מירי גלעד

לאמי, מתוך מחזור על שלהי חייה ומותה                                 

אִמִּי מָלְאָה זְמַן עַד שֶׁהִתְפַּקְּעָה.

גּוּפָהּ הִתְמַעֵט,

יָמֶיהָ הָרַבִּים הִלְבִּישׁוּ אוֹתָהּ שְׁקִיפוּת מֶרְחָקִים.

זְמַן חַיֶּיהָ מִתְגּוֹלֵל עַתָּה בִּשְׂדוֹת פְּרִי שֶׁלֹּא נִקְטַף

רוּחַ אֲבוּדָה מְשׁוֹטֶטֶת עַל פָּנָיו

וְצִפּוֹר תּוֹהָה מְבַקֶּשֶׁת לְהַצִּיל מִמֶּנּוּ זֶרַע וְעָסִיס

שיר זה, אחד משניים בגיליון שעוסק ביחסים בין-דוריים, מתאר פרידה של בת מאמה שמתה באמצעות מטפורות השאובות מתחום הטבע המזכיר גם את מחזור העונות החקלאי. מטפורה זו דומה, גם אם רק בחלקה, לאחת המטפורות הבולטות באמנות בכלל וכמובן בשירה – תיאור האדם כעץ השדה (כך בשירו הנודע של נתן זך). כאן המטפורה המרכזית היא של האם כפרי שהבשיל עד תום, והתחיל תהליך ההתפרקות המוביל לריקבון.

מאידך, בולטת תחושת הדוברת שחיי האם, בשלב זה של חייה, "מבוזבזים", לא מנוצלים, שלא לומר מאבדים את ערכם וטעמם, כפרי שלא נקטף. העצב על האובדן, שלא לומר תחושת אבל, מתרחשת עוד בטרם מתה בזמן ש"זמן חייה מתגולל…" גם התחושה של בזבוז וגדיעה וחוסר המשכיות מזכירה את השיר עץ השדה, שבו העץ נגדע, נשרף ונקבר, ו"מר לו בפה".

ועם זאת שביב סיכוי לשימור חיוּת, ורמז להמשכיות דורית באמצעות הבת, עוד מהבהב בשיר שלפנינו: בדומה לעץ המשיר על פי טבעו פרי, ממנו נזרע זרע ובוקע עץ מחדש, כך גם מהפרי עולה אפשרות כלשהי של הצלה והמשכיות באמצעות "זֶרַע וְעָסִיס". הדוברת, היא הציפור, עומדת מול האובדן המתהווה תוהה ומבקשת להציל משהו מהאם, לשמר איזה שהוא קשר עמה, למצוא טעם בחיי האם, חיות בגופה או בנפשה, וזאת בשעה שרוחה של האם כבר משוטטת אבודה, אולי מנותקת כבר מגופה החי.

הדיון בזמן, שהוא המרכיב המרכזי השני בשיר, מבליט ניגוד אוקסימורוני בין התמלאות האם להתמעטותה, כשמחולל ההתמלאות וההתמעטות בו זמנית הוא הזמן בו היא מתמלאת, ו"בעשותה" כן (כביכול היא היוזמת האקטיבית בתהליך בלתי נמנע ובלתי נשלט זה) היא מאפשרת לו לרוקן את גופה. וכך, מאירה בפנינו המשוררת את שנכון לכולנו, בבחינת אמת אוניברסלית: הזמן שממלא ומעשיר אותנו הוא גם זה שמרוקן אותנו מחיינו.

הזמן ממלא תפקיד אוקסימורוני גם בהיותו מלביש ומפשיט את האם, בו זמנית: "יָמֶיהָ הָרַבִּים הִלְבִּישׁוּ אוֹתָהּ שְׁקִיפוּת מֶרְחָקִים" – שהרי הימים מלבישים בלבוש שקוף, קרי הוא מערטל אותה. ייתכן שבכך מתארת הבת את הגוף הזקן, שלעתים קרובות מצטיין בעור שקוף ודק דרכו אפשר לראות את הורידים והגידים. וכן ניתן למצוא פה ארמז לשירו המפורסם של עמיחי "אבי", שהלך אל "מרחקיו המוזרים". וכך אנו יכולים להסיק שהמרחקים הם לא פיסיים אלא – הן מנטליים (מצב הזקנה) והן המרחק ה"אינסופי" שבין עולם החיים לעולם המתים.

