ללכת על הקצה -שירים

השירים במדור זה עוסקים בעיקר בנושא האובססיה-קומפולסיה  מזויות ראייה שונות ומגוונות.

יש לגלול עם העכבר על מנת לקרוא את כל השירים ואת הפרשנויות אשר מלוות שירים שונים.

תומר אופגנג

או.סי.די

בְּסוֹפוֹ שֶׁל

דָּבָר,

הַכֹּל

בָּרֹאשׁ.

הַכֹּל

בָּרֹאשׁ

שירי תומר אופגנג הם דוגמא  קלאסית לשירים המתארים בצורה מדויקת את נושא הגיליון. בשיר הקצר הפותח ניכרת ה"בעיה" שעליה ישוב המשורר שוב ושוב בשירים: א. ראשית ההבנה שהכל בראש, הכרה בבעיה שאינה חיצונית – לא "העולם" אשם. אך גם בהבנה זו יש אובססיביות – הוא חייב לומר זאת שוב ושוב. ומאידך קיימת תחילתה של שליטה הוא מצליח לעצור את עצמו אחרי פעמיים (הכל בראש הכל בראש) אחרת היה השיר נכנס ל"לופ" אינסופי.

בחירה

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי

עוֹמֵד עַל שְׂפַת

הַתְּהוֹם,

אֲנִי צָרִיךְ

לְוַתֵּר עַל הַכֹּל,

אֲנִי צָרִיךְ לְנַתֵּק

אֶת מַצְנֵחַ הַתִּקְוָה,

אֲנִי צָרִיךְ לַחֲתֹך אֶת הַחֶבֶל

וּלְהִפָּרֵד מִן הָרָצוֹן לִחְיוֹת.

עַכְשָׁו אֲנִי מְרַטֵּשׁ אֶת יֵצֶר

הַשְּׁאִיפָה לְחִיּוּנִיּוּת,

וְכָל שֶׁנּוֹתָר לִי

הוּא לִכְתֹּב שִׁירָה.

האובססיה היא שמביאה את הדובר אל שפת התהום, ודווקא הנפילה לתוכו היא ההצלה/הריפוי ממנה, אולם משמעה ויתור על כל מה שהחזיק אותו בחיים עד כה ועליו ליצור משהו חדש שיחזיקו, עליו לעשות מעשה הקשור בריפוי: הוויתור על הכל הוא על כל מה ש"תחזק" את האובססיה או הקומפולסיה. אלא שניכר כי גם בניסיון/תהליך הריפוי קיימת אובססיביות, הניכרת למשל בחזרה ה"ריטואלית" על הביטוי אני צריך.

קור כלבים

שָׁבוּעַ אַחַר שָׁבוּעַ (שָׁנִים), יוֹם שְׁלִישִׁי

אִבְּן גַּבִּירוֹל, פִּנַּת אַרְלוֹזוֹרוֹב תֵּל אָבִיב

בֵּית קָפֶה קָבוּעַ,

עֶשְׂרִים דַּקּוֹת לִפְנֵי פְּגִישָׁה עִם מְטַפֵּל,

קֹר כְּלָבִים

אֲנִי לוֹגֵם אַיְס קָפֶה חֲרִישִׁית

מִבַּעַד עוֹלָם שֶׁל חִפָּזוֹן.

אַיְס קָפֶה קָפוּא שֶׁמְּחַמֵּם אוֹתִי מְחַבֵּק וּמְקַבֵּל.

הַזְּמַן קָפָא עִם מֶזֶג הָאֲוִיר

וַאֲנִי בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶרֶץ זָרָה,

אֵין בָּהּ אֲנָשִׁים וְאֵינִי פּוֹחֵד לְאַכְזֵב

וְאֵין שׁוֹטְרִים שֶׁכּוֹפִים הִתְנַהֲגֻיּוֹת

וְאֵין סוֹהֲרִים שֶׁלּוֹקְחִים לְמִתְקָן

כְּלִיאָה שֶׁהֵקַמְתִּי בְּעַצְמִי.

(טוֹעֲנִים שֶׁבְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא חוֹזְרִים אֲחוֹרָה לְוַדֵּא

שֶׁלֹּא טָעִינוּ, מְהִירוּת הֵם דּוֹרְשִׁים, מְהִירוּת)

גם ריטואלים, שחלקם רגילים במהותם, הופכים להרגל קומפולסיבי: "כל יום שלישי" (ויתר על כן, הוא חש חובה/צורך בלתי נמנע להסביר, שההרגל נמשך שנים, וזאת באמצעות אמירה בסוגריים – המשמשים פעמים נוספות למטרה זו בלבד).

הדובר מוצא נחמה במקום זר, בית הקפה, בבדידות ובקפאון הרגע, בקפה הקר שמחמם אותו (אוקסימורון), שבו הוא חופשי מהכלא הקומפולסיבי שהוא בנה לעצמו, בו "קיימים" שוטרים וסוהרים מטפוריים ה"כופים" עליו את התנהגותו. וזאת על מנת לא לחזור אחורה להתנהגות האובססיביות באמת, כמו הצורך לוודא שלא טעה במעשה (כדוגמת הצורך לבדוק שוב ושוב שנעלנו את הדלת).

