עדנה מיטווך מלר

 

 מגדל ג'י,

הוצ' צבעונים, 2013

הספר מתעד בשירת מחאה אורבנית את הקמתו של המגדל, ששמה קץ לשכונה השקטה והפסטורלית בה חיה המשוררת, והופך למטפורה מפוכחת על אדם בן זמננו, הנקרע בין ציווי הלב לבין ציווי הזמן. למשוררת קשה עם השתלטות החדש על הישן, ועם הפרידה מהנוף התל-אביבי הישן לטובת השינוי וההתחדשות האורבנית.

רוב שירי הספר מתארים באופן אירוני את מהלך הבנייה של הבניין רב הקומות שברחובה, לעומת הבנייה הישנה ששולטת בתל אביב.

שיריה מתארים את החלופה הזאת שבבנייה החדשה, בעלת הסגולות המודרניות השיווקיות, הקרות, שמחליפה את הבנייה הישנה החמה, המשפחתית. אפילו השם שנתנו לבניין "מגדל ג'י" הוא שם של בניין קר, לא פרסונלי, מנוכר וטכני.

בשיר "אקוסטיקה חדשה" מתחילים מרבית הבתים במונח: כאן תהייה…. אחרת. (מעין סלוגן שיווקי "כאן בונים… כאן מוכרים… רוצים נקניקיות?…) מעין פרסומת של משהו נחשק, האינסטלציה, האינהלציה, הקונסטרוקציה האקוסטיקה… הכל יותר טוב מהישן, הכל "אחרת" ולמעשה יש כאן רמיזה להבטחה ריקה מתוכן כשהמשוררת מצביעה על כך שכל השבחים מהללים את האיכות האחרת. כל דבר יהיה מעכשיו נפלא, רק תיקנו.

יש פה גם אמירה ביקורתית על התרחקות מהחלום המקורי של החלוצים על תל אביב, העיר הלבנה, (עיר היונה של אלתרמן, או אף נעמי שמר)  מהחלום הציוני והסוציאליסטי הצנוע לעומת השתלטות של ה"חלום" הבורגני הקפיטליסטי החדש שתפס את מקום ה"חלוציות".

ולכן האירוניה כאן היא על גבול הלעג המר.

לדוגמא:

"כָּאן תְּהֵא אָקוּסְטִיקָה אַחֶרֶת

הַהוֹפֶכֶת עוֹרְבִים לִזְמִירִים"

או:

"כָּאן תְּהֵא אִינְהָלַצְיָה אַחֶרֶת

כִּי מַחְזוֹר הַנְּשִׁימָה יִפָּתַח

הָרֵאוֹת וְהַלֵּב יִרְחֲבוּ"

והרי כולנו יודעים שאי אפשר באמת להפוך עורבים לזמירים או לפתוח את מחזורי הנשימה על ידי בניית בניין, יהא יפה ככל שיהיה.

 והיא מסיימת בחתימה:

"עַל בִּימַת הַקּוֹנְצֶרְט הַזֶּה

יְנַצְּחוּ רַק גִּינְדִי וּבָנָיו."

בשיר פלאים ונצורות” מתארת המשוררת שוב, באירוניה, את פלאי הבנייה הצומחת, המשווקת בסופרלטיבים נובו-רישים ומתקתקים. ושוב הבטחות מתוך הפרסומות ושוב אירוניה:

"וְתָקוּם כָּאן עִיר חֲדָשָׁה עַכְשָׁוִית

עִם קָפֶה מְשֻׁבָּח וּקְרוּאָסוֹן מִזָּהָב

עִם שְׁקִיעָה מְיֻחֶדֶת בְּטֶרֶם עַרְבִית

עַל מֶרְכָּז מִסְחָרִי מִסַּפִּיר וְשֶׁנְהָב"

כשמה שמסתתר מאחורי שורות אלה הן מרירות ומחאה, שמובילות את הקורא  דרך השורות

"וַאֲנַחְנוּ נִקְטַן וּנְהֵא חֲגָבִים

מוּל פִּלְאֵי הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ הַמַּזְמִין".

אל הסוף המופלא, סוג של רקיע שביעי דמיוני נלעג:

"עוֹד מְעַט יִגָּמֵר הַכֹּל

וְיָחוּלוּ סוֹף סוֹף פְּלָאִים וּנְצוּרוֹת

מֵרָקִיעַ אוֹהֵב כָּחֹל."

אחד השירים מכמירי הלב של מיטווך מלר ושאינו מתקשר אל הנושא העיקרי של הספר הוא "יום הולדת" שנכתב לזכר בעלה האמן-המוסיקאי, עמוס מלר, ז"ל.

"כְּבָר שָׁנִים אַתָּה מִסְתַּתֵּר שָׁם

בְּסִמְטְאוֹת גַּן עֵדֶן"

פותחת הדוברת בשיר בקינה ועוברת לתאר עיצד המת מנצח על המלאכים לעומתה שמסתתרת בין האנשים. היא מתבגרת ואילו הוא נשאר צעיר:

"בְּכָל שָׁנָה בְּיוֹם הֻלַּדְתְּךָ

אַתָּה מְאַבֵּד שָׁנִים

וְהוֹפֵךְ לְרַב-נְעָרִים."

וככל שהוא נשאר צעיר, או "מאבד שנים" כלשונה, הרי עבודותיו בולטות יותר עם הזמן.

"לְהַדְגִּישׁ כִּי אָמָּנִים אֵינָם מֵתִים

הֵם חַיִּים לָנֶצַח בְּחַדְרֵיהֶם הַשּׁוֹתְקִים"

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s