חוה ניסימוב

גם השמחה שלי רוקדת בעדינות

הוצאת ספרי עיתון77

כמה דברים על מסגרת: תוכן, מבנה וטכניקה.

קו ישר מחבר בין ספריה קודמים של חוה ניסימוב, החל מספרה הראשון, "ילדה משם" לספר זה, המעמיק לחדור עוד ועוד אל החוויות והטראומות של ילדותה בשואה והשפעתם  על חייה עד היום הזה ומעניק להם מבט רב צדדי על כל חייה ויחסיה עם "סביבתה":  יחסיה ומשקעיהם עם אמה, ששרדה, יחסה וזיכרונותיה מאביה, שלא שרד, יחסיה הכוללים חשבון נפש עצמי עם ילדיה – בני הדור השני לשואה – שהשפעת הטראומה שלה העיבה כצל גם על חייהם, ועד ליחסיה עם הסביבה החברתית הרחבה יותר. ולבסוף, יותר מאשר בספריה הקודמים, המשוררת עוסקת גם בטראומה הכלל-לאומית, ואף בשאלת קיומו ואחריותו של אלוהים לשואה.

ראוי לשים לב לעובדה כי בתקופת השואה המשוררת הייתה ילדה קטנה, ולא אדם בוגר, מבודדת ממשפחתה הביולוגית. מן הדין שתהיה לכך השפעה ייחודית על גיבוש אישיותה, ומכאן על טיב יחסיה עם "סביבתה", על מידת העומק והחיות של זיכרונותיה, ועל דרך ההתבוננות המאוחרת – הבוגרת – פנימה לתוך עצמה.

ניסימוב אינה המשוררת היחידה שעברה את השואה בילדותה, כך, דן פגיס ז"ל ואיתמר יעוז קסט יבדל"א. וכמותם שירתה נעה בציר שבין הריאלי והקונקרטי לבין הסימבולי, ופה ושם גם יסוד מיתי (כגון תיאורו ה"מוחשי" של אלוהים, ישו התינוק, מלאך המוות, נחש מכונף, ארמז למגדל בבל). אך גם כאשר יש בשיריה שימוש ביסודות לא ריאליסטיים, מטרתם לחזק ולהבהיר מסר קונקרטי, בדבר רגשותיה והשפעת הטראומה עליה. מטעם זה מתקיימים לעיתים קרובות בתוך אותו שיר שני היסודות כאחד.

אף שספרה הנוכחי כתוב, לכאורה, לא כשירה, אלא כפרוזה קצרה ומרוכזת מאוד, ללא ניקוד (ואגב, ללא כותרות), אי אפשר שלא לקרוא בו גם כשירה, גם אם השפה מדברת יותר, והרעיונות והאמירות ישירים, ברורים ומתמצתים, ללא התחכמות. אך הקטעים  – שנכנה אותם להלן שירים – אינם נטולי סב טקסט, ולרדת אל פשרם אי אפשר לעתים ללא הכרת הרקע, דמותה של המשוררת, תוכן ספריה הקודמים, ולפחות קריאה בספר הנוכחי כולו. כמה שירים קצרצרים כלל אינם עומדים בפני עצמם, אי אפשר להביאם במחוץ למסגרת הרחבה, כך המשפט הקצרצר העומד לבדו על עמוד לבן, ככתם זעיר על מרחבי אינסוף צחים (עמ' 54):

"סליחה ילדיַ"

ולא רק בקטע זעיר זה, ניכר הקשר בין מבנה של מילים מעטות ביחס לגודל הדף לבין תחושת ריקנות, אולי רגשית. ואולי בא הדבר לרמז על מחסור בפרטי זיכרון, שיעניקו צבע, "עומק ורוחב" לתיאורים. מוטיב זה ניכר בחלק מהטקסטים, כמו ביקשה המשוררת לומר שאין לה צורך, או שמא יכולת, למלא את הדפים במלל רב, ושאין זה מקרי שהמרחבים הריקים של הדף נדמים למרחבי השלג הריקים של אירופה/פולין/רוסיה במלחמה. ויותר מפעם אחת הדברים נאמרים בפירוש:

"אני כותבת מילים מעטות במרחביו הלבנים

של  הדף.  הריקנות  כופה  עלי  דרך  זו.  גם

השלג המכסה את יערות הזיכרון." (עמ' 6)

"לובן הדף מזכיר לי שלג ואת פניך

המכוסים סדין לבן, אבא". (עמ 18)

וכמו למלא בכל זאת את החסר, הדימיון האנושי בא לידי ביטוי בכמה שירים ארוכים יותר הבנויים בחלקם כסיפורי משל או אגדה, כמותם מצאנו גם בספרה "אין בית לבית". שלושה מהם אף פותחים בהתאם בביטוי "מעשה באישה ש…" (עמ' 10, עמ' 41, עמ' 69).