בוקר שבת

מוֹדֶה עַל כָּךְ

שֶׁקַּיֶּמֶת הָאֶפְשָׁרוּת לְהַאֲזִין

גַּם לְמָאהְלֶר וְגַם לְטֶלֶמַן

לֹא חַיָּבִים לִבְחֹר

כְּמוֹ שֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי

כּוֹפֶה עָלַי

הַצֹּרֶךְ הָאַכְזָרִי

לְהָבִין בְּנוֹשֵׂא כָּלְשֶׁהוּ

הוּא הָרְדִיפָה הַמְּטֹרֶפֶת

אַחֲרֵי הָאָיִּן

הצורך להבין "עד הסוף" נושא כלשהוא מחייב בחירה בנושא אחד, מתוך חשש שהתפזרות על פני נושאים לא תביא את הדובר ל"מומחיות"/להבנה מספקת. הבנה בלתי שלמה זו דינה כדין "אין" (לא-כלום). השחרור מהצורך הכפייתי להבין משחרר גם מהצורך לבחור בין שניים. התובנה שהיכולת להאזין "גם וגם" יש בה ויתור על הטוטאליות.

 Unplugged

הִרְשֵׁיתִי לְעַצְמִי הַיּוֹם לְהַאֲזִין

לְ – Unplugged שֶׁל  Nirvana

רַק מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ

יוֹדֵעַ כַּמָּה זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו

לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמְךָ.

אֲנִי כּוֹאֵב עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁלֹּא נִתָּן לְתָאֵר.

מָבוֹךְ שֶׁל שְׁאֵלוֹת בְּסוֹפוֹ

אִי עֲשִׂיָּה שֶׁמְּחַיֶּכֶת בְּסִפּוּק רַע.

חַיִּים שְׁלֵמִים אֲנִי מְנַסֶּה –

הַיּוֹם הִצְלַחְתִּי.

 

רגעים

אֲנִי לוֹקֵחַ

כַּדּוּרִים

גַּם בִּרְגָעִים

טוֹבִים,

הַגּוּף שֶׁאֵינוֹ

מֻרְגָּל

בְּנִיצוֹצוֹת

אֶלָּא בְּאֵשׁ

שׂוֹרֶפֶת

לֹא מַצְלִיחַ

לְפָרֵק

אוֹתָן כְּמוֹ

חֹסֶר בְּאֶנְזִים

G6pd.

)אָהוּב לִבִּי אַתָּה נוֹתֵן לִי אוֹר

בַּחֹשֶׁךְ מִמֶּנּוּ אֲנִי כּוֹתֵב)

אֲנִי חֲסַר

יְכֹלֶת

וְאֵינִי מְתַפְקֵד.

*

יָכֹל לִהְיוֹת

שֶׁהַכֹּל סְתָם

שֶׁכָּל מָה שֶׁעָשִׂיתִי

לֹא עוֹמֵד

בְּהַגְדָּרוֹת

שֶׁל מְצִיאוּת

בַּת קְיָמָא

שֶׁעָבַדְתִּי לַשָּׁוְא

תּוֹךְ כְּדֵי אַשְׁלָיָה

שֶׁל הִתְקַדְּמוּת שְׁאֵין

לָהּ זֵכֶר

זֶה כָּל פַּעַם מִתְפּוֹצֵץ בִּי

בְּתוֹכִי וְצוֹבֵעַ

אֶת קִירוֹת נַפְשִׁי (הַחֶדֶר שֶׁאֲנִי מִתְחַבֵּא בּוֹ)

בְּיָרֹק וְסָגֹל

צְבָעִים שֶׁסָּבְתָא שֶׁלִּי

אָהֲבָה.

רוֹכֵב עַל

אוֹפַנַּיִם לְלֹא שַׁרְשֶׁרֶת

וּמַאֲמִין שֶׁקַּו

הַסִּיּוּם קָרוֹב

שגיא אלנקווה

 

פחד וחולשתו כאדם וניסיון להבין את מהותו זו הם מוטיבים חוזרים שוב ושוב ברבים משיריו של שגיא אלנקווה. חזרה זו יוצרת מרכיב קומפולסיבי. שירים רבים "הולכים עד הקצה" ומבצעים דה-קונסטרוקציה, פרוק והקטנה עד הסוף של מהותו, לעתים תוך הפיכתו "מאדם לחפץ", או "מאדם לסך כל אבריו". התוצאה יכולה להיראות כדה-הומניזציה עצמית מכוונת, של פירוק דמותו וריקונה מאנושיותה ומ"רגילוּתה" – אך זאת הדובר עושה כדי להגדיר מחדש את ייחודיותו, את עומק רגשותיו, תחושותיו, וסבלו. קרי – כדי להסביר את אנושיותו. על ידי כך הוא שב ובונה – "מבין" – את מכלול "חלקי" אנושיותו.

בשיר "חוסני" מתוארים "סך כל" חלקי גופו הרפה של הדובר, כדי להצביע על חוסר אונים, רפיון, ואף פסיביות (וּכְמוֹ מְשֻׁתָּק לֹא יָכֹל לְהַבִּיט לְהָרִים קוֹל לְהָזִיז יָד). זאת בניגוד ל"רוב" (ובמשתמע הרוב מנוגד ושונה מנוספים הדומים לו: "כֻּלָּנוּ כָּךְ, אֲבָל הָרֹב…") אשר מסוגל להתמיד ולהחזיק מעמד, "לַנֶּצַח", אך נצח זה הוא "רֶגַע קָלוּשׁ". לכן ניתן להרמז שההבדל בין הרגילים לבינו אינו כה גדול, ושחולשתו היא "חוסנו", בהיותו על קצה, על הגבול בין הרגיל ל"לא-רגיל".

  בשיר "אני מפחד" אין פרוק מכוון כזה, אלא תחושה שבין-רגע אחד הוא עלול "להתפורר" באופן בלתי נשלט, והוא מביע חשש טמיר שהתפרקות כזו, לכלל "גוש חסר צורה וצבע", תגרום לאובדן אנושיותו. אך די בכך שהוא מבודד לרגע איבר אחד – עצם חדה ושבורה – כדי לסמל את שבירת עצמיותו. אבר אחד בודד הופך ל"אני" כולו – השבור.

