לאה זהבי

רצה ושבה/ הוצ' אבן חושן, 2014

הספר "רצה ושבה" (230 עמודים) עשיר בשירים, ומחולק לשמונה שערים: אחרת, מכות היש, כי לא לעולם, רצוא ושוב, מעורב ירושלמי, מעורב פריזאי, אני ורעי, חתימה.

השירים עשירים בדימויים, בהומור ובאירוניה, ורובם עוסקים בפן אישי רגיש החושף רגשות והתרגשות של משוררת עדינה המתקדמת במסלול השנים.

האירוניה וההומור אצל לאה זהבי.

לאה זהבי כותבת את החומרים של חייה, הספוגים בכאב ובצער וגם בחרדות. זהבי מתבלת את הכאב והחרדה בהומור ובאירוניה. אלה הופכים את הצער והסבל למשהו נסבל-תחילה, אך אחר כך, בהמשך הקריאה, ישנה חזרה על הצער והכאב והם מועצמים, הן בגלל ההקטנה הראשונית והן בשל האירוניה עצמה שגורמת מעין פליק פלאק רגשי. בתוך כל אלה שוזרת זהבי היבטים רוחניים קוסמולוגיים ומטבעות לשון.

אני אביא כאן דוגמאות שונות:

 אִם זֶה לֹא הָיָה עָצוּב זֶה הָיָה מַצְחִיק

כָּל אָדָם שָׁפוּי יוֹדֵעַ שֶׁהַגּוּף הוּא הָרֶכֶב"

הַבִּלְעָדִי לַחֲצָיַת הַזְּמָן שֶׁנּוֹתָר

הַתּוֹדָעָה (בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב) אוֹחֶזֶת בַּהֶגֶה

אַךְ לְלֹא שִׁרְיוֹן הַבָּשָׂר (הַמִּתְכַּלֶּה מֵאֵלָיו)

אֵין לָהּ סִכּוּי לְהַגִּיעַ אֶל קַו הַגְּמָר

כָּל אָדָם שָׁפוּי יוֹדֵעַ שֶׁצָּרִיךְ

לְהָבִיא אֶת הַמְכוֹנִית לִבְדִיקָה

צָמִיג תָּקִין מַצִּיל חַיִּים כַּכָּתוּב

בְּאוֹתִיּוֹת זוֹהֲרוֹת עַל כְּבִישֵׁי הַדָּמִים

אַךְ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁבִּמְקוֹם לְתַחְזֵק אֶת כְּלִי הַמַּעֲבָר

מַחְזִיקִים אוֹתוֹ הַרְחֵק הַרְחֵק תָּלוּי וּמִתְנַדְנֵד

אֵי שָׁם בֵּין הָאֲגֻדָּל לָאֶצְבָּע

כְּפֶגֶר עַכְבָּר לֹא עָלֵינוּ

"…מְעַוִּים אֶת פַּרְצוּפָם עוֹצְמִים עֵינַיִם

זהבי לוקחת כאן משפט ידוע ונפוץ ומשתמשת בו: ”כל אדם שפוי יודע שהגוף הוא רכב…" כאן מביאה הדוברת תובנה חוץ ספרותית, רוחנית, אירונית: כל אדם שפוי יודע שהגוף הוא רכב. מה זאת אומרת כל אדם שפוי? ואם אינו שפוי האם אינו יודע? מה הקשר בין שפיות לבין הידיעה הזאת? יש כאן רמז דק ומחייך כלפי המשך השיר:

"כל אדם שפוי יודע שצריך להביא את המכונית למוסך…" כשמאחורי המשפט הזה מסתתר ה"אבל"- אבל האנשים אינם מתחזקים את הגוף.

אפשר להתעכב כאן על אלמנט נוסף שקיים גם בשאר השירים של לאה זהבי: העיסוק בזמן המתכלה, העיסוק בתורה קוסמולגית או פילוסופית: הגוף=רכב התודעה= נהג. הלבוד כלבוש אשר מאפשר לתודעה להשיג את ייעודה, וכו.

