סיפורים קצרים

אשר גל

האיש בחלון

היה איש אחד שיום ולילה עמד ליד החלון והשקיף לרחוב . נטוע במקומו, ניצב על משמרתו, לא היה מי שזכה לראות את פניו המוסתרות מעבר לוילון. מידי פעם היה נשמע קולו המרעים כשהיה גוער בבעלי כלבים העושים צרכיהם מסביב לביתו. הוא היה מטיל מורא בנותנים דרור לחיות המחמד:"אסוף את צרכי הכלב וקח אותם איתך, או שארד ואאכיל אותך בהם" . במשך שנים לא נמצא מי שסירב לעשות  מבוקשו, וכך הפך לאימת העיר כולה. הצייתנים שבין בעלי הכלבים היו מכינים מראש שקיות ואוספים את הצרכים מבלי להתמהמה .אף אחד לא ידע מי האיש, מתי בא לגור בבניין, האם הוא יוצא מדי פעם לשאוף אוויר, לבקר בני משפחה ואם יש לו אשה וילדים. אף אחד לא הבין מדוע מרעים האיש קולו דווקא נגד בעלי הכלבים ואיך אינו נרדם בלילות. שאלות רבות היו עליו , ואף לא תשובה. אנשי העיר פחדו ממנו תחילה, אחר כך העריצו את תכונותיו המופלאות. הם החלו לשרתו ולהביא לו מנחות. מתישהו החלו להישמע קולות של תומכיו שאמרו, שמי מבעלי הכלבים שיעז לדבר נגדו, יאלץ לאכול את צואת כלבו. מספר האנשים התומכים בו הלך וגדל מיום ליום.  כך גם מספר המביאים לו אוכל ומנחות והמשלמים את חשבונותיו מתוך בחירה.

פעם הגיע תושב חדש לעיר שלא שמע את שמעו. יום אחד הלכו הוא וכלבו לטייל והגיעו אל מתחת לחלון המפורסם. הכלב עצר  והחל לעשות צרכיו. מיד  הרעים עליו הקול וברקים נראו בשמיים. לתושב החדש הקולות לא נשמעו מאיימים. להפך, כל המחזה שעשע אותו . הוא בקושי בלם את צחוקו וקרא לעבר החלון: "אשמח לפגוש אותך, אם תרד". למשמע הדברים עצרה תנועת העוברים והשבים והם נעמדו בסקרנות מהולה בפחד, מחכים לראות מה יעשה האיש מלמעלה. הנוסעים במכוניות ובעלי הכלבים חיכו שסוף סוף יראה פניו. כשזה לא קרה הם החליטו לחזור לשגרת יומם. האיש בחלון לא ירד ובעלי כלבים נוספים, נתנו ליצורים על ארבע לעשות את שהם הכי אוהבים לעשות  על המדרכה. למרבה הפלא, שום דבר רע לא אונה להם.

מאז אותו יום השתתק האיש בחלון. איש לא שילם יותר את חשבונותיו ולא הובאו אל סף דלתו מנחות. התושבים הפסיקו לפחד, לאחר שהדמות הנערצת חזרה להיות כאחד השכנים. באחד הימים האיש בחלון נעלם כלא היה. אף אחד לא הרגיש מתי זה קרה. אף אחד לא ראה. מן הסתם עבר הוא לגור בעיר אחרת.

יואב פז

הוֹדֶג הָאחְט אָזוּט

שעת בין הערביים. סערה בעיצומה. איש שמנמן, גוץ, לבוש בסוודר אפור וספוג גשם, נחפז, גופו נוטה לפנים כנגד הרוח העזה, מנסה חסר אונים למצוא מחסה. שפתיו נעות, ממלמלות משפט בשפה לא ידועה: "הוֹדֶג הָאחְט אָזוּט". הוא חוזר שוב ושוב על המשפט ללא הרף ובמהירות הולכת וגוברת: "הודג האחט אזוט"…"הודג האחט אזוט…" ואז עוצר לפתע, משתדל לשווא להצטנף תחת גגון צר של מסוף "כספומט" המקובע בקיר חיצוני של בנק בפינת הרחוב.

ביד האיש מטרייה שהתהפכה כגרב מרוטה, כדרך המטריות ברוח העזה, הוא משיב אותה למצבה הטבעי, מנער ממנה את טיפות הגשם ותולה אותה על זרועו. לאחר מכן מניח תיק עור ישן חום על המדרכה, כשהוא מהדק אותו בעוצמה חרדתית בין רגליו. לבו פועם, מפרפר בעוז, כמו לב צפור נפחדת, הוא מתקשה לנשום, זעה קרה הולכת ומצטברת על מצחו. הוא שולף מכיס מכנסיו צנצנת המכילה גלולות אדמדמות פותח ומנער אותה ביד רועדת, עד אשר גלולה נשמטת לכף ידו. הוא בולע את הגלולה בחטף, כשהוא ממשיך את מלמולו הקצבי, בשפתיים רוטטות. הסוודר הרטוב שהוא לובש, איננו מצליח לבודד את גופו מהקור הירושלמי המצמית. "הודג האחט אזוט…", הוא חוזר שוב ושוב על הדברים הסתומים כששיניו נוקשות.