ואילו בשיר "הטוקבקיסטים" אבר אחד זעיר – זיף, שערה על פי הטבעת, הופך לכינוי קיבוצי לא רק לו עצמו, אלא לכלי אבחנה "סוציולוגי" לתיאור עליבותה של קבוצת בני אדם, שתכונתם המרכזית לכאורה היא האובססיה שלהם – הצורך להגיב לדברי האחר (לרוב תגובות חסרות ערך ואף קיצוניות למאמר, לשיר, או לתגובה של טוקבקיסט אחר). אולם המשורר עצמו עוד מקצין ותוהה שמא אולי כל בני האדם הם בסופו של דבר, חסרי ערך (ומסריחים?) כמו אותה שערה.

ראוי לציין כי אלה אנו, כקוראי השירים, המזהים התנהגות אובססיבית בחזרה שוב ושוב אל אברי הגוף, של הדובר עצמו ושל אחרים, המזהה בהם יסוד עלוב ואף בזוי, המסמל את ישותו של האדם (ובכל זאת בשירים אחרים הוא מזהה גם גדלות בו זמנית, גם בעצמו, וברור כי עבור המשורר אלו הם אמצעים מטפוריים, שיטה ייחודית של התבוננות.

אני מפחד

הֶרֶף מֵהַתְּנוּעָה הַחַמָּה, הַכְּבֵדָה

שֶׁל הַגּוּף, נֶחֱרָץ

בְּתוֹכְכֵי תּוֹדָעָתִי.

וְאָז אֲנִי מִתְפּוֹרֵר.

פּוֹנֶה לְכִוּוּן אֶחָד וְלַכִּוּוּן

הַנֶּגְדִּי בָּהּ בָּעֵת.

נִכְוָה.

וְאֵימָה גְּדוֹלָה מְמַלֵּאת אֶת לִבִּי-

אִם הֶרֶף עַיִן מַזְקִיף קָצֶהָ הַמְּחֻדָּד שֶׁל עֶצֶם

שְׁבוּרָה בְּתוֹדָעָתִי

כַּמָּה מְנוּעִים הַגּוּף וְהַהֲוָיָה הַכְּלָלִית

מִלְּרוֹקֵן מֶרְחָב עַצְמִיּוּתִי מִפְּרָטִים?

מִלַּעֲשׂוֹת אוֹתוֹ גּוּשׁ חָסֵר צוּרָה וְצֶבַע, סוֹבֵל?

חוסני

מָה מְטַפֵּס

בְּתוֹךְ גְּרוֹנִי?

יְצוּר חָסֵר

הָאוֹנִים,

דַּלּוּת בִּקְשִׁיחוּת,

פַּחְמֵימוֹת,

שֻׁמָּנִים,

סֻכָּרִים,

סָכָרִין,

קָפֵאִין,

דּוֹפְקִים עַל דַּלְתִּי

וְאֵין דֶּלֶת

הַדֹּפֶן פְּרוּצָה.

אָדָם הוּא עוֹר

וּבַשַּׂר וּמֹחַ,

עֲוִית,

עֲוִית חֲזָקָה,

שֶׁמִּתְפָּרֶקֶת כְּמוֹ

בָּרָק בָּאַטְמוֹסְפֵרָה.

אֲנִי כָּל כָּךְ רָפֶה

שֶׁאֵין לִי

מִלְּבַד עֲצָמוֹת וְתָאֵי

הַיַּלְדוּת,

שֶׁנּוֹצְרוּ כִּמְעַט מֵעַצְמָם.

אֲנִי נִלְקַח מִפֹּה

וּכְמוֹ מְשֻׁתָּק

לֹא יָכֹל לְהַבִּיט

לְהָרִים קוֹל

לְהָזִיז יָד.

כֻּלָּנוּ כָּךְ,

אֲבָל הָרֹב

יֵשׁ בָּהֶם

חִסְפּוּס, לַהַב,

אֵיבָר גַּס,

מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּשְׂרַף

בְּצִ'יק

אֲבָל מַחֲזִיק מַעֲמָד

עוֹד רֶגַע קָלוּשׁ

שֶׁהוּא אָרֹךְ

כְּמוֹ נֵצַח אֵינְסוֹפִי.

(1.5.17)

הטוקבקיסטים

אֲנִי שַׂעֲרָה עַל פִּי הַטַּבַּעַת

שֶׁלָּכֶם, אַתֶּם שַׂעֲרָה עַל

פִּי הַטַּבַּעַת שֶׁלִּי,

זִיף שֶׁכָּזֶה.

וְאוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם,

אָנוּ, בְּנֵי הָאָדָם,

אֵלּוּ שֶׁטוֹקְבֶּקִיסְטִים

וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא

זִיפִים דַּקִּים

עַל שְׂפַת פִּי טַבַּעַת

שֶׁל יַשְׁבָן

כְּמוֹ פְּלָנֵטַת הָאָרֶץ

לְמָשָׁל,

שֶּׁהִיא שֹׁבֶל, כְּמוֹ שֶׁל בּוּל,

שֶׁל שֶׁמֶשׁ

שֶׁהִיא פִּטְמָה אֲדֻמָּה

בְּגוּף הַחַיִּים-מָוֶת

(שֶׁהִיא גּוּף מִתֹּקֶף

הֱיוֹתָה גְּדוֹלָה

וּבְרוּרָה לֹא בְּרוּרָה).

