אורח: יובל פז על תנחום אבגר

החיים אינם אלא החמצה אחת נפלאה

תנחום אבגר: הימים היו יפים מאתנו, אבן חושן, 2014, 99 עמ'.

"

"חיי בהחלט מתקבלים על הדעת, כלומר / די מאושרים, כלומר אומללים – / מאושרים – אומללים – / האם באמת יש לזה חשיבות" – תוהה תנחום אבגר בשיר "וידוי" (עמ' 7), הפותח את ספר שיריו החדש והנפלא הימים היו יפים מאתנו, שרואה כעת אור, לאחר כמעט שלושים שנות שתיקה מאז יצא ספרו האחרון החום, המיוחס. שיר זה, המלווה בכותרת משנה הנתונה בסוגריים, בה נכתב: "מיומנו של חתול", פורש השקפת עולם קיומית, כביכול מנקודת מבטו של בעל החיים המסמל יותר מכל את הדרישה לעצמאות ולחופש. התכונות החתוליות כגון: אינדיבידואליות, גמישות, זריזות, ראיית לילה, גילוי תושייה ויכולת הישרדות מרשימה – מעוררות עניין באשר לבחירת המשורר להתוודות דווקא מנקודת מבטו של חתול "הכותב יומן". המשורר החתולי מצהיר בפתח דבריו כי מעולם לא התגעגע לאביו, ובאשר לאמו – הוא יודע בוודאות מוחלטת שהיא "שרויה בטוב שבעולמות". געגועים, אם מתעוררים בו בכלל, מופנים ל"ערמות פסולת שותתות / סַסְגּוֹן וְהֶבֶל", כלומר אל הקיומי הרב-גוני. היכולת להתייחס אל ערמות הפסולת כמורכבות גם מיופי מרהיב בצבעוניותו, וגם מאיוולת, אבסורד, ריקנות ותפלות, מעניקה מכאן ואילך למבע השירי צניעות ופיקחון, המשרים על הספר כולו תחושה של דיווח אמת. אבגר נזהר מלהצר את צעדיו של החתול-המשורר בכוח, ובמקום זאת הוא מניח למילים להשתחרר בחופשיות, בדומה למי שלא חושש להסתכן, כנראה בזכות מיומנותו ליפול תמיד על רגליו.

נראה כי לאחר וידוי הפתיחה, יכול אבגר להתפנות לבחינת חייו, לא רק באשר לאיכותם – האם הם מאושרים או אומללים, אלא לעצם העיסוק בשאלת טיבם. רבים משירי הספר מעצבים פילוסופיה קיומית, שראשיתה בהתבוננות עצמית נוקבת של דובר העוטה על עצמו את דמותו המקראית של קין. זו הדמות באמצעותה הוא מבקש לערוך חשבון נפש אמיץ, המייצג לא רק אותו, אלא את בני האדם בכלל. מחזור השירים "קין" (עמ' 31) נפתח בהצהרה: "הבל הוא אחי, והקנאה היא / כל נחלתי" (שיר 1). זוהי נקודת מוצא שעשויה לתאר בפשטות צורבת את דרך קיום האנוש בעולם. קין יודע שאביו היה האדם הראשון ושאמו בראה את הפיתוי. הוא מתגונן באמרו: "החיים אינם מאירים לי פנים / לבי גס כאגוז" (שיר 3), מבקש לחשוף את הנסיבות שנטעו בו את רצחנותו: "הבל רזה כפעיית טליו, / אלוהים רוחש לו חיבה אביבית" (שיר 8), מודע לכוחה ההרסני של הקנאה: "לבי רוחש תולעי קנאה / ורודות, המאכלת רוטטת בידי כקלף מנצחים" (שיר 11), ומכיר בגורל הצפוי לו: "הגיהינום יגונן עלי בחומו מפני / חמת אלים נרגנים" (שיר 14). מחזור שירים זה מתכתב עם שיר קצר בו מודה המשורר: "אני פליט רחם אני / מעולם לא הסכנתי באמת / לקווי סכסוך של החוץ" (עמ' 24), כלומר הלידה היא גזירת גורל המעמתת את האדם עם קיום אבסורדי בו הוא ניצב חסר-אונים בניסיונו להתמודד עם החיים המסוכסכים. במובן זה, מחזור שירי "קין" מעמיד במרכזו השקפת עולם אקזיסטנציאליסטית שתחילתה כבר בבריאת העולם. בהקשר זה, ראויה להערכה בחירתו של אבגר בחתול דווקא כמסמל בדידות האדם, הנושא על כפיו את נטל הקיום, ובתוך כך מפחד בצדק להתמסר ואז להיפגע. בדרך ההזרה מוצג החתול כמי שנופל או נפלט לעולם, נחרד מן האבסורד השולט בו, ולאחר שהוא מתייצב על רגליו, כל מעייניו נתונים להישרדות.

