דן אלבו

וריאציות למהגר מתחיל

"הכינור ואני", אשר כנפו, הוצאת בימת קדם 2017

 

מה מונח לפנינו? כיצד ניתן להגדיר יצירה זו, הקרויה "הכינור ואני", לאיזו סוגה ניתן לשייך את ספרו החדש של אשר כנפו? הדיון בז'אנר אינו פורמאלי, אלא מהותי, האמנם סופרים ילידי ארצות האסלאם נוטים לכתוב נובלות קצרות-יריעה, הניזונות מחייהם? האם חומרים אוטוביוגרפיים המעובדים לסיפור קצר יכולים להתכנס יחדיו לסוגה העומדת בפני עצמה? הגם שהספר עוסק בחיי הסופר, אין זו אוטוביוגרפיה. אוטוביוגרפיה היא ביוגרפיה שכותב אדם על עצמו, על חייו, על מאורעות שהשפיעו עליו ועל סביבתו, מנקודת מבט אישית, על בסיס רצף כרונולוגי ליניארי, וניסיון מודע להקיף את כל שנות חייו, חוויותיו ועשייתו עד למועד תחילת כתיבת האוטוביוגרפיה, ואולי אף עד לסיומה. ואילו "הכינור ואני" ספרו האחרון של אשר כנפו אינו עומד בהגדרה זו. סיפור חייו אינו מסופר על בסיס רצף כרונולוגי ליניארי. שנית, פרשיות ואירועים מרכזיים בחייו, אינם כלולים בספר, למשל: הסופר מזכיר במשפט אגבי, ששהה ולמד פסיכולוגיה בז'נבה בשוויץ ואולם על תקופה זו, שיכולה הייתה להוות פרק נפרד וחשוב בספר, אין הרחבה ואין מסופר עליה דבר. באילו נסיבות הגיע לשווייץ? באיזו תקופה בחייו זה קרה? מדוע בחר ללמוד פסיכולוגיה? מה היה תוכן הלימודים? איך היה ללמוד למודים אקדמיים במכון ז'אן פיאז'ה[1]. אשר כנפו הוא בעל תואר ראשון ושני מטעם אוניברסיטת תל אביב ושוב על לימודיו אלה לא מסופר דבר. פרשה אחרת שאינה מטופלת בספר היא: סיפור שירותו הצבאי. אשר כנפו כותב "סיימתי את שירותי בצבא ונרשמתי בלשכת העבודה בעיר לוד."[2] למעט ציון העובדה ששירת בנח"ל, אין התייחסות מקיפה ויסודית לפרק זה בחייו. עבור כל אזרח ישראלי, בין אם נולד כאן או שהגיע ארצה בילדותו או בנעוריו, השירות הצבאי מהווה תקופת חיים משמעותית בעיצוב תודעתו הלאומית. עבור לוחמים שהשתתפו במלחמה או בלחימה מוגבלת בשטח אויב, קל וחומר. כמו כן, אין התייחסות מקיפה ומשמעותית לשליחותו בפנמה או לאותו פרק בשנות השישים לחייו, שבו לקה במחלת הסרטן.

דילוגים אלה ואחרים[3], מונעים כל אפשרות להגדיר את היצירה כאוטוביוגרפיה. אז תחת איזו הגדרה ניתן לסווג את "הכינור ואני"? יצירה זו לדעתי ניתנת להגדרה כמֶמוּאָר mémoires, ספר זיכרונות בעל אופי סיפורי. ספר זיכרונות הוא סוגה ספרותית, המהווה תת-קבוצה בסוגה הקרויה אוטוביוגרפיה. כל ספר זיכרונות הוא בעל יסוד אוטוביוגרפי, אך לא כל אוטוביוגרפיה היא ספר סיפורים וזיכרונות. ספרי זיכרונות, מתאפיינים בכך, שהם פחות מובְנים, הם בעלי אופי אסוציאטיבי, אינם מתיימרים לאחידות סטרוקטורלית ומתודולוגית, היות שהם עוסקים לרוב, בקטעים מהחיים, שאינם מסופרים בהכרח, ברצף כרונולוגי מילדות לבגרות. mémoires בדרך כלל, נטול תיארוך שיטתי, במגמה לקשור כל מאורע לתאריך נתון ולתקופה מוגדרת בחיי המספר. ממואר הוא כיצד האדם זוכר את חייו שלו, ואילו אוטוביוגרפיה היא היסטוריה, הדורשת מחקר, תיארוך מאורעות, אימות המסופר באמצעות עדויות חברים ומכרים, מקורות בִּיבְּלִיּוֹגְרַפִיִּים לביסוס המסופר, צירוף מסמכים, תעודות ותצלומים, במידת האפשר. ב"כינור ואני" אשר כנפו מספר אמנם, את סיפור חייו בתנועה כללית מילדותו במוגדור ועד פרישתו לגמלאות בארץ, אך, רבים מפרקי חייו חסרים וברבים מפרקיו עתיד ועבר מתערבבים, בטכניקה של פלשבק. פרקי הספר מסופרים במתכונת של סיפור קצר, ואף על פי כן, אין זה ספר נובלות או ספר של סיפורים קצרים טיפוסי. הסיפורים אינם בדויים, הזויים או דמיוניים כסיפור קצר, אלא חצובים מחייו האישיים, חייו עד גיל חמש עשרה במוגדור וקזה בלנקה, סיפור עלייתו ארצה והתערותו בה. פרקי חייו השונים, מסופרים במתכונת של סיפור קצר. בסיפור קצר חייב המספר לכווץ את הזמן, על מנת להכניס את האירועים לתוך עלילה מעניינת. פרקים אחדים אינם עולים על עמוד וחצי, שניים. העלילה מתרחשת במקום מוגדר ובזמן נתון בחייו, בעיר הולדתו במוגדור, בבית ספר, בקיבוץ, בפנימייה, במחנה מעבר במרסיי וכד'. נושא הסיפור סובב סביב דמויות מפתח בחייו. הוריו, מוריו, מנהליו, בני קהילתו, חבריו וכד'. סיפוריו עוסקים לרוב בנושא פסיכולוגי, היסטורי או חברתי.  לעתים ישנם דיאלוגים המעניקים למסופר אותנטיות. הספר נע ונד בין קובץ של סיפורים קצרים וספר זיכרונות. מדובר בזיכרונות המסופרים במתכונת של סיפורים קצרים.