(16.4.17)

אֲנִי מְנַסֶּה לִלְכֹּד בְּתוֹכִי

כְּמוֹ סַלְסִלַּת אֲנִי, אֶת רְסִיסֵי

הַחַיִּים הַקְּטַנִּים, הָרְגָעִים,

שֶׁאֵינָם רְגָעִים שֶׁל חֶסֶד,

לְעִתִּים שֶׁל בְּדִידוּת וְצַעַר,

אַךְ הֵם הַיְּקָרִים בְּיוֹתֵר שֶׁבַּנִּמְצָא,

שֶׁיִּהְיוּ עוֹד. לִהְיוֹת, אוּלַי מַהֲתַלָּה

שֶׁל הַטֶּבַע, אוּלַי דָּבָר לֹא נִמְצָא מַמָּשׁ.

אוּלַי אֶפְשָׁר לִבְעֹר כְּמוֹ גַּפְרוּר,

לְתוֹךְ הָרִיק הַשָּׁחֹר.

אֲבָל הַאִם נִהְיֶה אֵי פַּעַם כְּגַפְרוּר?

הַאִם נִבְעָר מַמָּשׁ מִתּוֹךְ עַצְמֵנוּ?

בְּנֵי אָדָם אֵינָם גַּפְרוּרִים.

לוּ הָיִינוּ כַּמְּכוֹנוֹת בְּעִירָה, כְּמוֹטוֹת בּוֹעֲרִים

בַּיָּד הַלַּהֲטוּטָן,

אָנוּ מְסֻדָּרִים שִׁכְבָה עַל גַּבֵּי שִׁכְבָה,

וְשִׁכְבָה אֵינָהּ יוֹדַעַת אֶת רְעוּתָהּ.

אֲנִי מְדַמְיֵן אֶת עַצְמִי וְאֶת הַמָּקוֹם

וַאֲפִלּוּ אֶת הַזְּמַן,

הֵם מְהַבְהֵבִים בְּתוֹךְ תּוֹדָעָתִי.

אָנוּ מְדַמְיֵנִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם חַיִּים, אֶלָּא בַּדִּמְיוֹן.

הַדְּיוֹ הִנּוֹ הַמְצָאָה מֻפְלָאָה. אָכֵן.

גַּם הַתֵּאַטְרוֹן. נוֹלַדְתִּי לְמָקוֹם רַךְ מְאֹד.

גַּם אִם לֹא שָׁכַנְתִּי בְּבֶטֶן אַחַת שֶׁל אִשָּׁה

רֹב הַזְּמַן, הָרֵי הַמָּקוֹם הָיָה רַךְ

וְגַם יְמֵי צְעִירוּתִי לֹא הֵגִירוּ רִיר כָּבֵד.

וּבְכָל זֹאת לֹא הָיִיתִי צָהֹב וְיוֹקֵד

וְלֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן לִפְרֹחַ לָבָן וְשָׂעִיר

כְּסַבְיוֹן. לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן בְּתוֹךְ הַזְּמַן.

הָיִיתִי רַךְ מַסְפִּיק כְּדֵי לְהִקָּרֵא בֶּן אִשָּׁה?

אוּלַי. הַפַּחַד וְהַחַיִּים מְשַׂחֲקִים עִמִּי מְשַׂחֵק

מוּזָר. כְּמוֹ כָּל מִשְׂחָק, כְּלָלִים בְּרוּרִים

הֵם צָו גּוֹרָל. אֲבָל הַמִּשְׂחָק הַזֶּה דּוֹרֵשׁ מְעַט

יוֹתֵר הַתְמָדָה מִשְּׁאָר הַמִּשְׂחָקִים.

רונית בכר שחר


*

הֵגִיבָה לִי אָז לִיְיקַּקְתִּי לָהּ

לֹא לִיְיקַּקְתִּי לָהּ הוֹרִידָה אוֹתִי

לִיְיקֵק לָהּ הֵגִיבָה לוֹ

מָחַק תְּגוּבָתָהּ

שָׂמָה לוֹ לִינְק

לִיְיקַּקְתִּי לִשְׁנֵיהֶם

הֵם לִי לֹא

חָסַמְתִּי אוֹתוֹ וְאוֹתָהּ לֹא

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ

שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד

עָמַד עָלֵינוּ לְלַיְיקְּקֵנוּ

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַצִּילֵנוּ מִתְּגוּבָתָם.

 

דויד מנשה

 

מה לאובססיה ולי

מָה לָהּ, לְאוֹבְּסֶסְיָה וְלִי, לְבַד

מִדַּחַף לָאו בָּר כִּבּוּשׁ לִשְׁמֹעַ

אוֹתָךְ אַהֲבָה וְלֹא יוֹתֵר מִן

הַצֹּרֶךְ הַנִּשְׁלָט שֶׁל הַצִּפּוֹר

לְהַמְשִׁיךְ לְנַפְנֵף כְּנָפַיִם

בַּמָּרוֹם.

מָה לִי וּלְאוֹבְּסֶסְיָה אִם לֹא

הָרָצוֹן הַנִּטְרָף אֶל עַצְמוֹ לַחֲזֹר

וְלוֹמַר אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְּךָ, גַּם

כְּשֶׁמָּנוֹד הָרֹאשׁ הָאוֹבְּסֵסִיבִי

שֶׁלְּךָ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה מַשְׁבִּית

בִּי חַדְרֵי לֵב, כַּעֲצִירַת רִפְרוּף

כַּנְפֵי הַצִּפּוֹר בִּמְעוֹפָהּ.

