עודד בן דורי

*נדידת עמים

בָּאֲפֵלָה הַזֹּאת

אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ עוֹד

אֶת מֶתֶק יָדְךָ הַקְּטַנָּה

הַחֲפוּנָה בְּתוֹךְ שְׁמוּרַת הָאֶגְרוֹף

וְאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הָרַכּוֹת

כְּבָר אֵינָן מְנַגְּנוֹת עוֹד

בְּכַף יָדִי

אֶת שִׁיר הַהוֹלְכִים בַּלַּיְלָה

בַּחֹשֶׁךְ הַמַּבְעִית

אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ

אֱלֹהֵי הַיְּקוּם וְהָעַמִּים כֻּלָּם

אֱלֹהֵי הַיְּלָדִים הָרוֹעֲדִים

הַמִּטַלְטְלִים עַל גַּבֵּי סִירוֹת

שֶׁל עֵץ מְתֻלָּע

שְׁלַח קְצָת אוֹר

שֶׁאֶרְאֶה הֵיכָן מֻנַּחַת כַּף הַיָּד הַקְּטַנָּה

כְּנַף צִפּוֹר שְׁבוּרָה

וּמִשָּׁעָה שֶׁהַבֹּקֶר עָלָה וְהַיּוֹם הֵאִיר

בְּהֶבְזֵקֵי הַמַּצְלּמוֹת

רוֹאִים כֻּלָּם

שֶׁהָיִיתָ יֶלֶד שֶׁל מִישֶׁהוּ

וְעַכְשָׁו אַתָּה יֶלֶד שֶׁל הַיָּם

וְשֶׁל דִּמְעוֹת הַמֶּלַח

וּכְשֵׁם שֶׁהַמַּיִם הַטּוֹבִים

עָטְפוּךָ טֶרֶם בּוֹאֲךָ

כָּךְ עָטוּף בְּתַּכְרִיכִים שֶׁל חוֹל וְאַצּוֹת

אַתָּה סָחוּף אֵל חוֹף מִבְטַחִים

שָׁם מָצְאָה אוֹתְךָ הַמְנוּחָה

* ב 02.09.15 פורסמה תמונתו של איילאן כורדי, פליט סורי פעוט שטבע למוות בעת שביקש למצוא מקלט.

השיר פותח בתאור רך  של אב שאיננו מרגיש את כף ידו של בנו. זוהי פתיחה נוראה שמבשרת רעות: בָּאֲפֵלָה הַזֹּאת /אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ עוֹד /אֶת מֶתֶק יָדְךָ הַקְּטַנָּה.  קודם כל  האפלה, ואחר כך "אינני מרגיש" את היד הקטנה שהיתה אמורה להיות בתוך בתוך "שמורת האגרוף".    הפתיחה מציירת כאן יד קטנה חסרה בתוך האגרוף שאמור היה לשמור עליה. אבל היד, האגרוף, לא הצליחו לשמור עליה, שכן היא נעלמה. לא מרגישים אותה יותר.

חוסר האונים של אב, שאינו מסוגל לעשות דבר על מנת להציל את הילד הקטן. כְּנַף צִפּוֹר שְׁבוּרָה היא תחושת הנזק והכאב של האבדן, וחוסר האונים. הדובר פונה אל האל במצוקה: הוא לא מבקש ממנו שיציל את הילד הקטן, אלא שרק ישלח קצת אור. זוהי בקשה כל כך צנועה בתוך הייאוש הנורא של מי שמאבד את כף ידו של הבן:  רק קצת אור, שהוא יוכל לראות מה קרה לילד הקטן.

החלק השני של השיר, ואל הדובר מצטרף קול נוסף, קול שמתאר בכאב, כמו מדבר בשמו של האב השכול: בְּהבְזֵקי הַמְּצַלְּמוֹת /רוֹאִים כֻּלָּם / שֶׁהָיִיתָ יֶלֶד שֶׁל מִישֶׁהוּ /וְעַכְשָׁו אַתָּה יֶלֶד שֶׁל הַיָּם

כאן התאור הוא של מי שרואה את גופת הילד הקט. כנראה זה לא האב, שנמצא במקום אחר, עם כף ידו שהיתה אמורה לשמור על הבן, שהיא ריקה עכשיו. התאור הוא של מי שנשאר מאחור, מי שרואה את ההמולה שמתעוררת למראה הגופה הקטנה: הבזקי המצלמות, רואים כולם… הילד הזה עכשיו הוא ילד של כולם, לא של אף אחד יותר. הוא גם ילד של הדובר, וגם של הקוראים. מתעורר רצון לחבק את הילד הקטן ולהגן עליו, אבל מי שעוטף אותו באמת אלה "המים הטובים" ובמקום תכריכים  הגופה עטופה בחול ואצות, רמז לרקבון שמתחיל לדבוק בה. מעניין השימוש בתכריכים בהקשר הזה, של ילד סורי, שהמסורת הדתית שלדתו אינה מחייבת תכריכים, כפי שמחייבת הדת היהודית. רמז לכך שהילד הזה באמת ילד של כולם. גם של מי שאיננו מוסלמי, במקרה הזה, יהודי.

סיום השיר(אַתָּה סָחוּף אֵל חוֹף מִבְטַחִים /שָׁם מָצְאָה אוֹתְךָ הַמְנוּחָה). מביא פורקן של חיוך עצוב: זהו חוף המבטחים שלך, כאן אתה מוצא מנוחה. המוות שחרר אותך מהתלאות ומהסבל שמהם ברחת יחד עם הוריך.