ליאורה ברוך

ההודעה

התיישבו ליד שולחן קטן בגינת בית הקפה.

מלצרית צעירה, תכולת עיניים ניגשה אליהם.

מה תשתו? הזדרזה לשאול,

אני הפוך עם עוגיות הבית.

גם אני אקח הפוך, אמר ולא הרים מבטו אליה.

לא ידעתי שאתה שותה קפה.

אני לא, אבל פתאום היום בא לי, הפוך.

נחמד, מזמן לא ישבנו לנו ככה, רק שנינו.

הוא חייך חצי חיוך ושתק.

מה נשמע?שמעתי שענבל הייתה אצלך אתמול? חזרתם?

כן, בערך, פלט אנחה קלה, בעצם נפרדנו.

מה?

היא בכתה… דיברנו כמה שעות…זה לא ילך… נעץ עיניו בנקודה רחוקה על הקיר.

מה קרה לחדות הלשון, לשפה הרהוטה והקולחת שלו, חלפה בה מחשבה, הוא נסער.

לא ילך? היא כל כך אוהבת אותך, אני זוכרת ביום הגיוס איך הייתה תלויה לך על הצוואר,

אפילו אבא ואני לא יכולנו להתקרב… להיפרד כמו שצריך…

נכון, היא אוהבת אותי… גם אתכם, אגב, חייך לאחר שהייה קלה.

כולם רואים את זה, העיניים שלה נוצצות כשהיא לידך, היא פורחת.

פורחת, נובלת, אני יודע, נעשה פתאום עצוב.

הניחה ידה על ידו, אז מה הבעיה, אתה לא אוהב אותה?

אני כן… אפילו מאד.

תשתה את הקפה, הוא מתקרר לך, לגמה מן הקפה שלה ולקחה עוגייה.

אז מה בכל זאת?

אימא, תעזבי, אמרתי לך – זה לא ילך, אני לא…אני עובר דירה,

מה? לאן? מאיפה זה צץ פתאום?

זה לא פתאום, רציתי לספר לך, כבר שכרתי חדר, בתל אביב, עם שותפה,  ככה יהיה לי יותר נוח להגיע לאוניברסיטה…

שכרת חדר? עכשיו אני לא מבינה כלום, יש לך כאן בבית חדר משלך, כניסה נפרדת,  גג, פרטיות, אבא יכול להסיע…

די, אימא, עזבי, החלטתי, אני עובר.

אבל מה עם ענבל, יהיה לכם יותר קשה להיפגש עכשיו..

אולי טוב שנתרחק קצת, לא יודע, נפרדנו, חזרנו, שוב נפרדנו, היא חזרה, רוצה להיות יחד לתמיד, די, עזבי, היחסים בינינו לא יגיעו לשום מקום שאת חושבת עליו.

אני כבר באמת לא מבינה כלום… אהבה זה לא מה שחשוב?

 לקח אוויר, הרחיב את בית החזה ופלט אנחה, שוקל את הדרך שבה תצאנה מילותיו לאוויר העולם.

אימא, אני לא עם הבנות, אני עם….. הבנים.

הביטה סביב. כאב חותך, מפלח, חד משמעי, חצה את ראשה לשניים.

טוב שבית הקפה כמעט ריק, חלפה בה מחשבה סתמית, זה מה שחשוב עכשיו? אתה מגדל ילד וחושב שאתה מכיר אותו, אבל אתה לא מכיר.

משקפי השמש הכהים נחו על פניה כמו שתי צלחות. דמעות כבדות, עכורות, בקעו מתחת לעדשות, נקוו במטפחת המשי הכרוכה על צווארה.

פניו האדימו, רטט קל עבר בצידי פיו, דמעה אחת צלולה נבעה מזווית עינו.

אימא, די, לא התכוונתי..

אני יודעת, מתוק שלי, זה לא…רק ש…פתאום מתחבר לי הכול, השתיקות, ההסתגרות בחדר, ואיך הסתדרת בצבא..עם כל הבנים באותו תא קטן בספינה ההיא…

נשמה עמוקות, כמה זמן אתה מתבשל עם זה?

הוא קם מכיסאו, אימא, בואי, בואי נצא מכאן.

גם היא קמה, מחתה בשולי מטפחתה את הדמעות וחיבקה אותו חיבוק ממושך.