אֵין זֶה, אַתְּ אוֹמֶרֶת, בִּגְלַל

שֶׁאֵינֵךְ אוֹהֶבֶת וְלֹא מִשּׁוּם כָּל

כֹּרַח אַחֵר, לְבַד מִצֹּרֶךְ בִּלְתִּי

נִשְׁלָט. וַאֲנִי מַקְשֶׁה, אִם בַּל יְגֻנֶּה

יֵחָשֵׁב לָךְ הַהֶכְרֵחַ לַחֲזֹר וְלִמְשֹׁךְ

מַטָּה אֶת קְצוֹת פִּיךְ וּמָה לְכָל זֶה

וְלָאוֹבְּסֶסְיָה שֶׁלִּי בָּךְ וְלָאוֹבְּסֶסְיָה

שֶׁאֵין בָּךְ אֵלַי, לְבַד מִן הַבַּדָּד

הַמְּשֻׁתָּף.

אביטל קשת

 

לטאה

יֵשׁ לָהּ לְטָאָה בַּשֵּׂעָר. הִיא בְּטוּחָה שֶׁרָאֲתָה שָׁם בֵּין הַשְּׁבִילִים הַמִּסְתַּכְסְכִים לְטָאָה, וְאוּלַי הָיָה זֶה עַכָּבִישׁ. הִיא מַעֲבִירָה מַסְרֵק מְשֻׁנָּן עַל פְּנֵי הַקַּרְקֶפֶת וְשׁוֹלֶפֶת קַשְׂקַשׂ. לֹא, אֵין לָהּ לְטָאָה. לֹא בַּשֵּׂעָר. אוּלַי עַל הַמַּרְפֵּק אוֹ עַל עֶצֶם הַזָּנָב?

מִן הַסְּתָם צָפְתָה אֶתְמוֹל בְּסֶרֶט מְצֻיָּר, פַּס הַקּוֹל הֶחְרִישׁ אֶת אָזְנֶיהָ וְנִדְמֶה הָיָה לָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ הַמָּסָךְ קָפַץ מַזִּיק. מִיָּד נִזְכְּרָה שֶׁהַבַּיִת עָבַר רִסּוּס עַל יְדֵי מַדְבִּיר שֶׁהִבְרִיחַ יוֹנִים מְבֹהָלוֹת.

אֲבָל לְטָאוֹת, הֵן יְכוֹלוֹת לְבַלְבֵּל.

לִפְעָמִים אַתָּה מַדְבִּיר לָהֶן אֶת הַזָּנָב. הָרֹאשׁ בִּלְתִּי נִתָּן לִשְׁלִיטָה.

הלטאה היא מטפורה להתנהגות אובססיבית קומפולסיבית, אך ראשית היא נושא האובססיה של הדוברת, בה היא נאבקת במטרה להסירה מגופה. הבחירה בלטאה נעשית בשל מה שהיא מסמלת – זוחל, בעל דם קר, מעורר רתיעה, יותר מבעלי חיים כמו כלבים וחתולים, למשל. הזחילה עצמה היא מקפיאת דם ודוחה, בייחוד הזנב המתנועע כאילו הוא עצמאי מיתר הגוף. בשיר זה המלחמה בלטאה מתוארת אף כחסרת סיכוי, מאחר שבדמיונה של הדוברת היא עוברת ממקום למקום, כך שגם כשנדמה כי הדוברת מצליחה ל"טהר את הראש" שלה ממושא האובססיה ("הלטאה"), מתברר שהיא הצליחה בסך הכל להדביר רק את זנב "הבעיה" ולא את עיקרה, מכיוון ש"הראש בלתי ניתן לשליטה", והרי  "הכל בראש", כפי שכתב גם אופגנג.

לילך גליל

 

הַאֵם

 

חוֹשֶׁבֶת. נִנְעֶצֶת. קוֹמֶצֶת. זָרָה.

כַּף יָדִי פְּתוּחָה לִרְוָחָה

וְאַחַר כָּךְ נִסְגֶּרֶת.

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עַל כָּל יְלָדַי,

אֶצְבַּע אַחַר אֶצְבַּע מוֹנָה

אֶת שְׁגִיאוֹתַי –

אֵיזוּ דַּיְסָה בִּשַּׁלְתִּי בְּכָל הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁעָבַר

וּלְמִי לֹא נִשְׁאַר.

 

להשתנות

 

מַשְׁמָע, לְוַתֵּר עַל אֵיבָר, עַל מַשֶּׁהוּ מֻכָּר

שֶׁבִּקַּשְׁתְּ לְהַחֲלִיף. אֵיבָר בִּפְּרוֹטֵזָה.

לְהִשְׁתַּנוֹת זֶה לְדַדּוֹת. לִלְמֹד לְהִסְתַּדֵּר

מֵחָדָשׁ בְּבַיִת זָר, נָקִי מִדַּי, מְסֻדָּר.

לְהִשְׁתַּנוֹת זֶה לַעֲצֹם עַיִן אַחַת, הַשְּׁנִיָּה

פְּקוּחָה, מִתְגַּעְגַּעַת אֶל הָאֵיבָר שֶׁנִּקְטַע,

הֶחָסֵר הַפּוֹעֵם בִּכְאֵב פַנְטוֹם בּוֹעֵר. לְהִשְׁתַּנּוֹת

זֶה לֹא לִהְיוֹת לְעוֹלָם מִישֶׁהוּ אַחֵר.

בשבחי הציפלרקס

 

יָמִים רַבִּים אֲנִי שׁוֹכֶבֶת

בְּלֹא-כְּלוּם.

הַתִּקְרָה רֵיקָה.

