מנשה כהן

המסע של האדם בזמן בארבע הקוורטטים של ת.ס.אליוט

 

פתיחה. ארבע הקוורטטים של ת.ס. אליוט היא מסה פואטית, מוסיקלית, על הזמן ועל מעגל החיים, על תעתועי המחשבה של האדם ושיגיונו של המין האנושי אשר זז בתוך הזמן ומזיז את התודעה מהעבר לעתיד ולהפך ונמצא תוך כדי כך מידי פעם בזמן הווה, עם משאלה סמויה לגעת בנצח.

המסה מרוצפת בהבנות על טבע האדם וגורלו. זוהי שירה המאתגרת גם את הקורא שפתוח לשירה ורוצה לחוות את המסתורין שאליו היא מביטה, לקח לי שנים לחוש שאני מתקרב להבין את השירה הזאת, שהיא, כפי שקרל אובה, בספרו "גבר מאוהב" (2016), אומר על עצמו: "יכולתי לקרוא שירים, אבל הם מעולם לא נפתחו…כי הם הביטו לתוך מציאות אחרת, או שראו את המציאות בדרך אחרת"(עמ' 133). המאמר הזה הוא ניסיון "לתרגם" את הקוורטטים לשפה בה יכולתי להבין את המציאות האחרת הזו ולשתף בהבנה זו את הקוראים שזקוקים לגשר מתאים כדי להתחבר לשירה המעניינת הזו..

אין ספק שהשחקן הראשי  בארבע הקוורטטים הוא מיסטר זמן. השמות של הקוורטטים הם מקומות באנגליה שהמשורר ביקר בהם או שהייתה לו זיקה כלשהי אליהם וכל אחד מהם מביט אל הזמן דרך פריזמה אחרת בו הבנת וחווית הזמן מתגלים לנו באופן שונה.

ברנט נורטון. אליוט מציג את החיים בזמן,  עבר – הווה – עתיד ברצפים שונים במחשבה ובחוויה שלנו את עצמנו בתוך הזמן, תלוי במיקום של תשומת לבנו.  אנחנו חיים בעולם משוער, בין מה שהיה למה שיכול היה להיות. בעולם של אפשרויות. כל זה נמצא בתודעה שלנו..ויש אפשרויות שאיננו נפתחים אליהן (פרוזדור שלא עברנו בו, דלת שלא פתחנו לעולם) וכל העת מפעמת בנו כמיהה להתעלות מעל הזמני שנוגע בהתנסויות שלנו, למה שנשמר בחוויה שלנו, כמיהה לאיזה נצח בנפשנו  הזמנית כל כך.

תיאור העומס החוויתי בעזרת מילים אינו מאפשר ללכוד את עומק וריבוי המשמעויות במה שאנו קולטים ומעבדים בעזרתן, כי

"מילים נדרכות, נסדקות, נשברות, מכובד הנטל, מעוצמת המתח, מועדות, מחליקות, אובדות, נמקות מאי דיוק ולא יכירן מקומן, לא ידעו מנוח. וגם הקולות (צורחים, מגדפים, מלעיגים, מלהגים) מתנכלים אליהם תדיר. ה מ י ל ה הקוראת במדבר מותקפת מכולן בדברי מדוחים, הצל המתייפח במחול המוות.. " .

 נכון, מילים ומוסיקה נעות בזמן, אבל דווקא משום כך הן מועדות למות, ביחד עם הזמן הנעלם..והמילים זקוקות גם לאין מילים (מילים , מקץ דיבור, שואפות לשתיקה), כדי להגיע לדיוק בהבעה:

רק בלבשן צורה, תבנית, יכולות מילים, או מוסיקה, לגעת בדממה, כמו שאגרטל סיני מתמיד לנוע בדמימתו, לא דמימת הכינור בהתמשך התו..ועם זאת ישנה שאיפה ללכוד את "קיום היחד, או נאמר שהסוף מקדים את ההתחלה, והסוף וההתחלה היו שם תמיד לפני ההתחלה ואחרי הסוף.. והכול הוא תמיד עכשיו"

 וזאת כדי לאחד הכול ולכנסו לרגע ההווה. אבל כל ההתבוננות הזו היא קשה מדי לבני אדם: כי "המין האנושי אינו עשוי לשאת יותר מדי מציאות".

