עמיר סגל

זמנים בלוס אנג'לס

גבר ואישה הולכים זה לצד זו ועוברים על פניי, הליכתם נמרצת ואוזניות משתלשלות ממכשיר המחובר לזרועותיהם. מבטי עוקב אחר אישה שרצועת כלב בידה והכלב מתרוצץ לכל הכיוונים. השמש בשקיעתה, והאבק, ריחו עולה באפי, ממלא את סנדליי. הכיוון כרגע הוא למעלה ומרבית האנשים חולפים על פניי או עוקפים את צעידתי האיטית, שאני מעדיף לקרוא לה נינוחה. בעיקול השני אני נעצר כדי לראות סוף-סוף את העיר שתחתיי. ממשיך ועולה למעלה, עוד ועוד מתושבי העיר והאזור עוברים על פניי.

בפסגה, או בקצה הדבר הדומה למצוק, הנקודה כמעט הכי גבוהה, של הרניון-קניון אני עומד וצופה בלוס אנג'לס מתפרקדת אל הערב ואל השקיעה שמימין. סנטה מוניקה חוצה את היילנד, המאה ואחת נפגש עם העיר בכמה נקודות משמאלי. הים הוא זיכרון רחוק, שאבק וערפיח היום הזה וערבו מסתירים כעת. בנייני העיר התחתית והסנצ'ורי-סיטי מזדקרים מעל יתר בנייני העיר, גבעות הוליווד מאחור. איש מקריח ואישה בגיל העמידה חולפים במהירות לצידי, בגדי ספורט וצעידה נמרצת. אחר כך אולי ישתו מי-ויטמינים כשהם בולעים תוספי תזונה.

אני מתיישב על הספסל ושולף סיגריה מחפיסת הכאמל-לייט. הראשונה היום, אני חושב בסיפוק, שואף ונושף. מביט במסך הטלפון הנייד, אף אחד לא התקשר וכבר כמה שעות לא קבלתי כל הודעה. כלב שעיר וחום נגש אלי ומתחכך בברכי הימנית, אני מלטף את ראשו והאישה מרחיקה אותו ממני במשיכת רצועה ופונה אל מורד השביל.

השמש ממשיכה לרדת, אני ממתין לראות את השקיעה, אין בי הסבלנות העדינה הדרושה לכך אך אני מכריח עצמי להמשיך לשבת על הספסל. 'יפה שקיעת שמש ללב עצוב' וגם אני הייתי בפלוגה ב', סוללה ב' למען הדיוק, אבל נשארתי בחיים. דור וקצת לפני כן מחצית מחיילי אותה סוללה הושמדו בשיטתיות בידי פלוגת שריון סורית, רק בגלל טעות מצערת, כנראה של קצין סיור עייף, באותה מלחמת אין ברירה עתיקה.

לפני שנה הסתיימה מלחמת לבנון, זה אומר שעברה שנה מאז שהוא נהרג, אני חושב לעצמי. מה היה תאריך מותו המדויק? התשובה חומקת מראשי, אך תתגלה לי כשאשב מול המחשב ואחפש את שמו. ייתכן שכבר עברה האזכרה הראשונה. השמש יורדת אל קו הערפיח וחציה התחתון מטושטש, גם אם עדיין לא שקע בים.

הסיגריה נגמרת ואין פח קרוב להשליך אותה, אני מכבה אותה על הארץ ומכניס את הבדל אל עטיפת הניילון המקיפה את החפיסה, כך נהגה איימי שהייתה, וכנראה שעודנה, חסידת איכות סביבה, זכויות אדם, סמים קלים וקופסה וחצי של 'אמריקן ספיריט' ביום.

* * *

"אני לא מבינה איך אתה יכול להצדיק את המלחמה הזאת." אמרה בהאשמה אגבית במיוחד "זה הכול באשמתכם, אתם הצד היותר חזק שם, הייתם יכולים לצאת מכל דרום לבנון מזמן ולעזוב את חוות שבעא." בכל פעם מחדש הפתיע אותי הידע שלה על הנעשה בארץ, כמו גם חוסר ההבנה שלה את נקודת המבט שהבאתי עמי.

"אני אפילו לא מתעניין בלדבר על זה, אני רק אומר לך שהיה לי חבר שמת, מת במלחמה הזאת."

"וזה הכול אשמה של הממשלה שלכם." ואפילו הסכמתי, עדיין מילותיה פגעו בי.

"זה היה יכול להיות גם אני שם, או כל אחד מהחברים שלי שם."

"העובדה שאתה חלק מצבא כובש זו רק אשמתך, היית יכול לא להתגייס, כמו בשנות השישים והשבעים בויאטנם…"

"מה הקשר שיש לזה למשהו בכלל? את בכלל מבינה מה זה אומר לחיות באיום מתמיד? יש לך בכלל מושג? זה הבית שלי, לא במרחק שלושת אלפים מייל."

"אתם הורגים ערבים ואז אתם מתפלאים שהם מחזירים לכם, זו צביעות אמיתית." אמרה והדליקה עוד סיגריה מחפיסת האמריקן ספיריט הצהובה.

"זה לא אני שצבוע, מותק, זה ממש לא אני, אני ראיתי את המקומות האלה שאת בכלל לא מדמיינת, ואחר כך אני הפגנתי במקומות שאת בכלל לא מכירה."

"אל תקרא לי מותק." ידעתי שזה ירגיז אותה, חוץ מזה שחיבבתי את המילה "האני", בניגוד אליה אפילו לא ראיתי בה מילת גנאי.

