יונה מוסט

מַה אִתָּךְ?

מַה אַתְּ מַתְחִילָה עַכְשָׁו בְּגִיל 62 לִכְתֹּב שִׁירִים

פִּתְאוֹם. אֲפִלּוּ אֵין לָךְ תֹּאַר רִאשׁוֹן,

רַק גִּשּׁוּשִׁים אֵצֶל הַמְּשׁוֹרֶרֶת זֶלְדָּה

בהֵאָחֲזוּת נח"ל גּוֹלָן לִקְרַאת הַסּוֹף,

שֶׁהָיָה כִּלְאַחַריֵאוּשׁ

וְעָשׂוּ חוּג לְשִׁירָה וְאַתְּ הִקְרֵאת לָהֶם, מַה

אֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת, "הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה"?

וְהִתְאַפְשֵׁר לָךְ לִשְׁכֹּחַ לְשָׁעָה שֶׁאַף בֵּן לֹא הִזְמִין אוֹתָךְ

לִמְסִבַּת הַזּוּגוֹת.

הֵם שָׁלְחוּ אֶת דָּנִי הָרַכְלָן שֶׁגַּם לוֹ כַּנִּרְאֶה

לֹא נִשְׁאֲרָה בַּת-זוּג,

אֲבָל אַתְּ שָׁמַרְתְּ עַל כְּבוֹדֵךְ לַמְרוֹת שֶׁגּ'וּדִי וְאַתְּ,

גּ'וּדִי מִלְּכַתְּחִלָּה הִגִּיעָה לַגַּרְעִין עִם חָבֵר,

צְבַעְתֶּן מֵחָדָשׁ אֶת הַמּוֹעֲדוֹן לִכְבוֹד אוֹתָהּ

מְסִבַּת שָׁבוּעוֹת.

דַּלְתוֹת הַמּוֹעֲדוֹן הָיוּ גְּבוֹהוֹת מְאֹד, מִבְנֶה סוּרִי יָשָׁן

וּמִבְרֶשֶׁת הַצֶּבַע הִשְׂתָּרְכָה עֲלֵיהֶן כְּעַכְבָּר מֵת.

נִתַּחְתְּ יָפֶה אֶת הַשִּׁיר (זֶה לֹא הָיָה "אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה"*)

לִפְרוּסוֹת, כְּמוֹ שׁוֹמֶרֶת לַיְלָה בַּמִּטְבָּח

כְּשֶׁהֵכַנְתֶּן לַבָּנִים פְּרוּסוֹת עוּגָה וּכְרִיכִים לַשְּׁמִירָה

וְנִכְנַס הָרס"ר וּבָדַק לָךְ עִם הָאֶצְבַּע

אָבָק בִּמְנוֹרַת הַפְלוֹרוֹסֶנְט בִּקְצֵה הַתִּקְרָה.

הַבָּנוֹת הָאֲחֵרוֹת הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ בִּפְלִיאָה,

הֵן לֹא פָּחֲדוּ שָׁם מֵרס"רים.

מָה יֵשׁ לָךְ לִכְתֹּב שִׁירִים עַל דְּבָרִים

שֶׁאַתְּ כִּמְעַט לֹא זוֹכֶרֶת

פְּרָטִים, רַק אוֹר פְלוֹרוֹסֶנְטמְסַמֵּא

בְּמִטְבָּח הַהֵאָחֲזוּת, בַּלַּיְלָה.

*שיר של זלדה מתוך "פנאי, הכרמל האי-נראה" הוצאת הקיבוץ המאוחד

כמה יכולה אשה לחשוב על עצמה בבוקר חמישי

בְּלִי לִבְגֹּד בְּאֵרוּחַ יְלָדִים בְּשִׂשִּׂי

וְנִיחוֹחוֹת הַתַּפְרִיט בְּאַפָּהּ, (הַאֵין זֹאת מַרַת דאלוויי?)