ההיבט הקיומי הבולט בקובץ השירים מתחדד בכמה שירי מחאה אנטי-מלחמתיים. "נלאיתי מכל המלחמות האינסופיות שלא השתתפתי בהן" (עמ' 9), מצהיר הדובר המתוודה על היותו "שקמיסט או איך שקוראים לזה". בבעיטה ישירה לבטן הקונצנזוס המגדיר שירות קרבי כשירות ראוי לשבח, חושף השקמיסט את השקפת עולמו המרדנית: "מחלק מצופים, בירות, כריכים – כל הדברים שעשויים להפוך חיים די תפלים / ונוגים לחיים נמרצים ובעלי-משמעות." בשיר נוסף המתאר את משנתו של השקמיסט כותב אבגר על הנסיבות שהובילו אותו לתפקיד זה: "לא התאמתי לכל המלחמות האינסופיות שהתרגשו סביבי" (עמ' 18), ולאופן בו מרד בבית הסוהר הממותק בו נכלא: "אט אט הזדחל למוחי הרעיון / הכי מטורף והכי נפלא / שעלה אי-פעם בראשי. […] אני אוכל את כל השקם! פשוט כך. / וכך, בהסתר, רחוק מכל עין צופיה, הייתי טורף, להנאתי המפוקפקת, / חפיסות שוקולד מפוארות, / מעשן סיגריות אמריקאיות, בזו אחר זו, / נתקף מדי פעם כחכוחים קטנים, / כמעט מאושרים." מעבר להומור המצוין, יש במעשה המרד של השקמיסט ביטוי עז של התנגדות למעטפת הסוכר והעשן הריחני שכביכול ממתיקה ומכסה את הקלות הבלתי-נסבלת בה מוליכים מנהיגים אנשים צעירים אל מותם המיותר. ואכן, בשיר המחאה הנפלא "תולדותיו הקצרות של רס"ן י'" (עמ' 36), חושף אבגר את המנגנון הלאומני ומסכם את מורשת הקרב ה"טרגית" של הפטריוט, שבע המערכות, שבמלחמה השלישית שלו "איבד כל חשק להיהרג". בשנת 1894 כתב לב טולסטוי את המסה על הפטריוטיות והצביע על התרמית הנוראה שבבסיס יצירת הרגש הנשגב הזה של אהבת אדם את מולדתו. המנהיגים נוהגים לאחז את עיני הציבור בהפריחם את ההצהרה הריקה: "איננו חושבים על מלחמה, אלא רק דואגים לשלום", כשבו בזמן הם מצחצחים את כלי הנשק. הקריאה המשולבת בטולסטוי ובאבגר מהדהדת כמה משירי המחאה של ברטולט ברכט. באחד משיריו הנוקבים, חושף ברכט את הרמאות ומזהיר: "כשהמנהיגים מדברים על שלום / פשוטי העם יודעים / שהמלחמה מתקרבת. // כשהמנהיגים מקללים את המלחמה / צווי הגיוס כבר נכתבו." בדרכו האירונית משרטט אבגר את תולדותיו הקצרות של רס"ו י', מפשיט את המנהיגים מבגדי מלוכתם, חושף אותם במערומיהם – ובתפקיד הילד, המשורר השקמיסט.