הַמַּרְאָה שְׁקוּפָה.

הַמָּסָךְ שָׁחֹר.

מִפִּנַּת הַחֶדֶר נוֹבֶטֶת הַשְׁעָרָה

שֶׁמָּא לֹא אָקוּם לְעוֹלָם.

הַלֵּילוֹת בָּאִים

אֲרֻכִּים וַעֲצוּמֵי-עֵינַיִם

לוֹחֲשִׁים לִי: קוּמִי, קוּמִי –

וְאֵינֶנִּי כַּלָה.

נורית פרי                                                             

 

שקיעה                                           

יִהְיֶה טוֹב הִיא אוֹמֶרֶת

וְנִזְהֶרֶת שֶׁלֹּא יִגַּע אָדֹם בַּכָּחֹל

פַּסִּים בֶּחָלָק

יֵשׁ עוֹד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה עֲבוֹדָה.

בְּשַׂקִּית מְקֻמֶּטֶת

הַקַּרְטוֹנִים

זֶה שֶׁל הַנַּעֲלַיִם יַפְרִיד

בֵּין הַפַּחִיּוֹת

קַרְטוֹנֵי בֵּיצִים

זִיז עַל זִיז

מְלַטֶּפֶת לְרֶגַע אֶת הַוָּרֹד

כָּזֶה עוֹד לֹא הָיָה לָהּ

וְהַמֻּדְפָּסִים

כִּמְעַט שֶׁשָּׁכְחָה אֶת הַזְּכוּכִית

עֲגֻלִּים פֹּה

גְּבוֹהִים שָׁם

יֵשׁ גַּם עָגֹל וְגָבֹהַּ

מָה יִהְיֶה?

עוֹד מְעַט הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת

עוֹד יוֹם

יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לַעֲשׂוֹת

סֵדֶר בָּעוֹלָם

ענבל אשל כהנסקי

 

**

אֲנִי לִילִית וַאֲנִי בִּתָּהּ. טוֹבְעוֹת בְּפִרְחֵי תַּפּוּחִים,

סוֹגְדוֹת לָאָדָם הָרִאשׁוֹן: תְּשׁוּקָתוֹ לִתְשׁוּקָתֵנוּ.

מִתְמַסְּרוֹת לְטַעַם דָּם מָתוֹק בְּחָלָל הַפֶּה,

בִּנְשִׁיקוֹתֵינוּ הַדֶּרֶךְ לְחִלּוּפֵי הַדָּם בְּחָלָב,

מְשַׂרְטְטוֹת בְּאֶצְבָּעֵנוּ אֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם:

שְׁבִיל רֹק נוֹטֵף מִשְּׂפָתָיו

בְּמוֹרָד צַוָארוֹ

עַל חָזֵהוּ

עַל בִּטְנוֹ

וְעַל אֶבְרוֹ;

שְׁבִיל זֶרַע עַל אֲשָׁכָיו עַל יְרֵכָיו בִּרְכָּיו שׁוֹקָיו וְכַפּוֹת רַגְלָיו.

עַד שֶׁבַּעֲקֵבוֹ יָשׁוּף נָחָשׁ. עַד שֶׁנֵּצֵא מִדַּעְתֵּנוּ, עַד שֶׁנִּצְחַק וְנִצְחַק –

 (https://www.youtube.com/watch?v=Pn0RmUZ8CCw&t=103s)

יורם רומם

 

תִּמְסָחִים בַּנָּהָר*

 

כּוֹתֵב נָתָן זַךְ
עַל תִּמְסָחִים בַּנָּהָר
אַרְנָקִים מֵעוֹר
וְעַל לוֹנְדוֹן.

וְזֶה עוֹלֶה בִּי שּׁוּב וְשׁוּב,
כְּמוֹ חֲלוֹם בַּלָּהוֹת.
הַשְּׁאֵלָה הַמְּקַנֶּנֶת בִּי
וְלֹא נוֹתֶנֶת לִי מָנוֹחַ
הִיא:
הַאִם אֵלֶּה הַתִּמְסָחִים,
הָאַרְנָקִים, אוֹ לוֹנְדוֹן
שֶׁמְּמָרְרִים אֶת חַיַּי?

* מתוך ספרו צפונית מזרחית 1979

הִתְאַבְּדוּת

הִתְאַבַּדְתִּי

זֶה הָיָה לִפְנֵי יוֹתֵר מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים

אַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לְרוֹקֵן כּוֹסִית וִיסְקִי

וּלְעַשֵּׁן אֶת הַסִּיגַרְיָה הַמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה

הָרְגִיעָה שֶׁלְּאַחַר הַהִתְאַבְּדוּת

חָלְפוּ כְּבָר כִּמְעַט  שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים

אֲנִי כְּבָר לֹא מְעַשֵּׁן יוֹתֵר

אֲבָל עֲדַיִן מְרוֹקֵן כּוֹסִית וִיסְקִי מִדֵּי פַּעַם

מֵהַהִתְאַבְּדוּת נִגְמַלְתִּי

ענבל קליינר

 

תנו לי

 

תְּנוּ לִי מַסִּיחִים מְמַסְּכִים מְלָאכוֹת מוֹלִיכוֹת שֶׁלֹּא

אֶעֱצֹר שֶׁלֹּא אֶתְעוֹרֵר בְּפִנּוֹת אֲפֵלוֹת

בַּחֲדָרִים חֲשׁוּכִים   שֶׁלֹּא

אֶתָּקֵל בְּעַצְמִי

לָדַעַת

ליאור שדה

 

גי  מי  סם*

וְנֹאמַר שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת כָּךְ

פֶּלֶא אֵיךְ שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה קּוֹרֶה

אֲנִי נִנְגָּס נִבְלַע וְנֶעֱלָם

וְזוֹרֵחַ בַּמָּקוֹם אַחֵר

וְהַדְּבָרִים מוֹצְאִים אֶת עַצְמָם

קַיָּמִים גַּם בַּמָּקוֹם הָאַחֵר

גַּם שָׁם אֲנִי סְטוּדֶנְט מַבְרִיק

בְּקוּרְס הַמָּבוֹא לְנַרְקוֹטִיקָה.

