מזי כהן מלמד

בראשית

%d7%9e%d7%96%d7%99-%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-12

שירה של מזי מצטייר בקריאה ראשונה כפנייתה של ילדה – לא אישה בוגרת – אל אמה, ילדה סקרנית, השואלת למי אני דומה, והיא שבה ו"חופרת" כמי שאינה מסתפקת בתשובה פשוטה ורגילה ואף לא די לה בדמיון להוריה, אלא מחפשת בדרכה הילדותית במקצת, קשר לדורות קודמים יותר, רחוקים בזמן. ובבקשת התשובה דומה שהיא מחפשת איזה ביטחון וערובה שהיא "שייכת" ולאן פניה מועדות על בסיס זה, במעין פרפרזה על הביטוי "דע מאין באת ולאן אתה הולך". אך עד מהרה מתברר כי יש בדיבור הפשוט הזה מעמקים, וחבויות בו הפתעות.

כך, למעשה מי שנוהג לחפש את הדמיון הבין-דורי – במראה ובתכונות – הם ההורים, או הסבא וסבתא. ואף קיימת לעתים תחרות סמויה, בין בני הזוג, למי מהם דומה ילדם (ויש אף "תיאוריות" בדבר הביטחון שזקוק לו האב להבטיח באמצעות הדמיון אליו כי אכן הוא האב הביולוגי, בעוד שלגבי האם אין ספק בדבר). תחרות מסוימת קיימת גם בין הסבים והסבתות משני הצדדים, כמו הייתה זו תחרות על "דומיננטיות גנטית".

והנה כאן, דווקא הילדה היא זו שמבקשת לברר ולוודא למי היא דומה, וזאת מתוך תקווה להידמות, לא מתוך חיפוש אחר השונה. יתר על כן, במרכז השיר מצויה פניה אל האם, בעוד שהאב משני, כמסתתר או מוסתר (ועוד בתוך סוגריים). קשה לעמוד על הסיבה לכך. האם זה משום שאין מייחסים חשיבות רבה לדעתו? או שהוא עצמו אינו מתעניין בשאלה? האם נרמז כאן מתח בין הבת לאב? ואולי אף בין ההורים – שהילדה נותנת לו רמז בדרכה ה"פשוטה"? ושמא שתיקתו מצביעה על איזה חוסר שביעות רצון מתשובתה של האם, בחלקו השני של השיר, מכך שאינה "מבטיחה" לו ואינה "מרגיעה, שהילדה דומה לו? ואולי משום שתשובתה אינה שגרתית ואינה עומדת ב"ציפיות" של הילדה המבקשת ערובה וביטחון ב"מיתוס משפחתי", כאמור? במקום זאת היא  מחדדת את ייחודה של הילדה. ראוי לומר שתשובה חכמה כזו מאפיינת הורים המבקשים לחנך ולעודד את מקוריותו של הילד, את אחרותו, לכן את חשיבתו העצמאית, השואלת שאלות ומטילה ספק במובן מאליו, מול חברה הדוחה את השונה והאחר, ומחפשת את המשותף (וסביבו מגבשת לעצמה מיתוס חברתי, לאומי ואף דתי). מכאן קצרה הדרך להערכה שבשיר זה זו בתה של המשוררת השואלת את אמה את שאלותיה, וזו "משתמשת" בשאלות כהשראה לשיר ומעלה דיון פואטי בשאלות "גדולות".

הרובד הנוסף הצץ מהשיר, וכמובן משמו, הוא ההשענות על תרבות יהודית-ואוניברסלית, על הפרקים הראשונים של ספר בראשית, ואף זאת ללא קבלת המסר הפשטני האמוני שבתוכם.

מעבר לבקשה שלא באה לידי סיפוק, לזיהוי "בראשית" משפחתית, נרמז נתק מ"בראשית" המקראי, ומגן העדן ה"מובטח". במקום רוח אלוהים המרחפת – זו רק "רוּחַ עוֹרָן מְרַחֶפֶת מֵעַל עַצְמוֹתַי", ובמקום "גן העדן" – אין הילדה יכולה להתנחם בזהוי "רֵיחַ הַגֵּן", והקשר לאדם הראשון אינו אלא "טַעַם אָדָם בַּדָּם". אמנם האופן שבו החלה הילדה את שאלתה, בדבר הקשר לסדרת דורות קודמים, מזכיר את פרוט הגניאולוגיה המקראית, החל מאדם הראשון ועד יצירת עמים, דרך אברהם אבינו ועד ייסוד העם העברי. ברם, הדגשת הייחוד של הילדה – ואי מתן תשובה באשר לקשר שלה ל"מיתוס-משפחתי", משקלו רב עבורה, כמוהו כביטולו של המיתוס המקראי, "שֶׁאֵין לוֹ בּוֹרֵא כְּמוֹ סֵפֶר בְּרֵאשִׁית הֶחָסֵר אֶת אֱלֹהִים וּמְרַחֵף חֲסַר אֲחִיזָה בַּתָּנָ"ךְ".

דברי הילדה אף מרמזים שתשובת אמה גזלה מידיה את הביטחון שמקנה המיתוס המשפחתי. והדברים מגיעים עד לאבסורד: הייחוד המוחלט ה"מוצע" לה משמעו שאיש לא ילד אותה ולא הוריש לה דבר, אלא היא ילדה את עצמה, דור אחר דור. ועל כן כל דור צריך לשאול את עצמו שאלות חדשות ולענות לעצמו מאין הוא בא ולא הוא הולך. בכלל זה שאלת הקשר למיתוס הלאומי המשותף, לאמיתות סיפור הבריאה המקראי, ולאלוהים, שמא אין לכל אלה אחיזה במציאות חייה.