וּבְלִי לִנְדֹּד אֶל לֵאָה פִּילוֹבְסְקִי סוֹבֶבֶתוְסוֹבֶבֶת

עַל קְצֵה זְנָבָם שֶׁל הַמִּתְאַבְּדִים בְּעוֹדָם חַיִּים עַל קוֹצִים,

לְהַכְנִיס לַחֲלֻקַּת הַקֶּשֶׁב

אֶת הַיּוֹנִים הַחוֹלְפוֹת אֲלַכְסוֹנִית מֵעַל הַמִּרְפֶּסֶת,

חֲבָל שֶׁחֲתוּלִים לֹא יְכוֹלִים לָעוּף מֵעַל מְבַקְּשֵׁי נַפְשָׁם

עוֹבְדֵי הַמֶּשֶׁק שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים,

כָּאן לְמַטָּה

אַרְבָּעָה יָמִים וְלֵילוֹת מְיַלֶּלֶת הָאֵם

מְחַפֶּשֶׂת אֶת גוּרֶיהָ הָאֲבוּדִים,

שְׁלוֹשָׁה רַכִּים וּמְתוּקִים כְּזֶמֶר כַּפְרִי,

מַקִּיפָה חֲצֵרוֹת וְשָׁבָה לִתְחֹב אֶת רֹאשָׁה

מִתַּחַת לַמִּבְנֶה הָאֲרָעִי,

בּוֹדֶקֶת אֵצֶל מַאֲכִילַת הַחֲתוּלִים בָּרְחוֹב –

אוּלַי שָׁמְעָה, אוּלַי רָאֲתָה

בַּטֶּלֶוִיזְיָה מְגָרְשִׁים אָב מְחַפֵּשׂ מִקְלָט לַמִּכְלָאוֹת בַּדָּרוֹם,

וְעַל מִי יִזְרְקוּ אֶת הַיֶּלֶד הַסּוֹבֵב בַּמַּגְלֵשָׁה

אֲבָל אֲנִי שָׁבָה אֶל השֶּׁמֶשׁ הַחָרְפִּית

וְאֶל הַצִּנָּה הַיַּחֲסִית שֶׁל פְּרִיסַת

מַצָּעִים נְקִיִּים

מִכנָף נאה

בּוֹעֶרֶת בִּמְרוֹמֵי הָרְחוֹב פְּרִיחָה בַּזְבְּזָנִית

מִתְפַּרְקֶדֶת מוּל הַתְּכֵלֶת בְּצַמָּרוֹת דְּחוּסוֹת, אֶשְׁכּוֹלוֹת

אֶשְׁכּוֹלוֹת יוֹקְדִים אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, רִבּוֹא עֲלֵי כּוֹתֶרֶת

נוֹשְׁרִים אַט אַט, מְרַחֲפִים עַל רֹאשִׁי

הַכָּבֵד מֵהָכִיל

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת עִם עֵצִים, מִתְפַּלֶּשֶׁת עַל מִדְרָכוֹת

בַּמּוֹךְ הַצָּהוֹב, מִתְגַּלְגֶּלֶת כַּחֲתוּלָה קַיִץ

בַּחֲצֵרוֹת, מַמְלִיטָה

אַרְבָּעָה גּוּרִים

תַּמִּים, כְּתַמְתַּמִּים,

בְּטֶרֶם יִתְיַצֵּב

סְתָו בַּחֲרַכִּים

2 מחשבות על “יונה מוסט

  1. אוהבת את ההומור הדק ואת צחוק המשוררת על עצמה. באמצעותו גם אנו צוחקים על עצמנו – איך היינו קטנים וטפשים, חרדים ומעוררי חמלה. מתחת להומור מתגלים כאב ואכזבה על "פריחה בזבזנית" ועל בואו של הסתיו. בתוך כל זה המשוררת אינה נרתעת גם מביקורת חברתית – ""בטלויזיה מגרשים אב מחפש מקלט למכלאות בדרום"; "חבל שחתולים לא יכולים לעוף מעל מבקשי נפשם".

    Liked by 1 person

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s