לאה צבי (דובז'ינסקי)

שירים, הוצ' חבר לעט, בעריכתו של יואב איתמר, 2015.

שיריה של  לאה צבי נקראים כמו אוסף של תמונות שצולמו במצלמת אינסטמטיק:  לפעמים חלקי תמונה לפעמים קלוז-אפ של תחושה שעוברת, או רעיון,  ולפעמים תמונה שלמה .  הצילומים האלה מתארים באומץ חלקיקי חיים, שבהם שמחה או עצב. היא מתמודדת עם מצבים באופן חושפני, בלי כחל וסרק. השירים הם מינוריים. אינם באים לבשר או לצעוק. לדוגמא השיר הפותח את הספר:

אני והוא/ עדיין במיטה/ ממאנים לקום / תופסים מחסה/ תחת שמיכת / פיקה. / אני רוצה לקום / והיאוש רוצה להסתתר.

עד השורה השביעית בשיר קצר זה אפשר לראות כאן תמונה בנאלית של זוג במיטה. אך כשהדוברת "רוצה לקום" מצפה הקורא לקרוא מה קורה לבן הזוג, ואז מתחולל הטוויסט ומתברר שבן הזוג הוא היאוש  שרוצה להסתתר.

שיר אחר, לדוגמא,  עוסק בחיים בצל הפוסט טראומה של מי ששרד, כנראה,   את אחת ממלחמות ישראל :

אל תבכי ילדה,/ אני כאן לצידך,/ ידי קצרה מלהושיע / אותך וגם אותי. / אל תבכי ילדה,/ אבא ישוב אך / לא בשלמותו, / נפשו שם בדיונה נותרה….

או  תמונה אחרת  שמתארת סצנה של אהבה-שנאה עם הגבר ההלום:

אם תגיש לי כוס תה,/ לבי יצוף בים מתיקות,/ פי יישטף במתק סכריני, /לגופי כתונת ורודה, / שפתיים אדומות, ריסים מתנפנפים / אהיה שקטה כמו בסרט אילם / oh my dear / אצקצק בלשוני, / את גופך אצבע בקצפת לבנה / ועליו תותים אפזר /נשמתי אקיא, /ישר אל הדלי.

גם כאן, ראשית השיר מתארת לכאורה מצב רומנטי בין גבר לאשה, עד שמגיעים אל המשפט: "אהיה שקטה כמו בסרט אילם". גם כאן מתחולל טוויסט שגורם לקורא לעצור: לא מדובר כאן בשיח רומנטי כלל ועיקר. לא באמת תחוש הדוברת מתיקות, אלא תחושת גועל.