ותשאל מה הטעם בכל זה? והרי לא בידינו להיות בכל מקום וזמן..והוא (האדם, לפי המשורר) הרי שואף לאותה "חרות פנימית מתאוות מעשיות, שחרור מפעילות והסבל,  שחרור מן הכורח הפנימי והחיצוני", למצב של ריכוז ודומיה,  שיכול לאפשר לנו ראיה מקיפה של "עולם חדש ובצדו הישן כשהוא מוסבר..מחוור בהשלמת להטו החלקי, בהתרת אימתו החלקית ("מעורים ברפיון הגוף המשתנה, מחפה על בני אדם מעדן וגיהינום, שאין בשר ודם יכול לעמוד בהם").

"זמן עבר וזמן עתיד קוצבים לנו מודעות מועטה בלבד, ( כי) להיות מודע זה לא להיות בזמן"..עם כל זאת אדם מחפש את אותו "סבב איטי המרמז לתמידי". וכך הוא, האדם, נע בין החוויה בתנועת הזמן, לבין חיפש אחר התמידי, מתאווה לשמר את הזמני בתוך האל- זמני והנצח.

איסט קוקר. בתחילתי – שָׁם סופי. זהו המוטיב בפרק הזה, בו הוא מתאר את טבע הדברים בחיים בזמן. בקטע הראשון: בזה אחר זה בתים קמים ונופלים..זהו טבע הדברים שהם "קמים ונופלים" ולכן המוטיב של בתחילתי שם סופי..עת לבנות ועת גם להרס.. בפסקה השנייה הוא מדבר על התחלפות החושך והאור..ועתה יורד האור על פני השדה הפתוח..בפסקה השלישית "בחצות ליל קיץ" נפתחת הנפש המיתית ונעשים חיבורים "במחול שמשמעו זיווגים"..אפשר לשמוע בכל הקטע מעין תוף בקרחת יער בלילה הרוקח את הזמנים עד ש"השחר מצביע ,ועוד יום מכין את עצמו…" ומעין תובנה שבתוך כל המחול הזה "אני כאן או שם, או במקום אחר. בתחילתי".

בהמשך, הוא עובר לרפרף על עונות השנה המתחלפות ומשיקות ופולשות אחת לשנייה, ופותח בתהייה "מה עושה נובמבר מאוחר בהפרעה של האביב.."..וכך יש "מאבק בלתי נסבל עם מילים ומשמעות" ודברים ממילא קורים באופן בלתי צפוי ולא מה שצפינו לו..ובה תורה של האכזבה בעת סתיו ו"חוכמת הזקנה" עם תחושה ש"הזקנים הורישו לנו רק מתכון למרמה"..ושיש ערך מוגבל לתבונה שמקנה הניסיון..

והקטע בשלמותו (בתרגומה של אסתר כספי) :

מה ערך לכל אותה תוחלת ממושכה, / לשקט המיוחל מזה זמן רב, לשלוות הנפש הסתווית / ולחוכמה האמורה לבוא ברוב ימים? / ההישלו אותנו בשווא או הוליכו עצמם שולל? / זקננו הדוברים בנחת, ההורישו לנו רק מתכון / לגנבת דעת? / השאננות אינה אלה שטות מודעת,/ החוכמה רק בקיאות בסודות מתים,/ ואין מועיל בהן בחשכה אליה לטשו, / או ממנה גרעו, עינם. במיטבה נודע לה, כמדומה לנו,/ רק ערך מוגבל שבידיעה פרי הניסיון./ הידיעה כופה תבנית כוזבת בלבד,/ כי התבנית תתחדש מדי רגע וכל רגע / אינו אלא אמדן מחודש ומזעזע / של כל מה שהיינו…

