ליאורה ברנשטיין

*

אֶת חוֹמְס אֶזְכֹּר עַל הַזְּוָעוֹת שֶׁבָּהּ
וְגַם אֶזְכֹּר כִּי הֵם הָיוּ אוֹיְבָי
וְאֶת הַיֶּלֶד הַקָּטָן אֶזְכֹּר, וּמַבָּטוֹ
אֲשֶׁר נָעַץ בִּי מִשַּׂקִּית שֶׁל פְּלַסְטִיק מִדֵּי עֶרֶב,
בֵּין פִּרְסֹמוֹת וְתָכְנִיּוֹת תַּרְבּוּת בַּטֵּלֵוִיזְיָה,
בְּעוֹד הַמִּלְחָמָה שָׁם בְּלִי חִפּוּי אִפּוּר נִצֶּבֶת
הַשְׁקִיפִי לִיאוֹרָה, לוֹחֶשֶׁת, כִּי לִי הַתִּפְאֶרֶת
אִמְרִי תּוֹדָה שֶׁזּוֹ לֹא אַתְּ, יְהוּדִיָּה אִוֶּלֶת
חוֹמְס תִּתְחַדֵּשׁ בְּסִרְטֵי גְּבוּרָה וִירְטוּאָלִיִים
הַמֵּתִים יַהַפְכוּ יַצְרָנִיִּים
אַךְ כָּעֵת, הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן הָרַךְ הַנּוֹפֵל עַל הָעִיר
אֵינוֹ קַר כְּיָדוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד הַקָּטָן בְּשַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק
אוֹ כְּעֵינָיו הַשְּׁחֹרוֹת, פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה….
וַעֲדַיִן שׂוֹנְאוֹת אוֹתִי

מול מלחמת האזרחים העקובה מדם המתחוללת על אדמת סוריה, גורל הפליטים המר, התמונות הקשות שהתפרסמו בתקשורת, בכללן גופת ילד סורי קטן, ניצבת הדוברת הישראלית – ואנו נניח כאן שהיא מבקשת לדבר לא (רק) בשמה, אלא בשם  חלק מהציבור הישראלי – ומביעה במה שנראה במבט ראשון כהזדהות ורחמים כלפי מי שהיא מגדירה כאויביה. עמדה כזו, תאמרו, הרי מצביעה על גדלות נפש, של מי שמסוגל להתגבר על משקעי העבר, הגלומים במלחמות בין ישראל וסוריה, בנוסף לעידוד טרור מצד המשטר הסורי.

אולם, כבר השורה השניה, וודאי קריאה נוספת, מגלה כי לא אלה הם פני הדברים. הדוברת, המזדהה בשמה כמשוררת עצמה אמנם מציינת שהיא זוכרת את הזוועות שהתרחשו בעיר חומס, אך תיאורן בשיר מוצנע ומובא באופן מפורש רק בדמות הילד הקטן בשקית פלסטיק. וגם רושמה של תמונה זו מוקהה, עד גבול הבנאליה, באמצעות "פִּרְסֹמוֹת וְתָכְנִיּוֹת תַּרְבּוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה", אמצעי בדוק לטשטוש הזוועה שמעבר לגבול הלא רחוק, ו"תזכורת" שהחיים פה ממשיכים במסלולם הרגיל, שהזוועה אינה מתרחשת אצלנו, ואינה מאיימת על הדוברת, שגורלה שפר. ובתוך כך היא "שמה בפיה" של המלחמה הסורית רמז, שייתכן כי תורה-תורנו עוד יגיע, ושצפוי כי במהרה תשוב השגרה לחומס (המסמלת כאן את סוריה עצמה), זו תתחדש ואף תפאר את עצמה ואת מה שהתרחש בה בסרטי גבורה. על רקע זה קשה לדוברת לחוש אמפתיה נטולת פניות כלפי המתרחש.

