עמיר סגל -שני שירים

לילה בירושלים

לַיְלָה מַתְחִיל

אֲנִי שׁוֹתֶה וְכָבֵד

הָיִיתִי בַּכֹּתֶל הַיּוֹם

וְרָצִיתִי לְהֵעָלֵם

אוֹ רְעִידַת אֲדָמָה

אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי לֹא מַאֲמִין

אָז לָמָּה הִגַּעְתִּי לְשָׁם בִּכְלָל?

אַתָּה יוֹדֵעַ

אִם כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר

אֵין חֹפֶשׁ

אֲנִי רוֹצֶה לְחַבֵּק אוֹתְךָ

אֲבָל זֶה לֹא מְקֻבָּל אֶצְלֵנוּ

מִי אֲנַחְנוּ?

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

וְלֹא יָכוֹל לוֹמַר

לְמַעֵט עִם גִּחוּךְ, וּמָסָךְ עוֹלֶה וְיוֹרֵד

אֲנִי לֹא מַגִּיעַ אֶל עַצְמִי

לֹא מַגִּיעַ לְשׁוּם מָקוֹם

אֵלּוּ רְגָעִים קָשִׁים

                     אֵלּוּ רְגָעִים קָשִׁים מִמָּוֶת.

מסע שאינו מוביל לשום מקום

אצל עמיר סגל עולה וחוזר המוטיב של שתיה כבדה, של ערפול וטשטוש עד שמתעורר הרושם שמדובר במחשבותיו המפוזרות של אדם שיכור. הוא מפגין ברבים משיריו חוסר רציפות ועקביות, אבל כאשר מתבוננים עמוק יותר לתוך הנראטיב הזה, מגלים תמיד הבזקי תובנה עמוקים, רגעים של בצבוץ הפקחות או ההתפקחות.

גם בשיר שלפנינו, מספר הדובר כי שתה ונעשה כבד. הגיע לכותל, הוא רצה להיעלם. הוא ממען את הכתוב למישהו.  אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי לֹא מַאֲמִין /אָז לָמָּה הִגַּעְתִּי לְשָׁם בִּכְלָל? האם הוא מדבר כאן אל האל שהוא לא מאמין בו? האם הוא ממען את דיבורו אל חבר קרוב? אולי אל עתונאי? או שהוא מדבר אל עצמו?

ואז מגיעה תובנה: אִם כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת אוֹתוֹ הַדָּבָר / אֵין חֹפֶשׁ. זהו משפט של אדם שיכור, התחביר קצת רעוע, כנראה במכוון, והמסקנה היא פילוסופית: אין מקום לבחירה חופשית. אבל לא ממקום שהאל או הגורל קובע עבורו מה יהיה,  אלא מן המקום שכל בחירה שלו תהיה כמו כל בחירה אחרת. כל האפשרויות שוות. אין משמעות באיזו אפשרות יבחר.

במצב כזה אך טבעי הוא שהדובר יאמר: אֲנִי לֹא מַגִּיעַ אֶל עַצְמִי / לֹא מַגִּיעַ לְשׁוּם מָקוֹם. והידיעה הזאת של הדובר, שאיננו מגיע לשום מקום ושאין חופש באמת בין האפשרויות, ובנוסף לכך – גם לא יכול לבטא את רגשותיו, את עצמיותו כי:  אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ / וְלֹא יָכוֹל לוֹמַר / לְמַעֵט עִם גִּחוּךְ, וּמָסָךְ עוֹלֶה וְיוֹרֵד- כלומר אינו יכול להיות אותנטי, אלא להשתמש במסך עולה ויורד למען ההצגה, משרה עליו פסימיות: אֵלּוּ רְגָעִים קָשִׁים / אֵלּוּ רְגָעִים קָשִׁים מִמָּוֶת.

אל תקרא בשמו 

אָדָם עוֹזֵב אֶת דִּירָתוֹ הַשְּׂכוּרָה

חוֹזֵר לְעִיר הֻלַּדְתּוֹ עִם מִזְוָדָה

שֻׁלְחָן כְּתִיבָה, תְּמוּנָה וּמְעִיל

כְּבָר אֵין לוֹ שָׁם אִישׁ

לְמַעֵט הוֹרָיו וְחָבֵר

הַמָּעֳסָק בְּמִשְׂרָה מְלֵאָה וְנָשׂוּי

הוּא בֵּין נָשִׁים לַעֲבוֹדוֹת כָּרֶגַע

וְלֹא מוּכָן יוֹתֵר לִסְפֹּג

הוּא כְּבָר רָאָה הַכֹּל

הוּא כְּבָר בָּלַע

גַּם אִם יַכְחִישׁ

הוּא שָׁם כְּדֵי לַחֲזֹר

הוּא מְעַשֵּׁן לְבַד תַּחַת פָּנָס

וְאֵין מִי שֶׁיַּבִּיט

אַךְ אֶת תְּנוּעוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו

בֵּין הַגַּפְרוּרִים

רוֹאִים אָבִיו, אִמּוֹ

אֲפִלּוּ

גֶּבֶר הַחוֹלֵף עַל פְּנֵי אִשָּׁה

עֲשֵׁה טוֹבָה

וְאַל תִּקְרָא בִּשְׁמוֹ