מאיה ויינברג

 

שטחים פתוחים, הוצ' ספרי עיתון 77, 2015

 

מאיה ויינברג היא משוררת שכתיבתה כנות חושפנית מהולה בצניעות. היא כותבת על עצמה ועל סביבתה ללא כחל וסרק, ושמה כל מחשבה, כל מבט ושמע על השולחן ותחת זכוכית מגדלת. –

כך למשל, היא מספרת בכנות מכאיבה שחושפת את נשמתה וחופרת עד עומק עצמותיה, על בתה שירה, עמ' 38:

ברחוב, למראה ילדות אחרות

מקושטות בסרט פרסומון

היא מסתתרת מאחורי

ואני מתביישת בה

 

את חייבת לאהוב אותה

אני אומרת לעצמי  בלילה,

ככה, עם כל הפגמים,

את אמא שלה!

אבל איני מסוגלת

שיר נוסף של ויינברג (למעשה צבר של שירים קצרים) שפורסם בזמנו בנתיבים בגיליון על מצב השירה,  חושף אף הוא את הבטן הרכה ואת הנימים הכי דקים של המשוררת  (ערב של שירה, עמ' 77)

מצד אחד חשיפה של חולשה, אולי היא מרגישה בלתי ראויה לשבת איתם? אבל אולי זאת אבחנה בלתי אופיינית למשוררים, המבדילה את עצמה מאחרים, שאולי מחד זו צניעות אך מאידך אולי תובנה שהיא "טובה יותר" נורמלית יותר? והיא אמנם מגיעה לאירוע אך נמנעת מלשבת עמם כי היא טובה יותר, ואינה משחקת את המשחק שלהם?

כמה מאחור אפשר לשבת?

הייתי יושבת מאחור ועוד יותר.

מצד שני בקורת נוקבת כמו סיכה חדה, לצד אבחנות "סוציולוגיות" ו"פסיכולוגיות" על אישיותם הביזרית ומנהגיהם, על הצורך שלהם בתשומת לב, בהסתופפות בעולם שירה שבפועל הוא ריק כמו הכסאות הריקים? המילה ריאליטי משווה את זה לתוכניות הריקניות של הטלוויזיה. ובהמשך – לעג או לפחות אבחנה שאי אפשר להשביע את רצונם לעולם, על נרקיסיות, על תחרותיות וקנאה שאינה מהסוג ה"מועיל" והמפרה (כלומר, לא כדבר הביטוי "קנאת סופרים תרבה חוכמה"):

הם יושבים בקבוצה של בודדים.

 תמיד מוזרים מעט.

…אוהבי שירה,

הרבה כסאות ריקים.

…מכורים לריאליטי הזה.

…משוררים נעלבים כמעט מכל דבר.

 שלא מוחאים להם כפיים

שמוחאים לאחר יותר כפיים

וצבר השירים מסתיים שוב עם החשיפה המעודנת של הבטן הרכה:

כשהערב נגמר אני

יוצאת ראשונה,

לבד, כפי שנכנסתי

הספר "שטחים פתוחים" מחולק ל4 שערים. השער השני, "פלורה ופאונה", מכיל שירים עדינים על פרחים שבתוכם אף הבנות ותובנות על העולם ועל עצמה.

למשל:

רקפות מעוררות בי חמלה

סחלבים גורמים לבחילה ( חיננית הבתה, עמ 41)

ובאותו השיר, קודם לכן:

קל לחלוף על פני בשדה

רק מעטים קרבים, כופפים לראות

איך אין כמוני יפה.

האם על עצמה מדברת הדוברת? האין כאן אותו הדפוס שראינו בשיר הקודם על המשוררת שיושבת מאחור לבדה ויוצאת לבדה?

ההתייחסות אל עצמה כאחד מהמון, ללא ייחוד לכאורה, אבל בכל זאת הכרה באיזה ייחוד שלה (מעצם היותה משוררת? או שהיא מתכוונת ליופיה הפיסי, בפועל ממש? מה זה אומר על עיסוק אובססיבי בעצמה על מחשבה "בורגנית" של חברה העסוקה בעצמה, ואין לה זמן לעצור לראות את הזולת, במקרה הזה הפרח היפה או הדוברת, ואולי התכוונה ליופי הפנימי שלה?

אלה ניכרים בשיר הבא ועוד יותר בזה שאחריו, לצד כמובן תכונות אופי  שלה שעלו כבר בעת הישיבה ב"קהל" המשוררים הזר לה.