דריי סלבג'ס. גם פה הזמן הוא מרכז הכובד של הקוורטט, אבל זהו לא הזמן החולף לנו בתודעה, חולף ומתרוצץ בין עבר-הווה-עתיד במחשבתנו; זהו "זמן עתיק מזמנם של כרונומטרים, עתיק מהזמן (הפסיכולוגי, החרדתי) הנמנה על ידי נשים דאוגות, חרדות, בשכבן ערות..". הקיום, האלים, הטבע, ההיסטוריה – גדושים וספוגים בזמן וכל מה שהתרחש בו: "לים קולות רבים, אלים רבים וקולות רבים" המדברים כיללה, נביחה, כטירוף וליטוף של הגל הנשבר על פני המים.. והמצוף המטלטל, וצריחת השחף: ותחת למועקה של ערפל דומם קול הפעמון המצלצל, מודד זמן שאינו זמננו, (כאמור) זמן עתיק יותר מזמנם של מדי-זמן…וכל זה מדבר אלינו!..ולרגעים הזמן נעצר ואינו נגמר לעולם, וגאות ים, שישנה והייתה מלכתחילה, מכה בפעמון (של מקצבי הזמן הגדולים של ההיסטוריה). כל זה הוא בתוכנו: הנהר הוא בתוכנו, הים הוא מסביבנו. הים הוא גם קצה היבשה…הוא פולט החוצה את מה שאבדנו..

בכל זאת הכול חוזר על עצמו, "איפה הסוף לכל זה, יללות שלא נענו, כמישה דוממת של פרחים בתום עונתם,.. שברי אוניות שנטרפו באבן..ותפילה בלי קול..בבוא בשורת האימים (בשעת פורענות)? אכן אין סוף לכל זה..ובזמנים סתמיים בהם "הרגש מייחס לעצמו שנה אחר שנה של חיים בלי רגש", בשעת שבר, שומטים מידנו כל מה שסמכנו עליו, ולבסוף "התוספת האחרונה" – " דעיכת הגאווה או ההתמרמרות לנוכח אפיסת הכוחות, איזושהי אמונה ערטילאית (במשהו רעוע), "בסירה נסחפת תוך דליפה איטית"..מקשיבים "בשתיקה לצלצול קול הפעמון שאין להכחישו של בשורת האלוהים".. כלומר, בתוך הארעי והרעוע מתפתחת ענווה והקשבה לעלום ולנעלם מתוך הרכנת ראש.

אבל, "דומה שעם בוא הזקנה, לובש העבר תבנית שונה וחדל להיות רצף בלבד – או אף התפתחות או אבולוציה "שרבים רואים בהם כלי לתרץ בו התכחשות לעבר". חשוב שנדע ש"רגעי האושר" אינם רק תחושה של רווחה, הגשמה, ביטחון או חיבה..הם "ההארה הפתאומית", רגע בו אנו מבינים מה קרה לנו ("חווינו חוויה אך את פשרה החמצנו"), ו"חוויה מן העבר שהוחייתה  בפשרה, לא חווית יחיד בלבד היא, אלא חווית דורות רבים – שלא נשתכח מהם משהו שיקשה להביעו במילים: המבט לאחור מעבר לביטחון שמשרה ההיסטוריה הכתובה, אותו חצי מבט מעבר לכתף אל האימה הקמאית.."

אז "מתגלה לנו שרגעי ההתייסרות ( בין שמקורם באי-הבנה, בתקווה למה שאינו ראוי,  או בחרדה ממה שאינו ראוי) גם הם מתמידים באותה תמידיות שיש לזמן. נטיב להבחין בזאת כשמדובר בייסורי זולתנו, שכמעט חווינו, מעורבים ולא מעורבים בהם, כי עברנו אנו מוצף בזרמי הפעילות, בעוד ייסורי הזולת נותרו בגדר חוויה לא מוגדרת.."..

