מאיה ויינברג

הוֹ

הוֹ פָּרִיז

אַתְּ תֵּשְׁבִי לָךְ בְּבֵית הַקָּפֶה

עִם הַמֶּלְצַר הַמֻּקְפָּד

הוּא יַגִּישׁ לְךָ מָה שֶׁתְּבַקְּשִׁי

כֹּל עוֹד אַתְּ מְשַׁלֶּמֶת.

Oui פָּרִיז

אַתְּ תֵּשְׁבִי, רֶגֶל יָפָה עַל רֶגֶל

הֵם כְּבָר יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ

כְּמוֹ עַכְבָּרִים

מִכָּל פִּנּוֹת הָעוֹלָם

יְנַסּוּ לְהִתְקָרֵב

כַּמָּה שֶׁרַק תִּתְנִי.

פָּרִיז, פָּרִיז

רַק אַל תִּשְׁתַּנִּי

מֶזֶג הָאֲוִיר הַהֲפַכְפַּךְ

הָקְלִישָׁאוֹת, הַיּוֹנִים

שַׁתְיָנִים מְחַטְטִים לָךְ בַּפַּח

מְעַשְּׁנִים, מַשְׁתִּינִים

גַּם אַתְּ קְצָת זוֹנָה

אַתְּ יוֹדַעַת אֶת זֶה

לָךְ מֻתָּר, פָּרִיז

נהוג לתפוש את פריז כעיר רומנטית שביקור בה יעורר קריאת התפעלות. ואכן השיר פותח בהבטחה גדולה במלה אחת קצרה בשם השיר: "הו". המילה שבה ומודגשת ביתר שאת בפתיחה: "הו פריז". וגם הבית השני נפתח בקריאה –  Oui פָּרִיז (כן פריז)  שמזמינה לקרוא את הבית  בקול רם ומהדהד, בקרשנדו. תבנית זו נמשכת בבית השלישי בפניה הכפולה "פריז, פריז".

גם לשון השיר – לשון עתיד – נשמעת כהבטחה לעתיד לקרות. זו כמעט לשון של תכנית פעולה מעשית המזמינה לא רק תקווה אלא אף פנטזיה למימוש חוויה רומנטית.

אלא שככל שמתקדמים עם קריאת השיר ועד סיומו, הרומנטיקה כבר איננה קיימת. הסיומות של שני הבתים הראשונים יוצרות מעין התניה שבעצם פוגמת בציפייה ובהבטחה לרומנטיקה ואילו בבית השלישי, המסיים ומסכם, הרומנטיקה כבר אינה מצויה כלל.

בשני הבתים הראשונים המבנה הדומה מגלם לכאורה הבטחה "רומנטית" למימוש "פריזאיותה" הקסומה של העיר, מחד, וראליזם והתפכחות – "פרוזאיותה" של העיר, בשורת הסיום של שני הבתים, מאידך. בבית הראשון זוהי הבטחה לרומנטיקה של בית קפה, אולי אף רומנטיקה "קולינרית". המלצר – המוקפד (סביר להניח מוקפד בלבושו, כמו גם באופן בו הוא ניגש אל הלקוחה ומדבר אליה, משל היה מחזר, או לפחות  משרתה של אצילה בת המאה ה-19).  ההתפכחות מוגשת בשורה האחרונה – מדובר בהצגה. שכן אין דבר הניתן בחינם. אלא "כל עוד את משלמת", ובן רגע הופכת המחווה הרומנטית-חיזורית של המלצר ליחסי קח-תן מסחריים, רציונליים,  יומיומיים, שזוהרם עומעם ולכאורה אינם שונים כל כך  מיחסי מלצר – לקוחה בתל אביב.

הדיון בחיזור נעשה למאפיין ממשי בבית השני. אך גם כאן המחזרים אינם רומנטיים.  תיאורם הוא כשל עכברים המתאספים כדי לקחת את מה שהדוברת מוכנה לתת. ומה היא מוכנה לתת אין אנו למדים במפורש, אך דומה שלא הרבה. לא "עד הסוף". העכברים הם אולי אף המהגרים שנאספו אליה, או אותם קשי יום, כדוגמת שתיינים המתוארים בבית השלישי. ומה יכולה פריז להציע להם? וכאן מתברר לראשונה שהנמענת ("את תשבי לך בבית הקפה", וכו') אינה בהכרח אישה,  או הדוברת עצמה, כפי שאפשר לחשוב בהתחלה, אלא פריז עצמה, ש"אינה יכולה" לתת, כי אין לה קסמים להציע.

הבית האחרון של השיר מתאר לכאורה שיאו של תהליך התפכחות של הדוברת (או הדוברת הפונה אל עצמה) מדמיונותיה המתוארים בשני בתיו הראשונים. הנסיעה לפריז מתבררת לא רק כאכזבה בשל אי מימוש פנטזיה רומנטית, אלא אף כגילוי שאין פריז המדומיינת, המיתית, כדין פריז האמתית. אך האם הדוברת חפצה באמת בפנטזיה, באשליה?  הרי היא יודעת מראש מה צפוי לה בביקורה המתוכנן, ולכן גם מתארת אותו כהווייתו בלשון עתיד. ייתכן שהיא, כבוגרת, למודת ניסיון, שכבר חוותה את פריז האמיתית, וכבעלת אופי ריאליסטי, אינה שוגה בדמיונות. ואף ייתכן כי זו בדיוק הפריז שהיא חפצה בה – עיר אמיתית על צרותיה וקשייה, תוססת וסובלת, ו"קצת זונה", שיופיה באמיתותה ובהכרתה בערכה זה. ולכן "רק אל תשתני….את יודעת את זה. לך מותר, פריז". והסיום שב ומחדד כי פריז היא הנמענת האמיתית של השיר.

אי אפשר ללמוד בעל פה נוף

מַדּוּעַ תָּמִיד קָשֶׁה כָּל כָּךְ

לַחֲזֹר מִן הַמִּדְבָּר

מַהוּ הַדָּבָר הַדָּבֵק

בַּבָּשָׂר נֶאֱחָז בֶּעָקֵב

הַדֶּרֶךְ מְמָאֶנֶת לְהִפָּתַח

הָעִיר אֵינָהּ מִתְמַלֵּאת

עוֹמֵד בְּסֵרוּבוֹ הַלֵּב