ירון פז- שלושה סיפורים

המביא דבר בשם אומרו

…..אני זוכר היטב איך כל זה התחיל… במאמצים מרובים הצליח ח.י. לארגן לי מפגש (בעצם ארוחת ערב על חשבוני) עם מ.ת.. בעודנו מכרסמים עלי רוקט מוקפצים בתרסיס אגו של השף, שהוגשו על מצע דמגוגיה תרבותית, ניסיתי לדלות מן הסופר הידוע תובנות, שבאמצעותן אוכל לפרוץ מתהום הנשייה אל מרכז השיח הציבורי. באותה תקופה, נכון הייתי להסתפק אפילו באיזה ראיון קטן בפינה ספרותית של מקומון.

–          תראה, אמר לי, סיפורים קצרים זה פשוט לא זה. השוק על הפנים. אפילו שירה גרועה נמכרת יותר טוב.

לא הסכמתי. נזכרתי שלפני כמה שנים ראיתי את אבידן תקוע על אם הדרך עם חיפושית ענתיקה. בכל אופן ניסיתי לצאת מזה איכשהוא.

–          אני בטוח שיש משהו שאפשר לעשות. מטבעי אני לא בנאדם שמרים ידיים.

–          אהה. אולי. תן לי רגע לחשוב על זה. הבאת כמה סיפורים לדוגמה?

הגשתי לו את קובץ סיפוריי בידיים רועדות. כך, מן הסתם, הרגיש הכהן הגדול של האצטקים עת הגיש את לב הקורבן, מנחה להויצ'לופושולי. בו זמנית, לא יכולתי שלא לחשוב על ניירות המנחה- כל אותן הדפסות שנזרקו לפח בשל הא מיותרת, בשל ניסוח בלתי מושלם של זכויות הקופירייט, או סתם בגלל גודל הגופן או סוגו.

המומחה עלעל בחומר, גלגלי מוחו מהפכים במקצוענות במילותי, מחפשות את הפרצה דרכה אוכל להבקיע אל התודעה הקולקטיבית. הבטתי עליו בהערצה, כמו עגנון בקורצווייל.

–          מממ. מצאתי דרך. מצוינת. מה שאתה צריך לעשות הוא לשרשר את הסיפורונים שלך לרומן אחד ארוך, שיש בו התחלה, אמצע וסוף, ובעיקר נפח. תעשה את זה ככה שהוא יזרום.

–          אבל לכל סיפור רעיון שונה. אפילו האני הדובר איננו אותו אחד.

–          לא בעיה. בשביל זה הומצא זרם התודעה. תשתמש בו.

השתמשתי. ועוד איך. אני חב לו את הצלחתי, את הפרסים שקיבלתי, את הביקורות המהללות ואת הנשים ששיחרו ללחישותי.

ואולם מעבר לכל, אני חב לו את ההחלטות החשובות שבחיי. את ההחלטה הזו…

******

(קטע מתוך מכתב הפרידה של הסופר הצעיר, ד.ג. שנחשב בזמנו להבטחה הגדולה של עולם הספרות העברית. כידוע לחלקנו, ד. נעלם שלושה ימים בלבד לאחר שזכה בפרס הזז לשנת 1991. בזמנו הכתה היעלמותו גלים בקהילה הספרותית הישראלית. והיום, מי זוכר?). תודתי נתונה לאלמנתו ש. שאפשרה לי גישה למכתבו ולחלק מכתביו שלא ראה אור עד עצם היום הזה. מטעמי צנעת הפרט, שונו חלק מראשי התיבות שבסיפור.

נקודת תצפית

נכנסתי לקובה. הסרתי את מכנסי וחולצתי ונשכבתי על המיטה, פני כלפי מטה. שיהאב גהר מעלי, גבי אליו. מודע לפתגם, ליכסנתי מבט הצידה לוודא שאין סכין בידו. עשה בי נפלאות. בסיימו קמתי, התלבשתי, ושילמתי ישירות לבוס היהודי. הרגשתי הוטבה – ככה זה כשמרווחים לך בין 4L  ל 5L .