במטולטלת בין הדחקה לשימור זכרון.

לפי מחקרים בני זמננו (כך – H. Dasberg[1]), מבוגרים ששרדו את השואה, בוודאי כאלה שהיו נשואים והורים ואיבדו את משפחותיהם, סובלים מבעיות נפשיות קשות יותר מאשר אלו שעברו את השואה בהיותם מתבגרים או מבוגרים צעירים. בהגיעם לגיל זקנה גובר הסבל הפוסט טראומטי, מנגנוני ההדחקה נחלשים, וגוברת ההצפה של הזיכרונות והחוויות הטראומטיות של השואה. בהגיעם לגיל בו פוחתות המטלות הקיומיות שהעסיקו את דעתם בשנים קודמות, היציאה לפנסיה, התבגרות ילדיהם ויציאתם מן הבית, וכן מוות של בן/בת זוג מותירים זמן פנוי להסתכלות פנימה ולשחזור העבר הטראומטי. לעומת זאת הצעירים מאוד הצליחו להדחיק את חוויותיהם מהשואה ולהתגבר עליהם על ידי שכחה והתעלמות.

כמה וכמה שירים בספר מתארים כיצד ההדחקה וההשכחה הקלו על חיי הדוברת, ולפחות בזמנים מסוימים, כמו שעות היום והפעילות במהלכו, קרבוה לכלל קיום חיים "נורמליים". כך בקטע הפותח (ׁעמ' 5): "כל יום אני ממציאה לי חג קטן, מקשטת אותו בְּשִׁכְחָה". ושוב בעמ' 6 …"שלג מכסה את יערות הזיכרון". ניתן למצוא לכך אף הד מסוים, בשמו של הספר "גם השמחה שלי רוקדת בעדינות" (על אף ריבוי המשמעויות בו המתבררות בקריאת היצירה ממנו הוא לקוח – בעמ' 9).

אך מול מנגנון ההדחקה וההכחשה מתקיים אצל המשוררת מנגנון נגדי של שימור זיכרון ואפילו מאמץ לזכור ולהיזכר. ואולי העובדה כי נפש רגישה של אמנים-משוררים, זקוקה לזיכרון, המשמש עבורם "כלי עבודה" ו"מחסן" של חוויות, שבלעדיהם לא תתאפשר יצירה ובוודאי לא מימוש מטלה קדושה של שימור זכר השואה וזיכרון קרובי משפחה שנספו. זאת לצד הירתמותה לשימור זיכרון השואה, ולקחיה ההומאניים, בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. ושוב הדברים יותר מנרמזים באחד השירים (עמ' 50):

"לזכור ולהזכיר  עד אינסוף. לבנות מגדל

שבסיסו בלב האדמה וראשו בשמיים.

בקצהו יבערו אותיות אש: 'בני אדם עשו

זאת'. בני אדם רגילים. כמוני."

ואמנם המשוררת "מודה" שלזיכרון של הכאב והסבל יש גם צד טוב, אך רב גם המחיר  במיוחד כשהנפש מאבדת שליטה עליו והוא מתעורר במלוא עוצמתו, או עולה ומשתחרר בשעת שינה, שהיא שעת החלום. שעה בה חוזרים המראות הקשים, האימה עד שאי אפשר להיחלץ מהם (עמ' 11):

…"דברים רבים היטיבו עמי. ליטשתי את

הכאב, רציתי שיהיה כיהלום, כתבתי,

אבל המעיין הוסיף לנבוע, יכולתי לחלום

והיתה בכך נחמה, אך לפעמים נשאבתי

לחלום עמוק מדי, פסעתי ברחובות ההם

ולא יכולתי להיחלץ….