על חוף ים המלח

יָם מְעֻרְטָל בְּקַרְקָעִית כֹּחוֹתָיו,

מְיַחֵל לְחִבּוּק שֶׁל קֵץ הַיָּמִים,

צִפֳּרִים אֵינָן מַטִּילוֹת צֵל עַל פָּנָיו,

סִירוֹת אֵינָן מִתְעַלְּסוֹת עַל חַמּוּקֵי גַּלָּיו.

הָרָץ לְמֶרְחָקִים אֲרֻכִּים לֹא יַעֲצֹר כָּאן לְהַרְווֹת צִמְאוֹנוֹ.

בְּדִידוּת מִתְיַּפַּחַת בִּלְחִישַׁת גַּלִּים לֵילִית

מִתְרַפֶּקֶת עַל חוֹף עָקָר

בְּמִקְרֶה נִקְלַעְנוּ לְכָאן,

הוֹשַׁטְנוּ מַבָּט

וְשַׁבְנוּ לָנוּס אֶל עַצְמֵנוּ

מִפְּנֵי מְלִיחוּת הַלּוֹחֶכֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵי הָעוֹלָם

מִתְחַנֶּנֶת לִמְתִיקוּת הַנְּבִיטָה

מרוץ החיים

יֵשׁ וַדַּאי דֶּרֶךְ לְהִתְעַכֵּב,

לְהַרְפּוֹת מֵרְצוּעוֹת הַחוֹרְצוֹת בָּנוּ

אֶת דָּם הַזְּמַן

הַכִּרְכָּרוֹת נֶעֶלְמוּ,

אַךְ טַלְטֵלוֹת הַדֶּרֶךְ גּוֹבְרוֹת בְּתוֹכֵנוּ.

נִשְׁאַרְנוּ עֶגְלוֹנִים חֲשׂוּפֵי יָדַיִם

הַמַּצְלִיפִים בְּסוּסֵי הַזְּמַן.

אַכְזָרִיּוּתֵנוּ בָּאָה מֵחֶרְדַת הַמֶּרְחַק שֶׁבֵּין הַתַּחֲנוֹת.

הַבְּרִיחָה מוּלֶדֶת בָּנוּ,

אַךְ הַמְּהִירוּת אֵינָהּ הֶגְיוֹנִית.

הָרוּחַ הָרוֹחֶשֶׁת עַל פָּנֵינוּ

מְנַסָּה לְהַזְכִּיר רֶגַע מָלֵא בְּנִשְׁמַת אַפָּם שֶׁל הַחַיִּים

אִם רַק נַרְפֶּה מְעַט מֵעָרִיצוּת הַמּוֹשְׁכוֹת

שלש נשים בשכונת התקוה

שָׁלֹשׁ נָשִׂים בִּשְׁכוּנַת הַתִּקְוָה

יוֹשְׁבוֹת בְּפַאֲתֵי רְחָבָה עֲטוּרַת עֲזוּבָה,

מְשׂוֹחְחוֹת בִּידִידוּת כְּדַרְכָּן שֶׁל נָשִׁים בְּשַׁלְוַת הַכְּפָר.

בְּהִתְקָרֵב זָר פּוֹנוֹת בְּהֶנֵּד רֹאשׁ מִתְנַצֵּל

זוֹ הֶהָרָה נֶחֱרֶצֶת בְּיֵאוּשָׁהּ, שְׁנִיָּה מְהַנְהֶנֶת (יוֹרֶקֶת קְלִפּוֹת גַּרְעִינֵי חַמָּנִית)

שְׁלִישִׁית מְאַשֶּׁרֶת בִּשְׁתִּיקָה

פַּחֵי אַשְׁפָּה גְּדוֹלִים לְצִדָּן.

אֵם מַרְחִיקָה מֵהֶם אֶת יַלְדָּהּ שֶׁחָשָׁבָם בְּטָעוּת לְמִתְקְנֵי מִשְׂחָק.

מַשְׁקוֹפִים מִתְקַלְּפִים בְּגַבָּן

אֲדָמָה קְרוּשָׁה לְמַרְגְלוֹתֵיהֶן,

חִיּוּךְ הַהֶעְדֵּר נִתְלָה עַל פְּנֵיהֶן

בְּאַקְרוֹבָּטִיקָה שֶׁל נִדָּחוֹת סָמוּךְ לִכְבִישׁ סוֹאֵן .

אַחַר כָּךְ אוֹסְפוֹת שְׁאֵרִיּוֹת תִּקְוָה שֶׁל יוֹם מִקְרִי

וּמַנִּיחוֹת בְּסַל חַיֵּיהֶן עוֹד קְלִפּוֹת שֶׁל הַחְמָצָה

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s