בני אדם משתנים, ומחייכים, אבל הייסורים בעינם עומדים

הזמן ההורס הוא הזמן המשמר

והדברים נראים אחרת מעת לעת,"והסלע האיתן במים הגועשים, גלים שוטפים על פניו, ערפל מסתיר אותו; ביום בהיר אינו אלא אנדרטה..ואילו בעונה קודרת,או סופת-פתאום משתוללת, והוא שב להיות מה שהיה תמיד".

וכאן מציע לנו המשורר לשנות מיסודו את היחס שלנו לזמן; במקום להיות מטולטלים בחרדה בזמן, "נמלטים מן העבר מחיים אחרים או אל עתיד כלשהו..אל תאמרו תם ונשלם העבר או העתיד לפנינו", ולפחוד ממה שיקרה בעתיד, וגם לצפות שירפא את פצענו , כי "הזמן איננו רופא: החולה איננו כאן", על בסיס ההבנה. (בעקבות הרקליטוס) לפיה  "אדם החי במימד הזמן, הזורם ללא הפוגה, משתנה בלי הרף, ואינו היום מי שהיה אתמול או מי שיהיה מחר" (בהערות של אסתר כספי), ובעקבות קרישנה הוא מדריך אותנו ברעיון "שהעיקר  הוא לאדם שלא יהיה נושא את עיניו לשכר על פועלו בעולם הזה, וכי עליו לחיות את ההווה כאילו העתיד אינו צפוי כלל וכל רגע עשוי להיות רגע מותו" (בהערות של אסתר כספי), ובלשונו של אליוט:

"העתיד הוא זמר נמוג..של געגוע עגום למי שעוד אינם כאן להתגעגע אליהם..

בעצם הוא מציע להיות מעין תייר מתבונן במסע שלו במרחב ובזמן וכך להתעלות מעל מבוכת הזמן המוצגת כבר בתחילת הקוורטטים בנוסח, כזכור, "זמן הווה וזמן עבר, שניהם אולי הווים בזמן עתיד וזמן עתיד אצור בזמן עבר", ולנוכח נטל הזמן ומצוקותיו הוא קורא לתפילה של מלכת השמיים, כשהוא מאזין וממתין ל"קול אנג'לוס-התמיד של פעמון הים" (תפילה קתולית).

המשורר מסיים את הקוורטט הזה שוב בהצבעה על ניסיונותיו הנואשים של האדם "לפרש הורוסקופ ולנחש עתידות" כדי להתמודד עם החרדה ואי הוודאות, שהרי "סקרנות אנוש מאז ומתמיד בולשת בעבר  ובעתיד ודבקה בזה המימד..לגבי רובנו  קיים רגע ההסחה,הוא רגע הכניסה לזמן והיציאה ממנו, התקף פיזור-הנפש, אובד בקרן-שמש…ולמרות שמאמציו של האדם להבין ולשלוט בזמן ובחייו בעצם "לא הובסנו כלל רק בגלל  שהוספנו להשתדל", ובסופו של דבר " המעשה הנכון הוא השתחררות מכבלי עבר וכן עתיד", שרק הקדוש מסוגל  לו, "לתהות על סוד נקודת ההצטלבות של הנצח עם הזמן..משהו שניתן ונלקח, במשך תקופת-חיים של מוות באהבה, להט אמונה, אי-אנוכיות ומסירות-נפש". הקוורטט מסתיים בקטע פשוט לכאורה אך חידתי:

אנחנו שבעי רצון לבסוף /אם שובנו בזמן יפרנס / לא הרחק מדי מעץ הטקסוס / חיים של אדמה בת משמעות..

יתכן שכך חשים בביקור בבית העלמין…

ליטל גידינג. אפשר שהקוורטט הזה מתאר אדם במסע שלו בזמן, אולי עם הבטחה לאלמוות (" אביב לב-החורף היא עונה בפני עצמה, הווה לעד הגם שקויה לקראת שקיעה, מושעית בזמן, בין קוטב למהפך"), מהיציאה העלומה מנקודת מוצא שונות עד התרחשויות בהן "כל דבר ודבר  יבוא על תיקונו..והאש והורד יהיו לאחד".