הזיכרון המעלה דמויות של קרובי משפחה שנספו, עשוי להשכיח, להקטין בעיני הניצולים את סבלם ואת האימה שהם עצמם חווּ, אך הזיכרון הזה עלול לשמש חרב פיפיות, כשהוא מעורר רגשי אשמה (שאינם מוצדקים כלל ברמה "רציונלית"), הבאים לידי ביטוי בשאלה המייסרת, המוכרת גם אצל חיילים שניצלו במלחמה בה חבריהם נהרגו: מדוע ובאיזו "זכות" מוסרית דווקא הם ניצלו. וכך, אותה שאלה המתעוררת אצל המשוררת בשל עוצמתו המאיימת של הזיכרון העלול לגרור אותה אל מצולות הייסורים.

ממול עומדת כמגן מידה של הדחקה, או ריחוק, המתוארת באחד השירים (עמ' 9) כ"שומרי הזיכרון" העוצרים אותה בגבול, כאילו היו הם אנשי משמר הגבול, אך נכון יותר לראותם כמלאכי שרת, או השרפים, המונעים ממנה לעוף אל מתיה. במצב ביניים "אידיאלי" זה, לדבריה, "לא שכחתי אתכם", והמתים ממתינים שהיא תכתוב עליהם. אף הם נעים כמטוטלת בין זיכרון לשכחה, ואף הם (כמו תיאור אביה) לבנים כדפים ריקים, כמו היו רוחות מתים שלא יגיעו למנוחה ולנחלה עד שלא תכתוב עליה, ואז יניחו לה וירווח לה מרגש האשמה. ובינתיים היא ממשיכה בחייה, "רוקדת בעדינות שלא להחריד את שנתם", קרי שלא להחריד את שלוותה שלה.

גם ב"מעשה באישה שהיתה עייפה" (עמ' 10) וגו', מצוי תיאור סימבולי ומטפורי שבו האישה נושאת את מיטתה על גבה (וחזקה על הקורא ש"יחשוד" כי מדובר במשוררת עצמה), אך כובד משא הזיכרון מונע מנוחה, מהנפש כמובן, מאחר שהמיטה היא מקום החלומות, שבהם חוזרים מתעוררים הזיכרונות הקשים. הפתרון הוא הימנעות משינה – ולכן "השליכה את המיטה…" ומאז היא ערה.

וכך, ממשיכים הזיכרונות להתקיים, כעולם חי בתוכה, שבו נודדים המתים, קרובי משפחה, וגם נספים אחרים, האוחזים בדוברת בשעת חלומה, ואביה נודד בשבילי מוחה (עמ' 16), כל אלה הם רוחות הרפאים חסרי המנוח שאינם נותנים לה מנוח. ואף שהזיכרונות דהים ונחלשים כש"הזמנים נשאו אותי הרחק אבל לא הצלחתי להכות שורש בארץ השכחה", נותר הקורא בתחושה שאין היא יודעת אם היא מעדיפה לשכוח או לזכור.

שבר אישי והשפעתו על יחסיה עם סביבתה 

הטראומה והכאב הכרוך בזיכרונות, הניסיונות להדחיקם, ומנגד כוח משיכתם – קטבים  הקובעים וקורעים את נשמת המשוררת הבוגרת ומשפיעים על התנהלותה היומיומית ועל "פניוּת" נפשית, על יכולת הקשב לזולת, ויהיו אלה ילדיה או אימה. אך הנפש בבסיסה טובה ומבקשת להיטיב.

באחד השירים הראשונים (עמ' 8) מתאר את אחת הטראומות שעצבה את הנפש בימי ילדותה הרכה: השהיה במסתור חשוך, במרתף (המרתף היה ליסוד בולט בכמה מהשירים, מקום השואב את נפשה וזיכרונותיה בחזרה, אשר ללא שחרור ממנו לא תוכל לבנות את בית-חייה כך בעמ' 29). המרתף מתואר אף כביצת נחש (ולא כרחם) ממנו נולדת-מגיחה המשוררת אל האור, כשהיא זוחלת כנחש (ובתוך כך מרמזת כי השהיה במרתף הייתה כרוכה בזחילה). אך בעוד שהנחש נחשב בדרך כלל לסמל הרוע, העורמה, והמוות (אך גם סמלה של הרפואה), מספרת המשוררת כי היא הייתה לנחש טוב, המכיש רק לתוך עצמו כדי שלא להזיק לסביבה.

