טל איפרגן

ללכת?

תַּחַת שְׂמִיכַת טְלַאִים שֶׁתָּפַרְתִּי

כִּמְעַט וְהִצְלַחְתִּי

לְהִתְחַמֵּם. רוֹצָה לָלֶכֶת

עַד אֵלֶיךָ

לִפְרֹשׂ מֵעָלֶיךָ

אֶת שְׂמִיכַת הַטְּלַאִים,

אַךְ מַגָּפַי לוֹחֲצִים:

חָלְפָה שָׁנָה נוֹסֶפֶת מֵאָז.

אָז?

הַקֹּר הַשָּׁנָה אֵינוֹ מִתְמַעֵט

הוּא צוֹבֵט

כְּמוֹ הָיָה זֶה הַחֹרֶף

הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר

שֶׁיָּדַעְנוּ.

השיר "ללכת", וגם השירים האחרים שמובאים בהמשך, מצטיינים בשורה של שאלות ללא מענה, שהם מעלים, לאחר הקריאה הראשונית בהם. בעוד שלכאורה השירים מתארים סצנה או סיפור פשוט, שמאחוריו רעיון ברור וחד משמעי, מגלה הקריאה השנייה לקורא שהסיפור אינו פשוט כלל. יופיו של השיר הוא, אם כן, בפער בין הגלוי לנסתר, ובאופן בו מגלה הקורא שאין לו תשובות חד משמעיות ולמעשה פשטות השיר מתעתעת בו.

כך, לכאורה השיר מתאר  אוהבת המתגעגעת לאהובה, ושדרכיהם נפרדו מסיבה לא ברורה. אך לא ברורה הסיבה לפרידה ומי יזם אותה. למעשה מה שהיא מעבירה לקורא זה רק סוג של כמיהה, געגוע ומולם מעצורים המונעים ממנה ללכת "לביקור", כאשר שני חפצים משמשים כמטפורות לגעגוע מחד ולמעצורים מאידך: שמיכת הטלאים, שמעצם טבעה ה"מטולא" העשוי פיסות תפורות זו לזו, שאין די בה כדי "לחמם", יכולה לרמוז על געגוע, אך גם על מערכת יחסים שלא הגיעה לכלל שלמות וחום, והמגפיים הלוחצות, המשמשות תרוץ, קלוש יש לומר, שלא ללכת אל הנמען.

כל משפט בשיר מעלה תמיהות.  כך, כאשר הדוברת אומרת כי "חלפה שנה" לא ברור אם היא מתכוונת כי הגיע יום השנה למותו של אהוב, או יום שנה לפרידה אחרת, שטיבה אינו ברור. אמנם אי אפשר לשלול את האפשרות שמדובר "בסך הכל"  בפרידה – פחות טרגית או דרמטית – מאוהב. ועדיין אנו נרמזים כי עבור הדוברת מדובר באירוע קשה, שכן פרידה מאוהב יכולה להכאיב מאוד, ושבכל פרידה כזו יש יסוד של סופיות ו"מוות".

אפשר אף להרחיק לכת ולטעון, כי מדובר ביום זיכרון ואבל, במישור הלאומי (כמו בכל שנה בארצנו), ואז מתרחבות האפשרויות באשר לטיבו של הנמען – אהוב רומנטי, בעל או בן שנהרג. התחושה שמדובר דווקא באובדן כזה, ואף בשכול יכולה לקבל חיזוק מהביטוי "הַחֹרֶף הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר שֶׁיָּדַעְנוּ", כארמז לעת מלחמה, שבה נהרג הבן או האהוב. כך גם הביטוי " רוֹצָה לָלֶכֶת עַד אֵלֶיךָ", להבדיל  מהביטוי הפשוט "ללכת אליך",  יכול לשמש תימוכין לפרשנות בדבר מוות ממשי. או אז ההליכה היא "עד הסף" נטולת יכולת ליצור קשר ממשי, חי, עם הנמען, קרי – ללכת עד הקבר, ולהיעצר.

יחד עם זאת קיים אצל הדוברת היסוס, האם ללכת. על כך מרמז סימן השאלה בשם השיר. ושוב נפתחות בפנינו אפשרויות ותמיהות מדוע היא מהססת. האם מנסה הדוברת לנתק עצמה מהנמען? להתחיל בחיים חדשים, לסגור מעגל, שההליכה הקבועה אליו בכל שנה מונעת? או שמא מדובר גם במצפון לא שקט של הדוברת, שליבה אומר לה ללכת, אבל היא נמנעת ומוצאת לעצמה תירוצים לכך ("רוֹצָה לָלֶכֶת עַד אֵלֶיךָ לִפְרֹשׂ מֵעָלֶיךָ אֶת שְׂמִיכַת הַטְּלַאִים, אַךְ מַגָּפַי לוֹחֲצִים).

אבל דווקא מטעם זה  ניתן לשוב ולקרוא בשיר כתיאור מערכת יחסים "סבוכה" ובלתי פתורה עם אהוב, שהקשר עמו לא הגיע לכלל "סגירה" (מה שמכונה אצל האמריקנים closure" "). ההיסוס וסימן השאלה, לצד ההליכה "עד" כלל אינה אל הקבר, אלא עד דלת ביתו, שם היא עוצרת וחוזרת. וכך שם השיר "ללכת" מרמז על הנמען כאיש חי, שעבורה עדיין אינו משול למת (או שמא כן?).