אתה יוצא למסע הזה בדרך שבחרת בה, או שתבין את המסע רק בסופו, או שבאת "כמו מלך שבור", או "בבלי דעת למה",ואתה עשוי להפתעתך לגלות שמה היית סבור שבאת למענו

"הוא רק קליפה, מוץ של משמעות, שהתכלית בוקעת מתוכה רק מקץ התגשמותה, אם בכלל, או שלא הייתה לך תכלית או שהתכלית היא מעבר לקץ שחישבת והשתנתה תוך כדי הגשמתה",

ובכל מקרה – תמיד יהיה עליך במסע הזה  לוותר על קונצפציות וציפיות ממה שתפגוש ו"לדחות חוש ומושג. אינך כאן כדי לאמת, להשכיל, להשביע סקרנות, או לדווח", ואם תשאל מהי בכל זאת משימתך, חשוב שתדע ש

"אתה כאן כדי לכרוע ברך, במקום שנודע בו תוקף לתפילה, ותפילה היא יותר מסדר המילים, עיסוקו המודע של המוח המתפלל, או צליל הקול הנושא תפילה"

כלומר, להתבונן, להיות בפליאה וביראה, לתהות…

 ומתוך הקשבה למה "שלמתים, בחייהם, חסרו מילים להביעו, במותם יכולים הם לומר לך", כך שאפשר שברגע מותך תגיע להכרה ולהבנה של הזמני והאל-זמני במקום ובזמן מסוימים שהצטלבו בחייך שלך ("כאן, נקודת ההצטלבות של הרגע האל-זמני").

במסע הזה בזמן אדם מגלה את הדעיכה,

"מקום בו נגמר סיפור…שהיה פעם בית..(וגם) מות התקווה וייאוש.. שיטפון ובצורת, עיניים זולגות ופה יבש, מים מתים וחול מת, קרקע חרבה "תמהה על ההבל שבמלאכה… מות האדמה שגוועה".(עיבוד משולב מכספי ומברנשטיין).

מילות סיום. אפשר לראות במאמר רק הערות שולים לשירה מורכבת ועשירה באסוציאציות, מטפורות וסמלים הנוגעים ברבדים שונים של הקיום האנושי. הרעיון של "מסע האדם בזמן" משקף אמנם מוטיבים הנמצאים ביצירה אבל זו בעיקר פרשנות שבחרתי להסתכל דרכה לקוורטטים כדי להבין אותם, כדי להבין את הקושי והאתגר של בן האנוש לקבל את הארעיות והיות חיינו בני חלוף בצד ערגה מודעת או לא מודעת לנצחי, "האל-זמני והזמני גם יחד…המפתח להבנת חווית-היסוד שבקוורטטים", כפי שזנדנבק כותב בסוף דבר (בתרגום של כספי). וכמובן, הלא-מודע נמצא בכל ומשדר לנו מה שאנחנו יכולים לעכל ולעבד, ולפעמים הרבה מעבר, כמו הים שנמצא לאורך הקוורטטים ואותה נפש מיתית המדברת אלינו בקרחת יער בשעות הלילה.

להבנה ולכתיבת המאמר נעזרתי רבות בהערותיה של אסתר כספי, בסוף דבר של שמעון זנדבק, ובתרגום ובהערות של אורי ברנשטיין. להם התודה ומלא ההערכה.

מקורות

אליוט, ת.ס.(1999). ארבעה קוורטטים. בתרגומה אסתר כספי, הוצאת המעורר.

אליוט, ת.ס.(2010). כל שירי ת.ס. אליוט בתרגומו של אורי ברנשטיין

קנאוסגורד, ק.א. (2016). גבר מאוהב. מודן הוצאה לאור.