הוא תוחב את צנצנת הגלולות בחזרה לכיסו, מתכופף ושולף מתיקו ארנק מרופט ותפוח ממסמכים שנרטבים מייד בגשם. הוא מביט בחשדנות ימינה ושמאלה מחשש לעינא בישא. "הודג האחט אזוט…", הוא ממשיך למלמל, פותח את ארנקו בידיים רועדות. בתא צר בארנק דחוסים שלושה כרטיסי אשראי: זהוב, כסוף ושחור. פרידה אשתו הפצירה בו מספר פעמים שישמיד לפחות שניים מהם, או שישיבם לבנק. "אין שום צורך בכל כך הרבה כרטיסים, הם עלולים ללכת לאיבוד ואף גורמים לבלבולים והוצאות מיותרות" ניסתה לשכנע אותו. אך קורצוויל – זה שמו של האיש, לא שעה להפצרותיה. הוא חש ביטחון מקיומם של שלושת כרטיסי האשראי בארנקו. הוא חש גם חשיבות וערך עצמי רב בעת ששלף אותם לעיתים, כאילו מבלי משים, בפני עמיתיו לעבודה, בעת ששילם עבור כוס תה, או כריך, במזנון שבמשרד הממשלתי העגמומי שבו עבד.

הוא שולף את הכרטיס השחור. לא ברור מדוע דווקא את השחור, אולי בגלל היום הסגרירי, אולי כי זה הכרטיס הראשון שנקלע באקראי בין אצבעותיו הקצרצרות, השמנמנות, דמויות הנקניקיה. "הודג האחט אזוט…" ממשיכות שפתיו לרטוט.

קורצוויל אדם ממושמע וקפדן. אף פעם לא הפר חוק או תקנון ולכן מעולם לא רשם קוד סודי על פתק. הוא תמיד ציית לאזהרות חברת האשראי שאסרה עליו לרשום את הקוד, או לחשוף ולגלות אותו "לצד שלישי", אחרת: " החברה תסיר אחריות מכל נזק שייגרם…" כך נכתב באותיות האדומות הרושפות, המאיימות שבסעיף 123 כג' שבנספח לכרטיס האשראי. סעיף אותו זכר קורצוויל בע"פ וכמצוות הנספח, מעולם לא גילה את הקוד לאיש ולא העביר כרטיסיו לאחר. אפילו לא לפרידה אשתו. הוא גם לא רשם אותו כ"מספר טלפון" בפנקס הטלפונים המרופט שלו ולא שמר אותו בשום דרך כתובה, מוצפנת ומתחכמת אחרת.

כל אימת שקורצוויל קבל כרטיס חדש עם קוד סודי, הוא שינן אותו היטב, למד אותו בעל פה וכאשר היה בטוח כי הוא חקוק בזכרונו כראוי, קרע אותו לקרעים קטנטנים, לאחר שוודא כי בעת הקריעה, הפריד בין הספרות הזעירות ואף קרע כל ספרה לחוד לקרעים עוד יותר זעירים, שאותם שרף לאחר מכן באמצעות נר ואת האפר, טחן לאבקה, אותה הוא פזר באסלה ואז הוריד את המים. בשלב זה, משום מה הוא תמיד נזכר בפיזור אפרו של אדולף אייכמן בלב הים התיכון, אירוע החקוק בזיכרונו מכיוון שעקב בלהיטות בשידורי קול ישראל, אחרי משפטו וגזר דינו של הצורר, למרות שאז היה נער בן שש עשרה בלבד.

למרות פיזור אפר הקוד הסודי באסלה, תמיד נותרה עננת דאגה על פניו של קורצוויל, מחשש שמאן דהוא, טיפוס מפוקפק, חורש מזימות, יצליח ללקט בכל זאת את חלקיקי האפר המיקרוסקופיים כאשר אילו יגיעו נישאים על מי האסלה הגועשים, לאגן טיהור השפכים האזורי ואז אותו טיפוס, ידלה אותם משם, יחברם כפאזל, ידביקם וכך ישחזר את הקוד הסודי ובדרכים עקלקלות ערמומיות, יחדור אל חשבון הבנק שלו ויגזול את כל כספו ואז כמובן חברת האשראי "תסיר מעצמה כל אחריות" כאמור בסעיף 123 כג' הארור הלז, סעיף נבזי שיגרום לכך שיפשוט את רגלו ואחר כך ידרדר אותו לפשיטת יד, אסון שקורצוויל הבטיח לעצמו כי מעולם לא יניח לו להתרחש, לפחות לא בחייו. הוא ידע שחששותיו הגיוניים לחלוטין. לא מכבר ראה סרט בנאשיונאל גיאוגרפיק, אודות מחלקה סודית ב C.I.A. המסוגלת באמצעות מכונה מתוחכמת, לשחזר מסמכים שהושמדו במגרסה ולהפוך אותם לחומר מודיעיני רב ערך.

