משה עזוז

שיר על – מחזור

1

על השחיין אשר ראשו במים

הַשִיר הַזֶה מְדַמֶה

שַחְיָן אֲשֶר רֹאשוֹ בַּמָיִם

יָדָיו חוֹתְרוֹת מֵאֲלֵיהֵן

כַּפּוֹת רַגְלָיו טוֹפְחוֹת אוֹ טוֹפְפוֹת אוֹ, לְיֶתֶר דִיוּק, מְדַמוֹת תְנוּעַת סְנָפִּיר קַלָה שֶאֵין לַה שֵם, אוּלַי מְסַנְפְּרוַת.

שְפָתָיו קְפוּצוֹת עֵינָיו עֲצוּמוֹת גֵווֹ מָתוּחַ, צוֹלֵחַ, רֹאשוֹ מְפַלֵחֹ, רֵיאוֹתַיו, מְיוּתָר לוֹמַר אוּלָם קַל לְרַצוֹת אֶת הָרָצוֹן שֶמִתְעַקֵש כִּי הֵן אוֹצְרוֹת נְשִימָה וְכָל כּוּלוֹ, עַד אֲשֶר יַרְפּוּ הַיָדָיִם, שַחְיָן

אֲשֶר רֹאשוֹ בַּמָיִם.

2

על הברבור היפה

חָשַבְתִי

לִכְתוֹב בַּרְבּוּר יָפֶה. וְתוּ לֹא.

מָשָל הָיִיתִי אוֹמֵר

נוֹשְרוֹת מִילוֹת הַשִיר מֵעַל כַּנְפֵי בַּרְבּוּר יָפֶה

אוֹ

שִירָה שֶהוֹרָתָה בַּרְבּוּר יָפֶה

אוֹ

שִחְרוּר מִמוּסְכָּמוֹת יִיצוּג בַּרְבּוּר יָפֶה.

אֲבָל משוררים מִזֶה זְמָן רַב אֵינָם כּוֹתְבים בַּרְבּוּר יָפֶה

מָה גָם שֶהַדָבָר מְיוּתָר

שֶהָרֵי

יוֹפְיוֹ שֶל בַּרְבּוּר בְּעֶצֶם בַּרְבּוּרִיוּתוֹ.

3

על משורר כותב שיר מחאה חברתית

הוּא כּוֹתֵב שִיר מְחָאָה

עַל עֶלְבּוֹנָה שֶל מְנָקַת הַמִשְרָד

וְעַל דַרְכּוֹ הַמוֹחָה לְהַשְלִיך שִירֵי מְחָאָה

לְפַח הָאַשְפָּה הַגָדוּש

בְּמוֹ יָדָיו הַכּוֹתְבוֹת.

4

על ילדים באילת

יְלָדַיי בְּאֵילַת

וְהַכֹּל כָּלוּל

הֵם רוֹכְבִים עַל בָּנָנַת-יָם צְהוּבָּה

הֵם צוֹלְלִים עִם דוֹלְפִין

הֵם זוֹלְלִים מַגְנוֹם נוּגָט

הֵם רְחוֹקִים וְנִינוֹחִים

בְּאַרְבָּעִים וְאַחַת מַעֲלוֹת

צִינָת לַיְלָה יְבֵשָה

תַחֲלִיק עַל פְּנֵיהֶם

מָחָר

יִרְכְּבוּ עַל גָמָל

מִבְּלִי לִיפּוֹל.

5

על המוות שאורב לתומו

לֹא אֶחְדָל לָשִיר אֶת שבחי הַמָוֶת.

הַמָוֶת שֶטָמוּן בַּגֵן שֶבְּתוֹכִי

מַעֲנִיק לִי פָּרָדוֹקְס שִירִי אָמִין

הִנֵה:

זֶרַע קִיוּמִי

הוּא הַמָוֶת שֶלִי.

מחזור שירים זה הוא ארס פואטי, ועוסק בעיקר בטיב היצירה ונושאיה. מלכתחילה המשורר אינו מסתיר את כוונתו זו, המובנת בדיעבד אפילו משם המחזור, "שיר על". בפתח השיר הראשון הוא מכריז על כך בביטוי "הַשִּׁיר הַזֶּה מְדַמֶּה", בשיר השני הוא  "מתוודה": "חָשַבְתִי לִכְתוֹב [בַּרְבּוּר יָפֶה]. וְתוּ לֹא". וחוזר שוב על התמה עד למשפט "אֲבָל מְשׁוֹרְרִים מִזֶּה זְמַן רַב אֵינָם כּוֹתְבִים בַּרְבּוּר יָפֶה". בשיר השלישי, שלכאורה אינו עוסק בדובר אלא במשורר אחר, הוא מציין, ש"הוּא כּוֹתֵב שִיר מְחָאָה", ולבסוף בשיר החמישי הוא מכריז על מוטיב מרכזי בשיריו: "לֹא אֶחְדָּל לָשִׁיר אֶת שִׁבְחֵי הַמָּוֶת". ורק בשיר הרביעי, העוסק בילדיו, אין הצהרה ברורה בעניין.