למרות זאת מתרחש נס, והנחש מגדל כנפיים וממריא כציפור. אך זהו נס "בערבון מוגבל", וכדבריה – היא "עוף מוזר". השהיה בשמיים אינם בבחינת הגעה לגן עדן: השמיים אפורים וחונקים, הציפורים נסות מפני הנחש, ומתחת – חורבות עיר, והנחש אינו יכול (או אינו יודע) לנחות, כי אין לו רגליים. מתוך כך ניכר כי היציאה בתום המלחמה, מלווה בשימור הטראומה שנוצרה בשל השהיה בו. מתוך כך נדרש עיצוב תכונות ומבנה אישיות חדש, לאחר שנמחקה אישיותה הקודמת (עמ' 26). מאז עוסקת המשוררת בשחזור אישיותה. אך כיצד משחזרים? האם השבר הוא כזה שניתן עדיין לתיקון ושחזור כמו חרסים, או שאין ברירה אלא לפסל אותה מן היסוד?

נפשה של המשוררת תחת השפעת הטראומות נחשפת בגילוי לב ובביקורתיות עצמית חריפה. כך אין היא נמנעת מלספר על השפעתן על יחסיה עם ילדיה, על חוסר יכולת להביע חום אנושי (עמ' 28), גם לא כלפי אימה, שלא זכתה שבתה תקרא לה "אמא", כל עוד הייתה בחיים (עמ' 34, 36, 37), כשברקע מצוי הזיכרון הצורב של "נטישתה" בידי אמה, והקושי לסלוח לה על שמסרה אותה כדי להצילה לידי פולנים, והיא בת שלוש. אך עם מותה שוחרר משהו בנשמתה, ופרצו געגועיה אליה, שהיו כלואים קודם. עתה לא רק היא סולחת לאמה, היא מבקשת ממנה סליחה. בקשת סליחה שבה ונשנית בספר, הפעם מילדיה, בני הדור השני לשואה, על חוסר יכולתה להעניק להם יחס רגיל, נורמלי, של חום ואהבה, ולא רק לעטפם בעטיפה מוקצנת בדאגה וחרדה (עמ' 42). בחשבון הנפש על כך טמונות גם הסיבות: כשם שהיא נולדה (כאמור לעיל) כנחש מביצת נחש, כך גם ילדיה בקעו מביצתה המורעלת ומאז היא מנסה לנקז את הרעל. אך "משהו משובש אצלי ברגשות… הפחד ער תמיד והדאגה היא מספנה גדולה…(עמ' 53). הסבר נוסף מצוי בקלקול שחל ביחסיה עם אמה, כלפיה היא משטחת את שאלתה-טענתה (עמ' 44):

"אמי, מדוע לא לימדת אותי להיות אמא?"

ככל שמתקדמים בספר כך מתגלה נימה של אופטימיות, של שחרור הדרגתי מהטראומה, גם אם השחרור חלקי ורווי בקשיים, שלא תמו, "כמו הצמח הזעיר שפורץ באומץ מתוך אבני מדרכת, בלי אדמה  ובלי מים הוא שורד" (עמ' 59), שוב אין היא "בול עץ ערום. עתה ענפי רוחשים עלים וציפורים ושרשי אוויר בוקעים מגזעי" (עמ' 60). קיימת הכרה ותודה על כך שהדברים מתרחשים דווקא כעת, בגיל זיקנה, שהגיחה פתאום, "ללא תחנות ביניים" (עמ' 63), ואפילו אלוהים – ששאלת האמונה בו תיבחן בפרק הבא – נגע בה כדי להעניק לה את הזקנה כמתנה (עמ' 65), שיש בה כוחות ריפוי והצלה, המצויים גם, או שמא בעיקר, במתת השירה, בהם היא נאחזת "כמו בקרני מזבח" (עמ' 66).