אך מה שבעיקר יוצר אצלה את הניכור זו העובדה שהיא לרגע אינה שוכחת  – למעשה אינה מסוגלת, או אף אינה רוצה לשכוח – שמדובר במי שהיו אויביה (אמנם היא נוקטת בלשון עבר, לרמוז ששוב אינם כאלה, אך הסיום יבהיר לנו שהשנאה שם עדיין קיימת). וכמו היה כל אחד ואחד מן הקורבנות הסורים אויב אישי, שונא, המבקש להתנכל לישראל ולדוברת, שרואה את עצמה מן הסתם כבלתי נפרדת בגורלה ובהזדהותה עם המדינה (מכאן בחירתה בלשון יחיד – אויבָי, והיא אינה אומרת, נניח, "אויבי המדינה"). ואם סבר הקורא שרק הכללה לשונית סתמית לפנינו, מסיים השיר ומחזק את ראייתה של המשוררת-הדוברת את עצמה כמושא השנאה. ולא זו בלבד, אלא ששונאה הוא ילד קטן, שעיניו המתות פקוחות לרווחה, ולמרות זאת, עדיין, בראייתה, הן שונאות אותה. וכך, אין זה משנה שייתכן כי מדובר בילד רך ותמים, שלבטח לא שמע על המשוררת, ואפשר שטרם שמע על ישראל, ובוודאי שעדיין אין לו  את המודעות הדרושה והיכולת להטמיע "אינדוקטרינציה" כדי לחוש שנאה. יתר על כן מדובר בילד מת, שבמצבו אינו יכול לחוש דבר, לא לשנוא ולא לאהוב, וודאי שעיניו של מת, ההופכות עמומות ונטולות מבע, אינן מסוגלות להביע שנאה, גם אילו שנא. על כן ניתן לתמוה על זיהויו של ילד מת קטן כאויב, בידי הדוברת, שאינה מביעה זעזוע נטול סייג ממותו, לא אמפתיה אמיתית או רחמים של ממש כלפיו. קשה גם לקבל פרשנות שדווקא ילד כזה ישמש סמל, מטאפורה, לשנאה המדומיינת לישראל, המיוחסת בידי הדוברת לכלל ה"עם" הסורי, והמשתמרת כלפינו גם בשעה זו כשהוא עובר סבל בל יתואר.   ובמקום שבו ראוי היה להיאמר "נקמת ילד קטן לא ברא השטן", נרמז הילד כנציג השטן, ביכולת הלא אנושית המיוחסת לו לשנוא גם במותו. לשון אחר: השיר מבצע בילד אקט של דה-הומניזציה. לכן "אין סליחה ואין מחילה", נוכח השתמרותו של פחד לא רציונלי אצל הדוברת הישראלית מפני האויב הדמוני.

ועם זאת, "בשורה התחתונה": ייתכן שהמשוררת מבקשת  להעמיד בפנינו, הישראלים, ראי המשקף את צביעותנו ואף את התנשאותנו כלפי ה"אויב ", ושעצם ההתייחסות אליו, ובייחוד כלפי ילד קטן, כאל אויב גם עתה, משקפת לאו דווקא את שנאתו שלו, אלא את שנאתנו שלנו, פרי נסיבות היסטוריות מחד, אך גם תוצר של אינדוקטרינציה רבת שנים, מאידך.

מחשבה אחת על “ליאורה ברנשטיין

  1. השיר מדבר בשלושה קולות:
    קולה של עדה מזועזעת מתמונות המלחמה בסוריה שנחרטות בזיכרון, שמסמל אותה המקרה הפרטי של הילד המת בשקית הפלסטיק:
    אֶת חוֹמְס אֶזְכֹּר עַל הַזְּוָעוֹת שֶׁבָּהּ..

    ..וְאֶת הַיֶּלֶד הַקָּטָן אֶזְכֹּר, וּמַבָּטוֹ
    אֲשֶׁר נָעַץ בִּי מִשַּׂקִּית שֶׁל פְּלַסְטִיק מִדֵּי עֶרֶב,..

    ..אַךְ כָּעֵת, הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן הָרַךְ הַנּוֹפֵל עַל הָעִיר
    אֵינוֹ קַר כְּיָדוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד הַקָּטָן בְּשַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק
    אוֹ כְּעֵינָיו הַשְּׁחֹרוֹת, פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה….

    קולה האירוני של עדה מפוכחת, שמצד אחד רואה את הזילות של מראות הזוועה המוצגים כחלק מהמדיום הבידורי: בֵּין פִּרְסֹמוֹת וְתָכְנִיּוֹת תַּרְבּוּת בַּטֵּלֵוִיזְיָה, ומצד אחר יודעת ששיבוץ התמונות באופן הזה אינו משנה את העובדה שהמלחמה מנצחת: הַמִּלְחָמָה שָׁם בְּלִי חִפּוּי אִפּוּר נִצֶּבֶת/ הַשְׁקִיפִי לִיאוֹרָה, לוֹחֶשֶׁת, כִּי לִי הַתִּפְאֶרֶת…
    אותו מבט אירוני ממשיך ומתייחס לעתיד אחרי המלחמה, שאז אותם מתים יהפכו לכוכבי הסרטים: אִוֶּלֶת/ חוֹמְס תִּתְחַדֵּשׁ בְּסִרְטֵי גְּבוּרָה וִירְטוּאָלִיִים/ הַמֵּתִים יַהַפְכוּ יַצְרָנִיִּים

    קולו של הקופליקט של העדה, הישראלית, היהודיה, שעם כל זאת מצביע על כך שהמראות אינם נייטרליים, יש להם מבחינתה עוד הבט – המלחמה מתרחשת במדינת אויב: וְגַם אֶזְכֹּר כִּי הֵם הָיוּ אוֹיְבָי. העובדה שזה שם, ולא כאן, מביא אמירה אירונית נוספת, מפי "המלחמה": אִמְרִי תּוֹדָה שֶׁזּוֹ לֹא אַתְּ, יְהוּדִיָּה.

    המשפט החותם את השיר מכניס אותו לקונטקסט הסכסוך האזורי שלנו. בהרגשתי זהו משפט של יאוש, שהופך אפילו את הילד המת ממקרה פרטי מזעזע, לסמל של הסכסוך: וַעֲדַיִן שׂוֹנְאוֹת אוֹתִי

    אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s