בשיר מס. 3  העוסק בכתיבת שיר מחאה, המחאה גובלת בסרקזם על עצם כתיבת שירי מחאה, שאין בהם טעם וממשות (בהנחה שהמשורר כותב על עצמו בגוף שלישי – אזי לפנינו שיר בו הוא מוחה כנגד עצמו). מחד נמצא כאן לעג על עצם הנוהג של המשורר לכתוב שירי מחאה, ומאידך על כך שגורלם – אולי מקומם הנכון – של שירים אלה הוא להיזרק לפח האשפה. אך אפילו על הבחירה במעשה זה הוא מוחה ("הוּא כּוֹתֵב שִיר מְחָאָה….עַל דַרְכּוֹ הַמוֹחָה לְהַשְלִיך שִירֵי מְחָאָה…"). מאידך דומה שהוא גם משבח את אקט ההשלכה, שכן מדובר לא בהסתפקות בכתיבה של מילים, אלא באקט "מעשי" כנגד עצמו. ומכאן הוא מצביע הן על "אפסות" המשורר המוחה, והן על אפסותה של המחאה עצמה, בשל היותה מזויפת. מה עוד שהמחאה אינה עוסקת בעניין גדול, כלל חברתי או פוליטי. השיר מתאר רק את עלבונה האישי הפרטי של המנקה במשרד, ומשתמע שזו מחאה של לא כלום, שעיסוקה ב"עולם צר כנמלה". ולא נרחיק לכת אם נמצא כאן רמז למחאה נגד משוררים המנותקים ממציאות חברתית, החמורה יותר מזו שהם מביעים – ואינם מצליחים למעשה לבטא – בשיריהם.

השיר הראשון, מספר על שחיין אשר איננו מוציא את ראשו מהמים. הדובר מתאר את השחייה כפעולה אוטומטית, מצב בו ראשו מצוי בתוך המים ולכן אינו רואה מה שמעליו. סגנון הכתיבה כאן הוא מיוחד, שכן הדובר אינו מסתפק בתיאור הסיטואציה עצמה אלא מוסיף כי "הַשִיר הַזֶה מְדַמֶה שַחְיָן אֲשֶר רֹאשוֹ בַּמָיִם". במלים אחרות, מוצגת כאן בקורת עצמית על הדובר או על המשורר המצוי בתוך עצמו ועולמו הפנימי, מנותק מן העולם שמסביב, וייתכן אף מעולם השירה והתרבות, להם זקוק המשורר "כאוויר לנשימה". לכאורה נראה שהוא מיטיב "לשחות", לשקוע בחוויית כתיבה והשראה "מושלמת", שאינה זקוקה לדבר נוסף. אך ככל שייטיב כך יירע – הוא "ימחזר" את האוויר שהוא נושם, ובלי הוצאת הראש מ"מֵי השירה" סופו – סוף שירתו – חנק. האירוניה בשיר זה מעודנת בהשוואה לשיר השלישי, אך במובן מסוים היא מזכירה את ביקורתו כלפי המשורר בשיר השלישי.

בשירו על הברבור מספר הדובר על ברבור יפה ש"הוליד" שיר. נראה כי הפעם הביקורת היא כנגד הפרשנים והמבקרים. ההכרזה כי "יוֹפְיוֹ שֶל בַּרְבּוּר בְּעֶצֶם בַּרְבּוּרִיוּתוֹ" באה לומר שיופיו של השיר הא בעצם היותו, כיצירת אמנות, ושאין טעם לתאר את תכונותיה ה"ברבוּריוֹת", אין טעם לתאר את היופי ואין אפשרות לנתחו. או כפי שכתב פעם דיקנס על שני ילדים בכיתה – אחד מהם ידע לתאר  סוס נפלא: יש לו ארבע רגליים, זנב, שתי אוזניים, שתי עיניים… וכו'. אבל הילדה שגדלה עם הסוסים, נכשלה במשימה מאחר שלא לא ידעה לתאר סוס. בנוסף מעביר הדובר ביקורת גם על משוררי העבר (או שמא גם על משוררים בני ימינו המתעקשים לדבוק בכתיבה ארכאית?): אין טעם לתאר ברבור, כי הוא מובן מאליו וקיים בזכות עצמו. ובכוונה רבה שב הדובר וחוזר 6 פעמים על כך ש"הברבור יפה", כך הופך הביטוי לעצם השיר שמעבר לו אין צורך בפרוט והסבר על מהות ו"מרכיבי" יופיו.

אולי אך טבעי שהמחזור מסתיים בשיר "על המוות שאורב לתומו". מאחר שהדובר רואה בתמה זו – במוות – את המניע העיקרי לכתוב שירה, והעיסוק בו אולי אף אובססיבי ("לֹא אֶחְדָּל לָשִׁיר אֶת שִׁבְחֵי הַמָּוֶת") מאחר שמדובר באיזו תכונת יסוד מוּלדת של המשורר, עד שהיא הופכת לעיקר העיקרים של חייו: היא מצויה בגנים שלו, והיא המהות והיסוד של קיומו, ואולי אף של כל משורר:

זֶרַע קִיוּמִי

הוּא הַמָוֶת שֶלִי.

מחשבה אחת על “משה עזוז

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s