֲשֹׁב עַל יָמִים שֶׁל עֶשֶׂר

שָׁנִים וַעֲשָׂרָה קִילוֹ פָּחוֹת מִזֶּה. גַּם אָז, גַּם

שָׁם, נִכְתְּבוּ כַּמָּה דְּבָרִים. בָּאֶצְבָּעוֹת הָאֵלֶּה

בְּעִקָּרוֹן. אֵין לְזֶה צוּרָה. נָשִׁים מִתְחַמְּקוֹת

בַּלַּיְלָה. וְגַם הָעֵרֶךְ הַקָּלוֹרִי שֶׁל הַבִּירָה

וְהַחֲצִילִים בְּמָיוֹנֶז כְּבָר לֹא, אֲבָל עִם טְחִינָה

כֵּן. וְגַם הָרוֹמָנִי. לִגְבָרִים אֲחֵרִים יֵשׁ יוֹתֵר

שֵׂעָר וְגַם בֶּטֶן שְׁטוּחָה מֵהַמְּמֻצָּע וְגַם אוֹתוֹ

מַבָּט. בֵּינְתַיִם, נִכְנַּע לַשֶּׁפַע הַגָּדוֹל.

זֶה לַיְלָה שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ דָּבָר.

הדברים הקטנים למשל

אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ אֶת הַלֹּא רְדוּדִים

וְעִם כָּל זֶה, כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ

מִלְחָמוֹת, נִצְחוֹנוֹת בֶּעָתִיד, אוּלַי.

כָּל הַדֶּרֶךְ אֲנִי מְנַסֶּה לְהִשָּׁאֵר

חָזָק וְחַלָּשׁ וְצוֹדֵק

טוֹב לִי כָּכָה? טוֹב לִי עַכְשָׁו?

הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁהַבִּנְיָן יִהְיֶה מֵהַהַתְחָלָה

מַשֶּׁהוּ הָיָה קוֹרֶה או מַגִּיעַ

אֲבָל בַּסּוֹף זֶה מַה שֶּׁיֵּשׁ

רוֹצֶה לִכְתֹּב שֶׁאֵין לִי מֻשָּׂג

מַה זֶּה הַזֶּה הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ

סִימָנֵי שְׁאֵלָה מַמְשִׁיכִים וּמַמְשִׁיכִים

וְלֹא, זֶה לֹא עוֹשֶׂה לִי טוֹב

תָּמִיד מְדֻבָּר בְּאִשָּׁה וּבְכֶסֶף

לְמַה אֲנִי אָמוּר לְחַכּוֹת?

עֶשֶׂר שָׁנִים מֵהַיּוֹם

מַתְחִילוֹת עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת

תָּמִיד מְדֻבָּר בְּלַיְלָה

בְּאֵיךְ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְהִסְתַּיֵּם

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s