 או לדוגמא בשיר "מתח גבוה" עמ. 96

בְּלִיטָה אַדְמוּמִית צָצָה בְּמִצְחִי

כְּבָר חֹדֶשׁ תְּקוּעָה שָׁם

לָעֲזָאזֵל

הַחֲרִיגָה הַזֹּאת מֵהַנּוֹרְמָלִי

הַנּוֹרְמָלִי שֶׁלֹּא נִמְצָא לִי מִיָּמַי

רַק הַחִיל וְהָרַעַד

יֶשְׁנָם

וְהַשַּׁמָּאן הַקָּטָן

חֲגוּר פַּעֲמוֹנֵי מִלְמוּל

רוֹקֵד וְרוֹקֵעַ לְאוֹר הַיָּרֵחַ

מְגָרֵשׁ שְׁלָדִים

 

אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ

מַה עוֹד יְחוֹלֵל בִּי

הַפַּחַד

הַפַּחַד שֶׁיָּדַע אוֹתִי

יוֹתֵר מִכָּל גֶּבֶר בְּחַיַּי

 

כַּמָּה רְפוּיָה אֶהְיֶה

אַחֲרֵי שֶׁהַשּׁוֹחֵט

יִשְׁחַט


"בליטה אדמומית צצה במצחי" …. "החריגה הזאת מהנורמלי" …. גם כאן העיסוק בשבריריות הגוף. ואז מגיע ההיפוך האירוני: " והשמאן הקטן חגור פעמוני מלמול

רוקד ורוקע לאור הירח

מגרש שלדים"…

הדוברת לקוחת את גירוש השדים המפורסם והופכת אותו לגירוש השלדים. הפתעה שמלווה בחיוך- ומן הסתם מעצימה את החוויה של שבירות הגוף- על ידי כך שקושרת את הבליטה האדמומית- פצעון קטן במצח- אל השלדים –המוות.

הבליטה האדמומית מעוררת חרדה ומזכירה כי הגוף אינו נצחי ואז מגיע המשפט:

"אלוהי הרוחות לבדו יודע

מה עוד יחולל בי הפחד

הפחד שידע אותי יותר מכל גבר בחיי"

הפחד שידע אותי. – זהו היפוך נוסף. לא הדוברת יודעת פחד כפי שמתבקש אלא הפחד יודע אותה. הפחד הוא יישות עצמאית והוא יודע ומכיר את הדוברת ויודע היכן לתקוף ואיפה לשכון בה, יודע זאת יותר מכל גבר בחייה. יש כאן גם סוג של אירוניה בשימוש במושג "ידיעה" כתיאור מעשה המשגל בין גבר לאשה.

 "כמה רפויה אהיה

אחרי שהשוחט

ישחט"

גם כאן אירוניה כמעט ציניות שמושכת אל שירו הידוע של ביאליק: "השמש זרחה השיטה פרחה והשוחט שחט"

"כמה רפויה אהיה" גם רפיון הגוף המת, גם ויתור מראש וגם סוג של שלווה סטואית שגם בה יש אירוניה.

 

  1. עניין של קדימות עמ. 110

אֲפִלּוּ סֵפֶר הַסְּפָרִים לֹא מַתְחִיל בָּאוֹת אָלֶ"ף

אָז מַה הַפֶּלֶא שֶׁהַיְקוּם לֹא הִתְחִיל בִּי

 

קָדְמוּ לִי

מַפָּצִים מַבּוּלִים קַרְחוֹנִים דִּינוֹזָאוּרִים

מִקְדָּשִׁים בִּנְיָנִים וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה

חֻרְבָּנִים

 

חַכְמֵי עַמִּי וַחֲכָמִים אֲחֵרִים

לֹא חָשְׂכוּ פִּתְגָּמִים לְהַקְדִּים תְּרוּפָה

 

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ    וְגַם

הוֹשֵׁט אֶת הַלֶּחִי הַשְּׁנִיָּה

 

זֶה לֹא מָנַע אֶת הִתְפָּרְצוּת הַטְּרִיפָה

 

הַמִּלִּים כָּאן וְהַמַּעֲשִׂים

בְּסוֹף הָעוֹלָם

 

בֶּן אָדָם עֲמֹד וְהַבֵּט קָדִימָה

גַּן עֵדֶן מְחַכֶּה לְךָ אֵי שָׁם

מֵאָחוֹר

 

תַּכְנִיס לְעַצְמֶךָ טוֹב טוֹב לָרֹאשׁ

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

הִיא בְּךָ

 

באומרה כי "אפילו ספר הספרים לא מתחיל באות א'

אז מה הפלא שהיקום לא מתחיל בי…"

הדוברת אומרת כאן ידיעה ברורה מאליה. אבל דרך עיצוב המשפט היא מעוררת כבר חיוך.

וכך כשהיא מונה והולכת מה קדם לה: מפצים, מבולים דינוזאורים (הרי היה מפץ אחד. היה מבול אחד…) חכמים… תובנות כמו "ואהבת לרעך"…

דרך השימוש באירוניה הדוברת מדגישה את קטנותה.