הרגישות של אבגר באה לידי ביטוי בסגנון פואטי מעודן ואותנטי הדומה לצילום. רבים משיריו מסתפקים בתיאור מינימליסטי של התבוננות רגעית בפרטי קיום שוליים לכאורה, אך אלו מלווים בחדירה אל מעבר לגלוי: "בית הקפה היה גדוש נשים / חתיכיות, נשים מבושמות- / לעייפה, שותתות ייאוש זכרי" (עמ' 53), או: "כל-כך צעירות / וכבר מלהגות כישישות חסרות בושה. / לו בידי הייתי נישא לאחת מהן" (עמ' 87). יפים מאוד גם החיבורים בין רגעים קטנים וקונקרטיים לבין התובנות הפילוסופיות הנגזרות מרגעים אלו: "אני נוטל את כלבתי / לטיול לילי: היא כדי לעשות את / צרכיה, ואני כדי לנסות להפיג / את שממוני: / ורק רצועה קצרה מפרידה בינינו!" (עמ' 81). לפעמים הסדר הוא הפוך – ההרהור הפילוסופי קודם להתרחשות הקונקרטית: "החיים נצחיים, המוות / קצר כבדל סיגר. / ועכשיו, במטותא, כמה / השעה אצל אדוני?" (עמ' 91).

שירי התמונות הללו מצטרפים בטבעיות לדימוי שבעטיפת הספר – צילום של אבגר, בו נראה זוג רגליים נשיות חשופות, נחות על צדן בתוך מצע של עשב ירוק ורך. זהו צילום פיוטי, שבטעות אפשר לזהותו כציור, בו שולטים שני צבעים: ירוק וצהוב. התמזגות הרגליים, הנתונות בתנוחת שכיבה, עם יריעת הטבע של העשב הרך, יוצרת תחושת הרמוניה, של המבקש להתרחק מהחיים החומריים והמנוכרים, בהם נדרשות הרגליים להתייצב איתנות ולנוע תמיד הלוך ושוב על קרקע המציאות הקשה.

הדרך להתמודד עם המציאות הקודרת באה לידי ביטוי בשירים עדינים הטובלים את הקיום העכשווי היבש במעיינות של אהבה וגעגוע. שני אלו ממלאים את הריק המאפיין את החיים על מהותם המקרית. אבגר מגדיר את החיים כ"המשכם הקלוש, הלא משכנע, / של החלומות העבותים, הפריכים / המקיפים אותנו מכל עבר / כלווייתני קצף לבן / נסגניים" (עמ' 14). לעומת זאת, האושר עשוי להופיע מתוך היומיומי המהביל, ולעתים הוא מוכה השתוקקות לאהובה נעדרת: "הכספומט בשולי הרחוב / פולט שטרי כסף טריים / כמו פרה הפולטת בנדיבות יגעה / את גלליה החמים המהבילים // ואני יותר מכל טרוף געגועים / אלייך" (עמ' 48).