לא קל לקורצוויל לזכור קודים סודיים. זכרונו לקוי. כאשר הוא צריך לזכור מספר בן ארבע ספרות, הוא שוכח את הספרה הראשונה מייד כאשר הד האחרונה נמוג וכמובן הספרות השנייה והשלישית פוקעות מזכרונו כבועות סבון מייד לאחר מכן. לעומת זאת קורצוויל זוכר מילים ולכן הוא פיתח שיטות שונות ומשונות של המרת ספרות לאותיות והרכבתן למילים, באמצעות שיטת הגימאטריה ואז כל מה שנותר לו לזכור הוא שלוש מילות קוד סודי פשוטות. האחת עבור הכרטיס השחור, השנייה עבור הכרטיס הזהוב והשלישית עבור הכרטיס הכסוף: "הודג", "האחט" ו"אזוט". למרות שלמילים אלו אין כל משמעות בשפה העברית, קורצוויל זוכר אותן, שולט בהן ברהיטות ומסוגל לדקלמן כל אחת לחוד ואת כולן ביחד כמשפט שלם, גם כאשר פרידה מקיצה אותו באמצע הלילה כדי שיביא לה בקבוק חם. מילים אלה מרחפות בתודעתו ללא הרף, הוא שב ומשנן אותן בליווי מלמול שפתיים, כאשר הוא נוסע באוטובוס לעבודתו ובחזרה, כאשר הוא בוהה במסך הטלוויזיה, או כאשר הוא יושב על האסלה בשירותים ולעיתים הוא אף חולם עליהן בשנתו.

הפעם, משנשלף הכרטיס השחור, קורצוויל מתמקד רק על מלה אחת: "הודג" …"הודג" …"הודג", המלה של הכרטיס השחור. הוא מכניס את הכרטיס לחריץ המיועד במסוף ה"כספומט", ממלמל: "הודג" וממיר מייד את האותיות לספרות: 5643, שאותן הוא מקליד בחופזה במקשי המסוף בטרם יתפוגגו ממוחו. המכונה רוחשת מספר שניות ואז הכרטיס נשלף החוצה בנקישה מקפיאת דם והצג הירוק מהבהב ומכריז: "ססמא שגוייה, נסה שנית".

לבו של קורצוייל מחסיר פעימה. הוא נחרד, מחוויר וקצב לבו מואץ. הגשם, הקור והרוח גוברים וגופו נרעד עוד יותר. הוא שולף שוב את צנצנת הגלולות מכיסו, פותח אותה, דולה ממנה גלולה נוספת ובולע אותה. "תרגע קורצוויל" אומר לעצמו. הוא שונא את שם משפחתו הגלותי "קורצוויל", הוא מעדיף שיכנו אותו בשמו הפרטי: "ירוחם", אך המאבק בעניין זה עם הסובבים אותו, אבוד ומשום מה כעת הוא הלך עם הזרם.

עתה שלפוחית השתן שלו עומדת להתפקע. הוא חש בסימני האזהרה הנואשים ששידרה עוד קודם לכן, בעת מנוסתו מהגשם השוטף. כעת הוא סבור כי האשמה נעוצה בשלפוחית המלאה וכי היא זו שגרמה לאיבוד הריכוז ולשגיאה בהקלדת הקוד. "אשתין קודם" הרהר. למזלו אין ברחוב כרגע נפש חיה. הכל מסתגרים בבתים או בחנויות שלאורך הרחוב. הוא מביט ימינה ושמאלה ולראשונה בחייו מפר חוק ומטיל את מימיו בין שתי מכוניות, כשהוא נאנח אנחת רווחה, הקלה ועונג המהולה בחשש כי קלונו ייחשף. בעת שהוא נחפז לרכוס את מכנסיו, מבטו מלווה את האד המהביל המרחף מעל הנוזל הצהבהב והחמים שנמהל במהרה במי הגשם השוטף ונעלם בפתח ניקוז השפכים.