"אני זה שמכיר עוולות של מלחמה, אני זה שיכול לקבל פתאום הודעה שרוצים שאחזור כי יש מצב חירום, אני זה שמכיר כמה וכמה אנשים, צעירים מאד, שנהרגו במלחמה הקודמת ובכלל." כמעט מוסיף שאני זה שאספתי גוויות מהגבעות תוך שאני זוחל על ארבע על החול הלוהט כדי להגיע לתחנת האיסוף. "ואני לא מבין איך את בכלל יכולה להאשים אותנו, אנחנו זה לא אתם ומה שקורה לכם בעיראק."

"כאילו שיש הבדל. כמו כולכם אתה גם בעד בוש, הוא טוב לכם. זה כולכם ככה, נכון? הוא בעדכם, הוא מרשה לכם להרוג ערבים, הוא נלחם את המלחמות שלכם בעיראק, אז אתם בעדו." היא כבתה את הסיגריה במאפרה שעל עדן החלון, סגרה את החלון לחציו ושבה אל המיטה. ידי נשלחו אל מתחת לחולצתה והיא התכופפה לנשק אותי. ריח הסיגריות מכפות ידיה ושיערה היה חזק,  השקט נתן לכעס על דבריה הקודמים לעלות, הרחקתי אותה ממני אך היא נותרה יושבת.

"אבל חבר שלי מת, הוא מת, אני לא מבין איך את לא שמה על זה."

"אני מאד עצובה בשבילך." ליטפה את מצחי והסיטה את שיערותיי. "אבל אני מוטרדת מהעובדה שאתה רואה רק צד אחד."

"על מה את מדברת?" התרגזתי כל כך שנפלט לי "קיבינימט." ועצרתי לרגע קצר שאחריו המשכתי בלי לעצור "את פשוט לא יודעת על מה את מדברת. אני עמדתי במחסום דרכים וילד קטן כיוון אלי רובה פלסטיק ולחץ על ההדק, כאילו זה מובן מאליו שהוא יורה עלי. ואת יודעת מה, אולי עוד שנתיים שלוש הוא ילך ויתפוצץ באוטובוס. אני זה ששמע פיצוץ של מחבל מתאבד בבית קפה שבו כמעט ישבתי, אני זה שאכלתי בנצרת חומוס גם אחרי שנת אלפיים, זה היה אני, לא את." גופה שוכב-יושב לצידי, ידיה כבר לא נוגעות בי, ידי נעות במהירות באוויר ומלוות את מילותיי שאינני יכול להפסיק.

"בסוף אני מוצאת את עצמי עם רפובליקאי, זה מה שקרה בסוף" היא אומרת אחר כך, כשהיא לובשת את מכנסיה.

"על מה את מדברת?" כשהיא כבר מרימה את התיק מהרצפה "אני לא יכול  אפילו להצביע כאן, אני בכלל לא אזרח כאן." וזה בלי לדבר אפילו על אשרת עבודה שהיא כלל לא יודעת שאיננה, או אשרת השהיה העתידה לפוג בקרוב, יותר קרוב משאני מוכן להודות, אפילו לעצמי.

"זה בכלל לא חשוב, אתה רפובליקאי, כמו כולכם, שמרנים מיליטריסטים, נמאס לי מזה כבר, כבר היה לי באמת מספיק מזה." כשהיא סוגרת מאחוריה את הדלת.

* * *

השמש נחה כבר כולה בערפיח. עוד סיגריה כבר לא תשנה דבר אבל תתאים לרגע. באמת אהבתי אותה, אני חושב. באמת אהבתי אותה לכמה רגעים. היא לא הבינה דבר, אבל באמת השתדלה, גם אני אולי לא הבנתי הרבה. אבל למה כל כך קשה להיזכר אתי בחייו של חבר, שבמקרה נהרג כחייל במערך המילואים ומעתה והלאה, עד סוף כל הדורות על מצבתו תהיה רשומה דרגה אחת מעל זו שענד ביום השחרור? או אולי לא במקרה נהרג כחייל? שהרי מותו כחייל היה הדבר האחד שמנע ממנו להמשיך אל הבגרות שנראה שעדיין לפני. אולי מותו בכלל היה בלתי נמנע, כפי שאמר מישהו, לפני שנה פחות כמה ימים. האמת, הייתי צריך לדבר אתו יותר אז, לפני זה, אולי כך היה לי פחות מרגש האשמה.

אורות הרכבים כבר דולקים ברחובות, סנטה מוניקה והיילנד נראים כפי שארצה שתמונת עיר בלילה תיראה. האורות עולים אט-אט בחלונות הבניינים, שני גברים שריריים עוברים ואחריהם אחד עם כרס קשוחה קמעה. השמש כבר נבלעה בים הרחוק ואני מתרומם מספסל העץ. נועל מחדש את הסנדלים ויורד בשביל. האפלה יורדת על העיר, כנגדה מתרבים האורות בחלונות הבניינים ופנסי המכוניות.

מביט על המספר המתלווה לשם איימי בנייד, אבל מה הטעם בכלל? בשער הכניסה כבר לא עומד דוכן השתייה. שדירת הכוכבים, שמעולם לא ישנה, מתעוררת מעט לעת ערב, צ'ארלי צ'פלין וג'ק ספארו עוברים על פני בדרכם הביתה מהתיאטרון הסיני. שתיתי קפה אחרון כבר לפני כמה שעות, אני נזכר ולכן קונה עוד אחד בסטארבקס. אורן מתקשר, מה דעתי על וניס-ביץ'? הוא מכיר מישהי שמכירה שם מקום מצוין, גם יש לה חברות, יעזור לי לשכוח אותה טוב. שלושת האחים הרזים מדי שתמיד עומדים בשדרה ושרים מלהיטי שנות התשעים הם היחידים שעדיין עובדים בשעה זו, אני חוצה את קו ראייתם המעורפלת. "אני אצלך עוד שעה" אני משיב לו ומשליך את כוס הקרטון לפח.