טל חסן

"והנשמה רועה אחורה"

הוצאת גוונים, 2015

הרהורים על אמונה ואמת בשירת טל חסן

ספר שיריו של טל חסן זכה בפרס ספר ביכורים של משרד התרבות. השירים מתוארים על גב הספר כ"מעשה של קילוף וגילוף אמנותי, מעשה של שירת אמת החותרת מן החומרי אל הרוחני ומן המקרי אל הסמלי עד השכבה "הראשונה והאחרונה" של התודעה". כך גם טוען השיר "עוד ועוד…" (עמ' 47) המובא במלואו גם על כריכת הספר.

מִזֶּה אֲנִי אֲקַלֵּף וַאֲקַלֵּף עַד לַשִּׁכְבָה
הָרִאשׁוֹנָה וְהָאַחֲרוֹנָה, וּמִשָּׁם בְּעֶדְנָה
אֲגַלֵּף דַּקָּה וְעוֹד דַּקָּה, עַד לַדְקִּיקָה:
הַשְּׁקוּפָה
הַלֹּא נִרְאֵית
הַזַּכָּה —
נִמְצֵאת רַק בָּאֱמוּנָה.

אך הקילוף והגילוף, יותר משהם מובילים אל תובנות ומעמקים פסיכולוגיים או פילוסופיים גרידא, מבשרים לנו כי התשובה מצויה "רַק בֶּאֱמוּנָה". ואף שאין המשורר מציין בשיר זה במפורש כי באמונה דתית יהודית עסקינן, אין הקורא יכול להימנע ממסקנה זו, המתחזקת והולכת בקריאה בשירים נוספים, עליהם נצביע בהמשך, עד שהמשורר מטיח בנו, שאין אמת אחרת, ושכל מי שחיפשו אותה במחוזות אחרים (חילוניים, ואפשר שגם בפתרונות פוליטיים בשאלה הפלסטינית), סופם כישלון ומפח נפש (עמ' 52):

פִּתְאוֹם
אַתָּה מֵבִין
שֶׁאַף פַּעַם
לֹא הָיְתָה
שָׁם
בֶּאֱמֶת
אֱמֶת.

לשון האמונה הדתית, הנוקטת לעתים בלשון התפילה, חוזרת שוב ושוב בשירים, כדי לבסס את מסקנתו הבלתי נמנעת של המשורר, כי שם מצוי המענה לכל מי שטועה וסוטה מדרך הישר. ויש מקום לשער, כי כוונת המשורר, שמדובר בדרך חילונית או כל דרך המתרחקת מהמקורות היהודיים, כזו המחפשת תשובות "עקרות" בתרבויות זרות. אלה נרמזות כ"עצים שוטים" (עמ' 7) הנסמכים על באר "חֲשׁוּכָה וּנְטוּשָׁה" ולכן סופם מוות (ובמשתמע – בניגוד ל"באר מים חיים" האמונית). ובהתאם, העלים שלהם נושרים "מְטַשְׁטְשִׁים וּמַטְעִים". ואילו המשורר מצמיח "עֵץ פְּעִימוֹת בֶּאֱמוּנָה" (עמ 6), המתרומם "כְּמוֹ תְּפִלָּה כֵּנָה".

וכך מצטיירת בספר אמונתו של המשורר כמלאה בתום, הניכר באופן התבוננותו בעולם, במשפחתו, בהוריו, ברעייתו ובילדו הממלאים אותו באהבה ובפליאה. הפליאה מוליכה אותו למסקנות, שקשה למצוא בהן שאלות והטלת ספק, אלא – אמונה מלאה, "אֱמוּנָה בְּבוֹרֵא עוֹלָם, שֶׁאֶת הַגּוֹרָל קָבַע עוֹד בְּטֶרֶם…[יציר נברא… – הערת ש.ר.]" (עמ' 50)  מכאן שאלוהים אחראי לכל "פרור חיים" (עמ' 51)  שהוא מפזר לברואיו, ובוודאי למשורר עצמו, שעל כן הוא מתחזק באמונתו ו"חַי בַּמַּעְגָּל שֶׁנִּסְגָּר וְחוֹבֵק וּמִתְהַדֶּקֶת נַפְּשִׁי וּמִתְאַדֶּקֶת [מלשון אדיקות – הערת ש.ר.] נַפְשִׁי".

 

שמעון רוזנברג