הוא כבר רטוב עד לשד עצמותיו, אך חש כעת מרוכז ופנוי להקליד שוב את הקוד הסודי. הוא שב למלמולו החד גוני: "הודג".."הודג".."הודג"  ומקיש: 5643 ולחרדתו שוב נשלף הכרטיס באותה נקישה מצמררת ושוב ההודעה המתריסה בדבר שגיאה.

למרבה הפלא, פניו העגמומיות של קורצוויל מתרככות עתה והוא מחייך, למרות שהוא מודע היטב לגורל הצפוי לכרטיס במקרה של טעות שלישית. הוא מבין היכן טעה. "חמור שכמוך קורצוויל" אמר לעצמו. "לחצת הפוך. מדובר באותיות ! לא בספרות ! כיצד שכחת ?,  הקלד בדיוק עפ"י סדר האותיות משמאל לימין: 3465" וכך עשה ולשמחתו הפעם הכרטיס לא נשלף בחזרה החוצה, עכשיו נשמע רחש נעים לאוזן, מבשר טובות. קורצוויל ממתין למסך שיאפשר לו להקליד את הסכום לו הזדקק והנה מהבהב המסך ומודיע לקורצוויל חגיגית כי כרטיסו נבלע והוא מוזמן בזאת לפנות לבירור אל סניף הבנק שלו.

קורצוויל משתנק. הוא ממשיך למלמל מתוך הרגל: "הודג".."הודג".."הודג..", אבל אז נזכר כי מלמול המלה הבודדת, המיותמת כעת מכרטיסה, חסר כל תוחלת ולכן שב לבטא את כל המשפט: "הודג האחט אזוט"…"הודג האחט אזוט", אחר כך ממלמל את המילים כתקליט הסובב הפוך:  "גדוה, טחאה, טוזא" "גדוה, טחאה, טוזא". כעת אין לקורצוויל ספק כי אחת המילים במשפט מיותרת, אך כוחו של ההרגל גובר על ההיגיון. באצבעות רועדות הוא שולף מארנקו כעת את הכרטיס הכסוף וכשהוא עומד לתחוב אותו לחריץ המיועד לכך, הוא נחרד, ידו קופאת, נרתעת לאחור, מושכת את הכרטיס בחזרה בבעתה, מחשש כי גורלו יהיה כגורל קודמו. ואז כפוסח בין הסעיפים, הוא שולף מהארנק גם את הכרטיס הזהוב מביט בו, אחר כך שוב בכסוף ושוב בזהוב, ממלמל בקצב הולך וגובר: "הודג האחט אזוט"… "הודג האחט אזוט" ושוב במהופך: "גדוה, טחאה, טוזא".

מתחיל להחשיך והנה מבליח ברק מבעד לעננים הכבדים ומיד אחריו מחריד נפץ רעם את כל הסביבה וברק נוסף קורע את חשרת העננים ושוב רעם. קורצווייל נחרד, נשען על הקיר  הרטוב. ידיו רועדות. אגלי זעה ניגרים מקרחתו אל מצחו ונמהלים בטיפות הגשם. מלמוליו הופכים לבלתי ברורים וחרישיים יותר ויותר. גל החרדה שמציף אותו, ממלא אותו בקבס. כאב צורב מציף את קרביו ופעימות לבו המהירות מאיימות לפוצץ את חזהו. ידיו מגששות שוב בכיסו תרות אחר צנצנת הגלולות. הוא פותח אותה, המכסה נשמט ומתגלגל בצליל מתכתי עליז לרחוב, שם נסחף בזרם המים לפתח הניקוז. עתה הוא מבחין כי הצנצנת ריקה. כף ידו נפתחת, נואשת, הצנצנת נשמטת ממנה ומתנפצת על המדרכה, רסיסי הזכוכית נשטפים עם הזרם ומצטרפים למכסה שנעלם בפתח הניקוז. רגליו פקות תחתיו באפיסת כוחות. הוא נשען על הקיר הרטוב, גבו מתחכך בו ומחליק אט אט במורד הקיר. הוא מתיישב על המדרכה, בתוך שלולית, רגליו הקצרצרות פשוטות לפנים לרוחב המדרכה, כרגלי בובת סמרטוטים מדובללת. ידו מונחת על ירכו, הוא מלמל עוד פעם אחת אחרונה: "הודג" ואז נדם. ראשו נשמט.  עוברים ושבים מעטים חולפים נחפזים על פני הדמות היושבת דוממת בגשם. דמות שקופה. רובם לא מבחינים בה. רק קשישה אחת שנחפזת גם היא להימלט מאימת המטר, הקור והרוח, נעצרת לרגע,  מניחה מטבע בכף היד הפשוטה המוטלת דומם, מנידה ראשה ברחמים ובצעדים נמרצים  נעלמת בקרן הרחוב.