יהודית אוריה

"האלגירית"

את אמי לא מצאתי מעולם אלא בתוך רחמי כשהולדתי את עצמי- אך נמצאתי על-ידי אמהות אחרות. סלסולי קולה של אום כולתום שרים לי את המיילדת האלגירית היפה שלי, זו האם הראשונה שמצאתי, שלש שנים אחרי גיל חמש בו התרחש האובדן הסופי של אמי במוסד, והנה אני כבר בת שמונה- ילדה נחשית היורדת לשכונה ומתגנדרת בבגד-ים נשי פרחוני חדש, מביטה בחמוקי-גופה בגוחנה בעשב הירוק המלטף את קירות השיכון האפורים, בשכונת העולים "בן ציון" בנתניה, אליה עלו סבתי ודודתי, (הן למדו באולפן עברית, סבתי מתפרנסת מפדיקור-מניקור ודודתי כחדרנית בבית מלון) ובה נהגתי לבלות את חופשות-הקיץ.

אני זקוקה למנוחה מן הכתיבה, אך יראה אני פן תאבדי לי… הנה את, המלאך הכחול שלי, בחצר, בשכונה, אופפת בחום עיניך את הערב-הרב של ילדי-העולים המשחקים, אופפת את השכנה הספרית הברונטית היפה, מהקומה העליונה ממול, בעלת-הפה המשוח בשפתון אדום-סגול עז, הקוראת בזעקה לבתה הפעוטה הבלונדית כבריגיט בארדו וולרי, וולרי, ויאן איסי! אופפת את הילדים הצפון אפריקאים- הונגרים- רומנים- תימנים ואלהים יודע איזה עוד, המשחקים במשחקי השביעיה הסודית, מחבואים, רופא-חולה, אדוני המלך. היושבים על הגדרות ואוכלים אבטיחים, מספרים בדיחות וספורים.

משהו מלוכלך ונעים נודף באויר מעיני הנער הטריפוליטאי המפשיל את תחתוני הלבנים עד מחצית- ירכי ומשחק ברטיבות שלי, במשחק הרופא-חולה בפרדס, כשאני הבת היחידה המצורפת לחברת-הנערים, כי אני האחות התאומה, אז מותר לי.  תמיד העדפתי את חברת-הנערים כי הם היו הרפתקנים ומסעירים. הם תמיד פעלו, ותמיד ארעו במחיצתם דברים. היתה לי חברה-ילדה אחת בלבד, הונגריה בשם יהודית שטיינר, אך היא רצתה לשחק כל היום בבובות או לרכל, או להתלונן איך רודה בה אחותה הגינגית הבכירה השתלטנית. ואני רציתי  לקרא את מרטין עדן, ורציתי הרפתקאות: במשך היום בים הכחול, אחרי הצהריים בעיר: לראות סרט בקולנע, להלך בטיילת- לקנות תירס חם ישירות מתרווד-הרוכלים, וגם מין מלווח צפון-אפריקאי ממולא תפוחי אדמה או ביצה- מטוגן, וללקק גלידה. בערב בשכונה, ובלילה בין הפרדסים.

את הבחנת בי יושבת בצד, על הגדר – בדידותך, כבדידות בת-פרעה, הריחה את בדידותי -ומשית אותי בערבים אל ים- ביתך הנהדר, בדירה ההיא, קומה אחת מתחת לדירת-סבתי, בה גרת עם בעלך בעל עיני הדבש המלטפות שאהב אותך כל-כך. היינו כורעות על השטיח הפרסי, בבית מוצף אהבה, שדייך החמות נחשפות בכריעתך. מה אהבתי לכרוע כך, מה עמוקה ואוהבת הכריעה הזאת עד טבור-העולם.

באיזו מידה אני חבה לך, מעבר להתקדשותי לנשיות, את התקדשותי לאמנות-הזן, באיזו מדה מצאנו בכריעה הזאת את האלהות שבנו. אשה יפה וטובה כל-כך. כרענו על השטיח, ובטיגון- החביתה נתת לי את לבך, המזון הטעים ביותר בעולם. לימדת אותי לאכול אותה בתנוחות- איסוף יפות של פטוט, להטבילה בלחם הישר מן המחבת, בישיבה מזרחית על השטיח.

נוכחותך בשמלת המלאך המזרחית הנשית הכחולה היא השיר המקיף ומוליד את השכונה הזאת ואותי, במחשופך העמוק, החושף את שדייך החומים-בשלים, ובאצעדת-הזהב על פרק- זרועך, בעינייך הכהות חיוכך חם עד בעירה. תמיד עמדת שם, אמי הכחולה, למשותי. רחמך אופף אותי. חומה דובר אלי בנוגה חשמלי, בדיאלוג הגנטי חוצה- המרחקים של האהבה, כי מהי האהבה אם לא ידיעה. את ידעת אותי, ואוקינוס האש של לבת-אהבתך טיבע את כל החומות. דוקא את שהיית חסוכת-ילדים, ידעת להתמסר בכל ערוות-נפשך לאוקינוס-הקיום, הטביליני במפלך השחור הנהדר.