וְגַם שָׁם אֲנִי שׁוֹמֵעַ

אֶת עַצְמִי מִתְחַנֵּן

"פְּלִיז סֶר, גִיב מִי סַם

אַיי ווֹאנְט מַיי סַם".

*גיב מי סם – תן לי קצת (אנגלית).

תּוֹרָן לַיְלָה

לְהַדְלִיק קוּמְקוּם חַשְׁמַלִּי

לִרְאוֹת אֶת דִּסְקִית מוֹנֶה הַחַשְׁמַל טָסָה

לִשְׁתּוֹת כּוֹס תֵּה

לְעַשֵּׁן סִיגַרְיָה

לְעַשֵּׁן הַרְבֵּה

לְהָכִין מַגָּבוֹת

לְהָכִין סְדִינִים

לְהַתִּיז רֵיחַ נָעִים

לְהַחֲלִיף מַצָּעִים

לְנַקּוֹת שֵׁרוּתִים

לְהַדְלִיק קוּמְקוּם חַשְׁמַלִּי

לִרְאוֹת אֶת דִּסְקִית מוֹנֶה הַחַשְׁמַל טָסָה

לִשְׁתּוֹת עוֹד כוֹס תֵּה

לְעַשֵּׁן סִיגַרְיָה

לְעַשֵּׁן הַרְבֵּה.


תמי קויפמן

מִדְרָכוֹת

מַפְתִּיעוֹת גַּם אוֹתִי

אֲנִי אוֹמֶרֶת

לוּ יָכֹלְתִּי לִדְרֹךְ עַל הַקַּוִּים

הָיִיתִי נִשְׁאָר

וְחוֹלֵק אִתָּךְ פִּסַּת מִדְרָכָה

שְׁפוּיָה

אַתָּה אוֹמֵר

כַּפּוֹת רַגְלָיו שֶׁל אִיצִיק בַּרְזִילַי (שֵׁם בָּדוּי)

דּוֹרְכוֹת

קַוִּים

חוֹצִים אֶת לִבּוֹ

וְחַיָּיו בְּסַכָּנָה.

הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ מִסְתַּכֵּם

בְּקַו אָדִישׁ

אֲנִי אוֹמֶרֶת

הָעֵינַיִם שֶׁל אִיצִיק בַּרְזִלַּי

נוֹדְדוֹת אֶל הַפַּחַד,

מִתְפַּלְּלוֹת לְנֵס

השיר נכתב מנקודת מבט של עדה, המקשיבה לאדם האובססיבי.  אפשר להניח למשל שמדובר במטפלת המגלה אמפתיה למטופל  (מִדְרָכוֹת מַפְתִּיעוֹת גַּם אוֹתִי אֲנִי אוֹמֶרֶת) שמנסה בכך להקטין את הבעיה כי גם לאנשים "רגילים" יש התנהגות דומה שהמרחק בינה לבינו הוא כלום "קו אדיש". השימוש בביטוי משמש להקטין את החרדה מפני דריכה על קוים, מאחר שהקו חסר רצון ויכולת להשפיע על גורלנו. נראה שהפחד מדריכה על הקווים במדרכה שקול לפחד ממוות, אימה מכוחו של המיסטי, השטני.

 

לְלֹא שֵׁם

 

תָּמִיד יֶשְׁנָהּ הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁבָּהּ

תַּעֲבֹר הַשְּׁפִיּוּת שֶׁלִּי אֶת

הַגְּבוּל

תֵּצֵא מִדַּעְתָּהּ

תִּתְעַרְבֵּב אִתִּי

וְנִהְיֶה כְּמוּסָה

אֲנִי שׁוֹקֶלֶת אֶת הָאֶפְשָׁרוּת

בְּאֶמְצָעִים מֻגְבָּלִים

וְנָעָה בֵּין שְׁפִיּוּת

לְאִי

נַחַת רוֹעֶשֶׁת

אמנם שיר זה אינו עוסק בדמות אובססיבית אך יש בו הליכה על הקצה והבעת  חשש לעבור אותו ולחצות את הקווים אל התנהגות לא שפויה. ראוי לציון האמצעי הטיפולי בו היא נוקטת  כלפי עצמה – שעיקרו החצנת השפיות והאנשתה, כמי שעלולה "לעבור את הגבול" למצב של אי שפיות. כאילו שלא הדוברת היא הבעיה, אלא השפיות כגורם עצמאי, העלול לאבד את עצמו  ו"להתאחד" עם הדוברת וכך להפכה ל"לא שפויה".  אך לדוברת יש רק אמצעים מוגבלים לשמור על האיזון העדין בו היא מצויה.

