מארי רוזנבלום

חָלוּל – דּוֹמֶה

  

בַּשָּׁאטֵל לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה יָשַׁבְתִּי לְיָדוֹ, הַנֶּהָג.

שָׁחוּם, רָזֶה, צָעִיר וְכָל עַצְמוֹתָיו כְּאִילוּ סָבְלוּ מִבֶּלֶט.

שׂוֹחֵחַ בַּעֲרָבִית כְּשֶׁמּוּסִיקָה קְלָאסִית אֲהוּבָה זָחֲלָה עַל גְּחוֹנָהּ לַחֲדָרַי.

שָׁתַקְנוּ. שָׁתַקְתִּי. הִתְחַלְנוּ

לְדַבֵּר.

מָה חִבֵּר אֶת הָאִישׁ מֵאַפְגַנִיסְטַן

אֵלַי, לָאִשָּׁה הַבּוֹגֶרֶת?

מָה גָּרַם שָׁם, בַּחֹשֶׁךְ, בִּזְמַן שָׁאוּל,

לְקַלֵּף הַנֶּשֶׁל, לְהוֹדוֹת בִּשְׁאוֹל בְּדִידוּתֵנוּ.

לֹא מָנִינוּ רְגָעִים, לֹא סָפַרְנוּ לֵילוֹת, פָּלַטְנוּ שְׁבָרִים.

הַמּוּסִיקָה שֶׁהִתְנַגְּנָה שָׁם הִלְבִּישָׁה אוֹתָנוּ בְּעוֹר חָדָשׁ .

חוֹלְלָה בִּמְעַט אֶת הֶחָלוּל.