 

  1. פזמון סתיו עמ. 124

בַּחֲבֵרַי הָאֲרָזִים נוֹפֶלֶת הַשַּׁלֶּכֶת

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בֶּחָזֶה שֶׁל זוֹ אוֹ שֶׁל זֶה

פְּעָמִים סְתָם צָרֶבֶת פְּעָמִים הֶתְקֵף לֵב

לִבִּי לִבִּי עֲלֵיהֶם וְעָלַי שֶׁגַּם עַלְעָלַי

נו­ֹשְׁרִים אֶחָד אֶחָד

 

כָּל  מִי שֶׁעֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ רוֹאֶה

אֶת הַכְּמִישָׁה הַלּוֹחֶכֶת בַּשּׁוּלַיִם

זוֹחֶלֶת לַמֶּרְכָּז בְּכֶתֶם כֵּהֶה

 

אֵין צֹרֶךְ בִּסְרִיקָה מְמֻחְשֶׁבֶת

לִקְבֹּעַ שֶׁנִּתּוּק מֵהָעֵץ

הוּא רַק עִנְיָן שֶׁל זְמָן

 

הָאוֹר מִשְׁתַּנֶּה גַּם הֶעָנָן

וּקְצֵה הַבְּרוֹשׁ שֶׁנָּע

בְּרוּחַ מְתוּנָה בֵּינְתַיִם

מְצַיֵּר עַל הַשָּׁמַיִם

אֶת הַתְּשׁוּקָה

לָגַעַת

הֲכִי גָּבוֹהַּ

שֶׁאֶפְשָׁר

פתיחת השיר: " בחברי הארזים נופלת השלכת"   נשענת כמובן על הפסוק " אם בארזים נפלה שלהבת" ואכן השלכת בשיר – שהיא הזיקנה, גורמת לשלהבת – לתחושת הצרבת, או להתקף לב- שוב אירוניה בנושא הגוף המזדקן וחולשתו עד כלייה.

 

  1. אחרי חמישים עמ. 102.

 

'אַחֲרֵי גִּיל חֲמִשִּׁים, אִם אַתָּה קָם בַּבֹּקֶר

וְלֹא כּוֹאֵב לְךָ כְּלוּם, סִימָן שֶׁאַתָּה מֵת'

 

הַדָּבָר הַיָּחִיד הַמְלַבֵּב

בַּמִּשְׁפָּט הָעֲמָמִי הַזֶּה הוּא

שֶׁבְּעוֹלָם גְּדוּשׁ שְׁקָרִים

מַבְזִיק לְעִתִּים שְׁבִיב אֱמֶת

 

בַּאֲשֶׁר אֵלַי אוֹסִיף

שֶׁכְּבָר בְּגִיל עֶשְׂרִים

גּוּפִי הִכְאִיב לִי בַּנְּשָׁמָה

שָׂנֵאתִי אֶת חֳמָרָיו הַמִּתְכַּלִּים

אַף כִּי יָדַעְתִּי שֶׁהוּא מִשְׁכָּן חֲלוֹמוֹתַי

וְהַכְּלִי הַבִּלְעָדִי לְהַגְשָׁמָה

 

כְּשֶׁאֲנִי קָמָה בַּבֹּקֶר וַעֲשׂוֹרִי הַחֲמִישִׁי

נִרְאֶה כַּאֲבִיב יָמַי

מַה לִּי כִּי אָלִין עַל בֶּטֶן רוֹפֶסֶת

שַׁלְפּוּחִית קִצְרַת רוּחַ

עֹרֶף נֻקְשֶׁה

 

אֵבָר נוֹקֵעַ עָשׂוּי לִהְיוֹת

מֶטָפוֹרָה לֹא רָעָה

 

אַשְׁרֵי הַמְחַיֵּךְ עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן

 

הַלְוַאי וְאַצְלִיחַ לִזְרֹם

כְּמוֹ הָעֵצִים

יָפִים בְּלִבְלוּבָם

מַלְהִיבִים בַּשַּׁלֶּכֶת

עוֹצְרֵי נְשִׁימָה בְּעֵרֻמָּם

 

עֵצִים עֵצִים יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם

תְּחִיַּת מֵתִים מְשַׁגַּעַת מְחַכָּה לָכֶם

מֵעֵבֶר לַפִּנָּה

לדעתי, אף כי שמו של השיר הוא "אחרי חמישים", גם קוראים צעירים יותר יכולים למצוא את עצמם בו. גם כאן האירוניה על כיליון הגוף באה לידי ביטוי, לדוגמא: "גופי הכאיב לי בנשמה".  הרי זהבי יודעת וגם אנחנו יודעים כי הגוף הוא הכלי, הוא הרכב והנשמה היא התודעה והיא שולטת בגוף ולא להפך. אבל הנשמה שונאת את הכיליון של הגוף- את הבטן הרופסת וכו

 

.

         

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s