מאיה ויינברג

סדר 

וְאִם אֲקַפֵּל הַכְּבִיסָה

וְאִם אַקְפִּיד הַלְּבָנִים בְּנִפְרָד

וְאִם כָּל סֵפֶר לִמְקוֹמוֹ

וְאִם אֲנַקֶּה גַּם תַּחְתִּית הַמְּגֵרָה

וַאֲמַיֵּן עַל קוֹלָב לְפִי גֹּבַהּ

וְאִם אֶמְשֹׁל בָּאָבָק

וְאֶזְרֹק חֲצִי הַבַּיִת

וַאֲכַבֵּד אֶת הָרִצְפָּה וַאֲלַקֵּק אֶת הַשֻּׁלְחָן

וְאִם לֹא בַּסֵּדֶר הַזֶּה

וְאִם אַמְשִׁיךְ מִבְּלִי לַחְדֹּל

הַאִם אָז יָבוֹא שֶׁקֶט?

הַאִם אוּכַל לְהֵחָשֵׁב לִמְאֻשֶּׁרֶת?

 

אשר גל

אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ אִילָן

לֹא תַּפְסִיק לִכְתֹּב.

גַּם אִם מֶלֶךְ מֵאֲחוֹרֶיךָ

שׁוֹדְדִים מִצְּדָדֶיךָ.

בְּעִיר גּוֹוַעַת

שֶׁאֶל עַצְמָהּ שׁוֹקַעַת

אֵינְךָ  נָבִיא בְּעִירוֹ

צְלָב עַל גַּבּוֹ.

אִישׁ אוֹתְךָ אֵינוֹ מַכִּיר.

אַתָּה רוֹשֵׁם עַל פְּתָקִים

מַחְבִּיא בְּכַדִּים

בָּאֲדָמָה.

כּוֹתֵב לְמַחְשֵׁב

מַצְפִּין תִּיקִיָּה עֲלוּמָה

לַיָּמִים שֶׁאַחֲרֵי הַבְּעֵרָה.

כֵּיוָן שֶׁנִּבְרָא הַבַּרְזֶל

יָצָאנוּ אֶל חַשְׁרַת הַלֵּילוֹת

מַאֲמִינִים בְּכוֹחֵנוּ

מוּל שְׁבָטִים

שֶׁשָּׂמוּ מִבְטָחָם בָּעֵץ.

הִכֵּינוּ בָּהֶם בַּחֲרָבוֹת מַבְהִיקוֹת .

אֶת אָהֳלֵיהֶם וֶאֱלִילֵיהֶם הֶעֱלִינוּ

בֶּעָשָׁן  הַשָּׁמָימָה .

לָנוּ הָיָה אֵל אֶחָד

שֶׁצִּוָּנוּ לְהַכְרִית אֶת הַיָּשָׁן.

נָשִׁים זְקֵנִים חֲמוֹרִים.

שָׁחַטְנוּ .

לָנוּ הָיוּ סוּסִים וּמֶרְכָּבוֹת

לָקַחְנוּ בָּהֶן שְׁבוּיוֹת.

"כֵּיוָן שֶׁנִּבְרָא הַבַּרְזֶל הִתְחִילוּ הָאִילָנוֹת מְרַתְּתִים, אָמַר לָהֶן, מַה לָּכֶם מְרַתְּתִים, עֵץ מִכֶּם אַל יִכָּנֵס בִּי, וְאֵין אֶחָד מִכֶּם נִזּוֹק."- בראשית רבה, פרשה ה' .

שירו של אשר גל, בניגוד לאחרים בגליון זה, אינו עוסק באובססיה קומפולסיבית אישית/פסיכולוגית, אלא פנטיות לאומית, תרבותית, דתית וכד', המתפתחת מתוך רגשי עליונות דתיים ולאומיים. זוהי אובססיה אנושית אוניברסלית, המקבלת כמובן גם ביטוי אישי, אצל מנהיגים כוחניים אובססיביים, שטופי אידיאולוגיות קיצוניות, שחלקם מחוזק באמונה דתית. אמנם, נראה כי השיר מכוון בעיקר אלינו, אל ישראל והשליטה שלה בפלסטינים, בה התפתח מאז 1967 רצון משיחיסטי לנצל את העליונות הצבאית כדי להנציח את הכיבוש, ולדחוק ולדכא את הפלסטינים. אולם השיר נושא משמעות אוניברסלית, בתארו תופעה חוזרת ונשנית בהיסטוריה, וכאילו מתארת "אישיות" אחת, מעין ארכיטיפ, החוזר אצל עמים רבים, כובשים ומדכאים, בייחוד במלחמות דת, הניזומות בידי כוחות בעלי עליונות טכנולוגית. עליונות זו מגולמת ב"ברזל", מול נחיתות "העץ". ואם תרצו – הברזל מול העץ מסמלים תרבות טכנולוגית מול תרבות פשוטה, למשל חקלאית, או נודדת-שבטית ("מוּל שְׁבָטִים שֶׁשָּׂמוּ מִבְטָחָם בָּעֵץ"). כך קרה כשהאירופאים פגשו את האינדיאנים ובהגיעם לאפריקה, כך קרה לסין מול טיבט. ובעבר הרחוק היו אלה מלחמות הדת (כשהאסלאם התפשט עד לאירופה, אח"כ היו אלה הצלבנים מול הערבים, העות'מנים שהיו עליונים על אירופה עד המאה ה-17), ובימינו גם דאעש – אף שהיא חסרת עליונות טכנולוגית, עדיין היא מתאימה לתיאור תפיסת העליונות הדתית של האל המצווה להכרית כל מה שאינו הוא. וכן, הדברים נכוחים גם לתולדות עמנו הקדומים, עת הנביאים ביקשו להכרית את עבודת האלילים תוך נקיטת מעשי טבח, כמעשה אליהו בנביאי הבעל ("לָנוּ הָיָה אֵל אֶחָד שֶׁצִּוָּנוּ לְהַכְרִית אֶת הַיָּשָׁן").