גם השיר הבא, כלנית מצויה (עמ 42) עוסק בתופעה של היותה אחת מהמון. זהו לייט מוטיב אצל ויינברג:

כלנית נולדת אל המון בשדה

אחת ממיליון

בכל זאת כל אחת יפה לעצמה

אי שלמות או חוסר שוויון

והרי יש בשירים האלה, בשימוש בתיאורי הפרחים אשר בשער הזה הרחבה של השיר מן השער הראשון, "האדם הסביר":

אני רוב האנשים

אני מחייכים למצלמה ומפסיקים כשהיא נסגרת

אני יוצאים למסעדה…

אני מנסים לעשות את הדבר הנכון

הדוברת מעמידה כאן את עצמה כבעלת חיים סבירים, בינוניים וחסרי עניין מיוחד, כמו האדם הממוצע, האדם הסביר, האדם הרגיל שאין בה שום דבר מיוחד.

השיר מתחבר עם שני השירים הפותחים את השער הראשון, "להשתמש בחיים" .

שני השירים, "גלגול" ו"קורות חיים" מתארים סיפור חיים ללא מליצה כשהמטרה לחתור אל טוהר מוחלט של האין. האם יש כאן רמז לנירוואנה המפורסמת? הגלגול הוא אל העבר. אל היותה עש לילה או זחל. מחד ייתכן שבכך היא מבטאת תפישה אבולוציונית של הקיום האנושי, מאידך ניתן למצוא כאן גם תפישה בודהיסטית בדבר גלגולי חיים. אולם קריאת השיר בהקשר של שם השער, "להשתמש בחיים", מגלה רמז להתבוננות פרגמטית בחיים. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בשיר "קורות חיים" בו מוסרת הדוברת פרטים יבשים על עצמה. שוב חוזר המוטיב של חוסר שמחה ואי שביעות רצון ממה שקבלה בחיים:

"בילדותי היו לי כנפיים

אחר כך אבדו או נשרו

 

חייה כרוכים בפשרות וויתורים, כולל ויתור על אהבה גדולה לטובת נוחות:

התחתנתי עם האיש ששבר כוס

ולא עם האיש ששבר את הלב

 

כבורגני הסוקר את רכושו וחסכונותיו, ומספר על הישגיו החומריים, היא מונה מה שיש לה בחייה: ילדות (יפות ממנה) פרטים קטנים בחיים, טריוויה, ותפקידים קטנים כעקרת בית בתוך דירה קטנה וכו'.

ובשיר "ניסים שבשגרה" היא שבה ומדברת על שגרת החיים, על כך ששום דבר לא קורה: האדמה אינה רועדת, יום עובר אחרי יום. סוף השיר מרמז על ריגושים אסורים, שאולי חוותה או אולי מדמיינת שייקרו, אבל נזהרת שלא יקרו באמת. בתוך כך מתעוררת השאלה מה באמת מבקשת לעצמה המשוררת. האם היא שבעת רצון מחייה או חשה כלואה בתוכם. והרי היא עצמה מספרת על זהירותה שלא להתרחק משגרת חייה הנורמליים. מה אם כן חסר לה?  האם אורח חייה הבורגני הוא לרועץ  לעצם היותה משוררת, או שמא היא מבקשת לומר שחיי בורגנות הן פגם אינהרנטי בהוויה האנושית, שהיא כרוכה בויתור על חיים בעלי משמעות?

שירים אחדים בספר מרמזים על מקצועה של המשוררת, וטרינארית. כך היא כותבת על עצמה כעל  יונקת דבש סימבולית:

"רגע כאן ורגע אחרת

במטבוליזם פלאי

אי אפשר היה לתפוס אותי" (עמ.54)

או: לילית מצויה

"אני לילית מצויה

ואין לי דבר להפסיד

… "  (עמ. 54)

חגלה

"באהבתי אליך אני חגלה

מאבדת צוארי לתוך גופי

… "  (עמ. 57

מה היא רוצה לומר בשירים אלה?

הכמיהה לחופש! ראי איך זה משוחח עם המשפט המצוטט למעלה מ"קורות חיים"  – "בילדותי היו לי כנפיים אחר כך אבדו או נשרו"

מכאן רצון לשחרור מכבלי חייה  המשפחתיים והבורגניים, חזרה אל הטבע, טענה שעדיפה דרך החיים של בעלי החיים – בייחוד בעלי כנף שביכולתו "להמריא" – עדיפה על פני חיי האדם עמוסי החובות והכבלים וכללי המשחק החברתיים, הרצון להיות דומה להם, לחיות בהרמוניה עם הטבע, שמא זו קריאה לשוב אל המקורות הטבעיים של האדם ?  החזרת האיזון עם הטבע שהופר בידי העולם המתועש והבורגני ? קרי שאיפה להגשמת גן עדן עלי אדמות?

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s