רגעים קסומים של התרפקות נוסטלגית על הילדות הופכים את חוויית הזקנה ואת ההתקרבות למוות לקלים יותר. דמות האם, פליטת שואה, מתגלה כאישיות קצת מלנכולית ולעתים קצת מוזרה, אך למרות אלו, כאישה רגישה ואוהבת, כפי שניתן להתרשם משיר קצר שכולו ציטוט מפיה: "'אני רוצה שתחשוב עלי רק / מחשבות לבנות צחות, / צחות כמו החלב שהינקתי אותך / בהיותך תינוק בן יומו" (עמ' 62). מחשבות צחות אלו שמבקשת האם מבנה לקיים כצוואה עשויות להסביר את החוק שהוא קבע לעצמו, דווקא לאחר שהיה מתחצף אליה ומאוים על-ידה שיום אחד תשים לו רעל במרק: "אם אתה מתקשה בחייך / נסה להיות מלאך" (עמ' 13). חוק זה, להפוך עוד בחייך הקשים למלאך, נצבע יופי בשירי האהבה הפזורים לאורך הספר. הנה שתי דוגמאות לאהבה המלאכית: "ראיתי אותךְ מבעד לארובות חלומותיי הכבויים: / צל נפשךְ הממתיק כשופר / ידייך הנוגהות כצוואר ברבורים / אי-שלמותךְ שאין בה דופי" (עמ' 21); "נדמה לי שלחשתי קודם את שמךְ / כשהאוטובוס חלף לידי כפיל משתנק / נדמה לי שלחשתי לעצמי את שמךְ" (עמ' 69).

הימים היו יפים מאתנו הוא ספר רב-קסם, עשיר בפניני שירה המשלבת כובד-ראש עם קלילות הומוריסטית, ולעתים מתובלת באירוניה חדה. דוגמה מזהירה לכך ניכרת בשיר קצר, בו כל שורה מכילה ניגוד פנימי, אוקסימורוני, והשיר כולו הוא מופת של תמצות משמעות החיים: "כשהשמש מעריבה / כטווס מלנכולי / ידעתי שהחיים אינם אלא / החמצה אחת נפלאה" (עמ' 56). ועדיין, בתוך כל העושר הפיוטי הזה, נותר המשורר עם תהייה בינו לבין עצמו: "מה זה שירה", ותשובתו המופנית לידיד פרטי, אך גם לכל קורא באשר הוא, מלמדת על יחסו האמביוולנטי לאמנותו: "שירה היא צבע / הנפש, לאחר שהיא (הנפש) / מתאדה. / ועכשיו, ידידי, / לך לישון / לפני שהיא (השירה) / תשים עליך / יד" (עמ' 39). שירתו של אבגר בהחלט שמה יד על הקורא, אבל במובן החיובי ביותר, בו שירה יכולה לצבוע נפש של קורא, לקיימה ולהותיר אותה ערה ליופי שהיא מפיצה.

יובל פז                                                         

אושר מהבּיל / תנחום אבגר

הַכַּסְפּוֹמָט בְּשׁוּלֵי הָרְחוֹב

פּוֹלֵט שְׁטָרֵי כֶּסֶף טְרִיִּים

כְּמוֹ פָּרָה הַפּוֹלֶטֶת בִּנְדִיבוּת יְגֵעָה

אֶת גְּלָלֶיהָ הַחַמִּים הַמַּהְבִּילִים

וַאֲנִי יוֹתֵר מִכֹּל טְרוּף גַּעְגּוּעִים

אֵלַיִךְ

מלותיה האחרונות של אמי / תנחום אבגר

מִלּוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל אִמִּי הָיוּ:

'אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת. לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁזֶּה הַסּוֹף'.

אַחַר כָּךְ עָצְמָה אֶת שְׁמוּרוֹתֶיהָ הַכְּבֵדוֹת

הַלֵּאוֹת.

לְיָמִים דִּמִּיתִי לְזַהוֹת בְּסָפֵק חִיּוּכָהּ

סָפֵק עֲוִית-שְׂפָתֶיהָ

אֶת עָרְמַת הָאָסִיר

הַנִּמְלָט –

נלאיתי מכל המלחמות / תנחום אבגר

נִלְאֵיתִי מִכָּל הַמִּלְחָמוֹת הָאֵינְסוֹפִיּוֹת

שֶׁלֹּא הִשְׁתַּתַּפְתִּי בָּהֶן –

הָיִיתִי שֶׁקֶמִיסְט אוֹ אֵיךְ שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה,

מְחַלֵּק מְצֻפִּים, בִּירוֹת, כְּרִיכִים –

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעֲשׂוּיִים לַהֲפֹךְ חַיִּים דֵּי תְּפֵלִים

וְנוּגִים לְחַיִּים נִמְרָצִים וּבַעֲלֵי-מַשְׁמָעוּת.