שאלת האמונה והאחריות האלוהית לשואה

השואה והחורבן העלו במלוא חריפותה את השאלה "היכן היה אלוהים?". היו מי שבעקבותיה  איבדו את אמונתם, אחרים קבלו בה אישור וחיזוק לאי אמונתם. גם אצל מי שלא איבדוה, עלו תהיות וניסיונות להסביר את "התנהגות" אלוהים, ואף רבנים וגדולי הדור הציעו אמונות ו"תיאוריות" מגוונות. אחת הבולטות שבהן טוענת כי אלוהים נקט ב"הסתר פנים", כעונש לעם היהודי שהפנה עורף לאמונה בו. ויש מי שדווקא מצאו את נוכחותו בדרכים שונות. בעולם השירה תצוין גישתו של איתמר יעוז קסט, בשירו ""גילוי פנים", לפיה בשואה ניכרת "נוכחות ה' צבאות במלוא אימתו עלי אדמות". הוא גם צוטט כמי שאמר: "אני הייתי שם, והיה זה 'גילוי פנים' – פנים בפנים בתוך האש".

בספר זה מעלה ניסימוב בכמה מהשירים תובנות ותשובות שונות. הבולט שבהם (עמ' 12) מציג גישה לפיה אלוהים חדל להתקיים, או שלא התקיים מעולם. השיר, שיש בו במידה מסוימת נקודת מבט תמימה-ילדית מציין כי העולם שלפני השואה אינו דומה לזה שאחריו. העולם היה פעם ברור ומואר, אך במשתמע הסדר הקוסמי התערער, כתוצאה ממה שאירע. אך בהיעדרו של אלוהים אין מי שיברא מחדש את העולם ויחזיר את הסדר על כנו. ואנו אף נרמזים כי התערערות הסדר היא שהעלימה או הרגה את אלוהים. ראוי אף לציין כי מהשיר לא עולה כי אלוהים היה אחראי להתרחשות השואה.

אולם בשיר אחר (עמ' 21) הופעתו של אלוהים בזמן המלחמה היא כדמות שטנית, האחראית לרצח: הוא מתואר כדמות הקלגס הנאצי נעול מגפיים, כשלצידו נמצא סגנו המוות. לא ניתן לתאר מופע זה כ"הסתר פנים", אלא כ"גילוי פנים" הנורא מכל, שאינו יכול לכאורה להצדיק אמונה באל. והנה בו בזמן מתברר שאלוהים זה חסר אונים. בתיאור רווי אבסורד חל היפוך יוצרות, והיהודי הוא מי שאמור להציל את אלוהים (ויש טעם לשאול ממי – מעצמו וממעשיו?): "'יהודים, הצילו את אלוהים!'… סבי…עף מעל החומה בחזרה לגטו, להציל את אלוהיו".

אך לשני השירים בכל זאת יש יסוד משותף, והוא מסקנתה של המשוררת בדבר ערעור הסדר הקוסמי, של השתלטות כאוס וחוסר הגיון, המתבטא בשיר השני ב"לוּפּ", במעגל אבסורדי ובלתי אפשרי, לפיו הצלת אלוהים והמשך קיומו תלויה ביכולתם של קורבנותיו לעצור אותו – את התליין – מלבצע את מעשיו. ואפשר להוסיף ולטעון, כי "במשתמע" האחריות למעשיו ולגורלו של הצדק האלוהי מצויה בידי האדם, מאחר שהאל אינו מסוגל לשאת באחריות זו.

בשיר שלישי (עמ' 48) מוטל בפשטות ספק בדבר קיומו של אלוהים, אך עולה גם שאין ודאות בדבר אי קיומו, ומכל מקום אין למשוררת אמון בו, ולא מייחסות לו תכונות חיוביות ומוסריות, או שמא מדובר ביסוד של "הסתר פנים" ביחסו של האל למשוררת וליהודים בכלל, גם לאחר שהמלחמה הסתיימה (עמ' 48):

"…………… אם אלוהים

קיים, שלא יבחין שטוב לי, הוא לא אוהב

יהודים מאושרים".

————–

שמעון רוזנברג

[1] H. Dasberg, "Adult Child Survivor Syndrome — On Deprived 4 Childhoods of Aging Holocaust Survivors", Israel Journal of Psychiatry 38 (2001), pp. 13–26

4 מחשבות על “חוה ניסימוב

  1. שמעון שמעון, אתה כל כך יודע להעמיק ולגעת, ועל כך תודה. גם לנעמה יש חלק חשוב ולכן תודה גם לך. אתם מקדמים את השירה והמשוררים וזה משמעותי מאד. פעילות מבורכת!!
    הנתיבים שלכם מצמיחים לשירה כנפיים.

    Liked by 1 person

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s