כאן ראוי לשים לב כי איננו יודעים דבר על דמותו של הנמען. השיר אינו מוסר אף פרט על האיש, אישיותו או מצבו, לא אם הוא חי, מת, או חולה. באשר לאפשרות האחרונה – מאחר שמדובר ב"עוד שנה", ברי שאין הכוונה למחלה "סופנית". מאידך לא ברור אם מדובר בקרוב משפחה מאושפז, ואם כן היכן ואיזה סוג של אשפוז. וכן לא ברור אם הנמען מצפה לביקור, מעוניין בו, או בכלל ער  ומודע (מבחינה קוגניטיבית?) לאפשרות זו.

אופציה זו פותחת שוב שאלות לא סגורות ואפשרויות פרשניות חדשות. ההימנעות מביקור מהולה באווירה של חוסר נוחות ועצב המתוארת באמצעות המגפיים הלוחצים וקור החורף הצובט. אם קודם נרמזנו שהמגפיים הלוחצים הם תירוץ לא ללכת – והרי אפשר להחליף מגפיים – עתה אפשר גם להבין את המשפט כאילו המגפיים לוחצים על הדוברת: לכי כבר. חלפה שנה!

מהם אם כן, המגפיים הלוחצים? ומהי אותה שמיכת טלאים שתפרה הדוברת? האם תפרה אותה פעם, מזמן? האם תפרה אותה לאחר הפרידה ועכשיו היא רוצה לכסות בה את הנמען? ומדוע יש לכסותו? האם לכסות אותו או את קברו בשמיכת טלאים שהדוברת תפרה והייתה משותפת לשניהם? האם השמיכה אינה מצליחה לחמם את הדוברת מפאת קור החורף או קור פנימי, קור הלב הדואב, בשל היעדרו של הנמען? ואם היא לא מצליחה להתחמם בשמיכה – האם היא מקווה שהשמיכה תחמם אותו, ועל ידי כך ייחם גם לה, קרי, יבוא תיקון ליחסיהם הפרומים? אך אם השמיכה היא מטפורה ליחסים המטולאים בעבר, האם דווקא עתה הם "יתחממו"? דומה שאי הידיעה הזו היא לא של הקורא בלבד, אלא של הדוברת, ועל כן בדין היא מהססת – האם "ללכת"?

*

מישהי (אני אומרת) תזכור אותךְ

כְּבָר מְאֻחָר, מְשַׁעֶרֶת.

לָאַחֲרוֹנָה מְאֻחָר אֶצְלִי.

הַחוּץ וַדַּאי בְּרוּבּוֹ יָשֵׁן בִּזְמַן שֶׁאֲנִי

מְפַצַּחַת אֶת אֱגוֹזֵי הַמֶּלֶךְ,

קוֹרֵאת אוֹתָךְ*.

כְּבָר מְאֻחָר לָכֵן

מַרְשָׁה לְעַצְמִי לַחוּשׁ

כַּתַּפּוּחַ הַמָּתוֹק הַמַּסְמִיק

שֶׁאֵלָיו הַקּוֹטְפִים

לֹא יָכְלוּ לְהַגִּיעַ.

שׁוֹמַעַת אֶת צְלִילָיו שֶׁל נֵבֶל

שֶׁאֵינוֹ קַיָּם וְעוֹדוֹ פּוֹרֵט.

אוֹצֶרֶת אוֹתָךְ בְּתוֹךְ שִׁכְחָה

מוֹצֵאת גַּם אֲנִי נָכוֹן לְבַקֵּשׁ

לִשְׂרֹּד הַחֻרְבָּן.

* קוראת אותך = שירי סאפפו.

הווה

יֵשׁ עָבָר שֶׁכְּבָר עָבַר

אַךְ מִתְעַקֵּשׁ לְהִתְהַווֹת אֵלַי

לְעִתִּים.

מִפַּעַם לְפַעַם הוּא עוֹבֵר

כָּאן לְיָדִי, כָּךְ לִרְגָעִים.

שׁוֹאֵל אוֹתִי

הַאִם יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר

הַאִם אוּכַל לְהִסְתַּדֵּר

עִמּוֹ שׁוּב? וְהוּא עָצוּב.

מֵעֵת לְעֵת

הוּא מְבַקֵּשׁ לָתֵת

מְכַוֵּץ אֶת זוּג עֵינָיו

כְּמִתְחַנֵּן שֶׁאֶתְקָרֵב

לְמַעַן הַתְּשׁוּקָה בֵּין שְׁנֵינוּ

שׁוּב תִּבְעַר. עָבָר אַכְזָר.

מִפַּעַם לְפַעַם הוּא עוֹבֵר

כָּאן לְיָדִי, כָּךְ לִרְגָעִים.

מחשבה אחת על “טל איפרגן

  1. אוהבת את השירים. מצד אחד, על שום פשטותם הנוגעת. מצד שני על שום ההיסוס שבהם שמעורר עניין לפרמו ולאמצו. ומצד שלישי על שום מורכבותם המתגלה בעזרת הפרשנות מרחיבת הדעת.

    Liked by 1 person

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s