                החלטתי לעלות מהדר לכרמל דרך הציונות. בעלייה הראשונה, משהו כמו 82, – אזעקה.  המשכתי בנסיעה. לא ידעתי איך יקבלו את פני תושביה הערבים של השכונה. עצרתי היכן שהגנים הבהאיים תלויים מעל לכביש. משפחה ערבייה חסתה עימי. האם היטיבה את מטפחתה. האב הציע לי בארטר- הוא יתפלל לשלו ואני לשלי וכך נשרוד כולנו. אמרתי לו שכרגע, החשוב ביותר הוא אלוהי הבהאיים שזימן לנו את הגשר הזה.

                הילדה בכתה. הם נשכבו על הקרקע. נשארתי לעמוד.  "אתה לא מודאג?" שאל האב, "למה אתה לא נשכב?".  לך תסביר לעובר אורח על בעיות גב. מכיוון שעמדתי, בשלווה לכאורה, מיד הוחזקתי כבעל סמכות בנושא. הרגעתי אותם שהגשר חזק דיו להגן עלינו.

                שתי הרקטות פגעו נמוך יותר, באזור העיר התחתית. "קוס אוממו נסראללה" אמר ג'יהאד. "זה בדיוק איפה שאנחנו גרים". הבעתי השתתפות בצער.

בהישמע צפירת ההרגעה, נפרדנו לשלום. אפילו החלפנו טלפונים. אתם יודעים, מהפרידות האלה שיש אחרי שהולכים יחד כברת דרך, למשל בשביל למאצ'ו פיצ'ו. אני המשכתי בציונות למרכז הכרמל והם ירדו בה לתחתית, לאמוד את הנזקים.

הסורי שלי

את הסורי שלי פגשתי פעם אחת ויחידה, בקיץ 82. הוא חיכה לי כמאתיים מטרים מערבית לתחנת הדלק ההרוסה שעל ציר "מיכה", בואכה רשאייה. את הג'יפ השארתי בתחנת הדלק, יחד עם מש"ק וחייל. שם השארתי גם את האפוד שלי. הערכתי שלא אזדקק לו באותם רגעים של פגישה. מכיוון שכך, העדים היחידים לפגישתנו היו קונוסים קטנטנים מכונפים שהיו תלויים להם על השיחים כמו מתנות חג-מולד. היה קיץ. לא התאים לי לקבל מתנות כאלה בתקופה זו של השנה ולכן פסעתי ביניהן בזהירות מבלי לקטוף אותן.

            הסורי כבר היה שם. הוא חיכה בדממה. לא בזבזנו זמן על לחיצות ידיים מיותרות. במקום זה הכרתי לו את העוגן שלי. בזמן שרקדנו יחד, הסורי ואני, את ריקוד העוגן, נפלה מכיסו תמונה. התכופפתי, הרמתי אותה והבטתי. תמונה משפחתית – אבא, אמא, חמישה ילדים (שלושה בנים ושתי בנות). הילדים ישבו על הרצפה בבגדים חגיגיים. ההורים עמדו, מישירים מבט אל הצלם. ליד האב, שעון על מקל הליכה, עמד סבא זקן בחליפת שלושה חלקים. החזרתי לסורי את התמונה.

חזרתי לג'יפ לדווח. המברג הקדים אותי בשנייה.

–          תלתן, כאן מברג אדרת.

–          מברג, כאן תלתן, רות עבור.

–       קבל ביטול משימה, אומר שנית קבל ביטול, אל תיכנס. מסוכן מדי. השטח מלא נפלים של מצררים. ממילא השפכטלים לא ייכנסו לשם במצב הזה. אשר, עבור.

–       קבל שמאוחר מדי. כבר ביצעתי. הסורי תקין. בפעם הבאה תשלחו מישהו אחר לעשות את המשימות המסריחות האלה, ועדיף שתבדקו קודם. סוף.

   כן, מסתבר שהוא לא היה ממולכד, החייל הסורי שלי. הוא היה סתם בן-אדם מת. יש האומרים שלא השאיר בי שום חותם.

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s