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁפַּעַם נִגְּשָׁה אֵלַי חַיֶּלֶת

עֲגוּמַת-לְחָיַיִם עִם יֹפִי אַלִּים שֶׁל

סְתָו שָׁקוּף וּבִקְּשָׁה בִּירָה –

נִדְמֶה לִי הַיְנִיקֶן – וַאֲנִי הִגַּשְׁתִּי לָהּ אוֹתָהּ

בִּתְנוּעָה רְחָבָה אַדְנוּתִית, כִּמְעַט עוֹלֶצֶת –

תְּנוּעָה שֶׁל גֵּנֵרָל מוּבָס

אוטוביוגרפיה קטומה / תנחום אבגר

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכָּל הַצָּרוֹת הִתְחִילוּ מֵאָז
שֶׁבֶּן-גּוּרְיוֹן הֵחֵל לַעֲמֹד עַל הָרֹאשׁ.
נוֹלַדְתִּי בְּמַזַּל סַרְטָן. אֵין לָזֶה חֲשִׁיבוּת.
כְּשֶׁאִמִּי הִבְחִינָה בִּשְׁעַת לֵדָתִי
שֶׁגֻּלְגָּלְתִּי הָיְתָה קְצָת גְּדוֹלָה מִן הָרָגִיל
הִיא קָרְאָה בְּהִשְׁתָּאוּת מְהֻסָּה:
לְמִירֶק יֵשׁ רֹאשׁ שֶׁל מִינִיסְטֶר.
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכְּתִינוֹק מִצִּיתִי אֶת רֹב הַהֲנָאוֹת
שֶׁהָעוֹלָם יָכוֹל הָיָה לְזַמֵּן לִי:
מוֹצְצִים מִכָּל גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת,
רַעֲשָׁנִים עוֹלְזִים שְׁלוּחֵי רֶסֶן,
וּכְשֶׁהֵאִיר לִי הַמַּזָּל פָּנִים בִּמְיֻחָד: פִּטְמָה מְפֹאֶרֶת,
נְדִיבָה לְלֹא נְשׂא,
שֶׁחָבְרָה כְּמִבְּלִי מֵשִׂים לְאִמִּי
שֶׁהָלְכָה וְהֶאֱפִירָה מֵרֹב דַּאֲגָנוּת
לְצֶאֱצָאָהּ חֲסַר הָאוֹנִים.
אֲנִי זוֹכֵר אֶת אִמִּי גּוֹהֶרֶת עָלַי,
נוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת,
מַדִּיפָה רֵיחַ חֲמַצְמַץ שֶׁל גַּן עֵדֶן אָבוּד,
מְטַהֶרֶת אוֹתִי בִּקְפִידָה
מִכָּל הַפְרָשׁוֹתַי הַמְאֻשָּׁרוֹת.
צָמַחְתִּי לִהְיוֹת יֶלֶד רָגִיל לְגַמְרֵי,

אַף שֶׁבְּסֵתֶר לִבִּי מֵעוֹלָם לֹא הִצְלַחְתִּי
– לֹא אָז וְלֹא בְּהֶמְשֵׁךְ חַיַּי –
לְהִתְיַחֵס לַחַיִּים כְּאֶל מַתָּנָה חַד-פַּעֲמִית
שֶׁנִּתְּנָה רַק לִמְתֵי-מְעַט,
בְּנֵי מַזָּל שֶׁכְּמוֹתִי

מחשבה אחת על “אורח: יובל פז על תנחום אבגר

  1. נהניתי מאד מהסקירה שאינה אלא "אחת יפהפיה" ומהציטוטים שהם "יפים מאיתנו", ונותרתי "ערה ליופי" שהפיצו. תודה לכותב יובל ולמשורר תנחום ולעורכי 'נתיבים'.

    אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s