ב. החדירה למעמקי נפש האדם, ההתמקדות בלבטיו, חרדותיו וחלומותיו, יכולת ההזדהות והאמפטיה עם הזולת המשוקעים בספרות תרמו רבות לקירוב לבבות בין בני האדם. על כך כותב רושדי ״ראיית- הספרות את טבע האדם עודדה הבנה, אהדה והזדהות עם אנשים שאינם כמונו, אבל העולם [המוסלמי? לא ברור, ד.א.] דחף את כולם לכיוון הנגדי, לעבר צרות-אופקים, קנאות, שבטיות, כיתתיות ומלחמה.״[4] בניגוד להבחנתו ההומניסטית רבת ההשראה של רושדי, הספרות הישראלית לא תמיד עמדה בכך. לא תמיד התעלתה ליכולת הזדהות עם האחר. היחס לספרדים בספרותינו מבוסס תכופות על תפיסה סטריאוטיפית. אנו מוצאים "ליהוק" חוזר ונשנה של האישה הספרדייה בתפקיד עוזרת בית, ותפיסת הגבר הספרדי כאדם אלים, המכה בפרצי זעם את ילדיו ורעייתו. כך למשל, "רומיה" ליעקב שטיינברג, "סאלימה" לחיים הזז, אסתר מעדני ב "נִשְׁמָתָהּ של אסתר מעדני" ליצחק שנהר.[5] וב"לולו" של חמדה בן-יהודה.[6]

היצירה "הכינור ואני" חַפָּה מאלה. היא מחלצת את מערך הדימויים מכבלים סטראוטיפיים, ומעניקה מבט אֶמְפָּתִי ומלא חמלה לחוויית ההגירה, ההתערות וההינטעות של קבוצת השתייכותו, חבריו, מכריו ובני משפחתו, בארץ. לדוגמה, המלים החמות שהוא מרעיף על יהודי קוצ'ין שפגש ב"הודיות". גם כאשר, המחבר יוצא בביקורת קלה על בני עדתו, הרי זה מוסיף אמינות לשיפוטו ולפרשנותו. כאשר הוא מתאר את ילדי קוצ'ין כתמימים ועדינים ואילו את ילדי מרוקו כבעלי חיוניות גבוהה העשויה לעתים להיות, גם מתפרצת.[7]

ג. גיל עלייתו של אשר כנפו לארץ, גיל 15, מעניין. עניין הגיל הוא בעל השלכות מבחינת נושאי הכתיבה: יוצר שעלה לארץ בגיל שבו החיים בארץ המוצא הותירו בו זיכרונות צלולים ומגובשים, נוטה לכתוב על חוויותיו בארץ מוצאו ולא רק על חוויותיו בארץ (שמעון בלס, סמי מיכאל, שלמה זמיר, עמי בוגנים). יוצר שעיקר גידולו התרחש בארץ יִמָּצְאוּ הדים מועטים לארץ לידתו, ובעיקר הדים דרך עיניהם של הוריו, געגועיהם וסיפורי ילדותם, או שלא ימצאו כלל. כמו ביצירותיהם של הרצל ובלפור חקק. אשר כנפו נמנה על היוצרים השואבים את חומרי כתיבתם מעברם בארץ לידתם, ומן הַהוֹוֶה בארץ, כמעט במידה שווה, בטבעיות גמורה. בהירות זיכרונותיו של אשר כנפו, מעצבת את תפיסתו העצמית החיובית, ראיית אביו ואמו, סבו וסבתו באור חיובי ביותר. לא אחת הוא מזכיר את אביו בהקשר לתפקידו כרב ובעל בית כנסת בעיר מוצאו מוגדור ואת אמו כאשת חיל. ואת הסבא רבא שלו, רבי יוסף כנפו מחברם של הספרים: קול זמרה : דרושים על התורה ומעט מים : מערכות בדרך המוסר, באור חיובי ואף בהערצה. בעיניים של האחד נמצא דמויות נלעגות ובעיניים של מי שמספר את סיפור חייו, נמצא אמפטיה, אהבה, חמלה ואף הערצה.

ד. בניגוד לעשרות ואף מאות הנובלות והרומנים שנכתבו על ידי יוצרים אשכנזים, שבהם ילידי ארצות האסלאם מתוארים באופן שלילי, למשל, תיאורו של הגבר הספרדי כגבר מכה, הנוטה לעשות שימוש בכוח פיזי כלפי ילדיו ואשתו. למשל הקצב ב"אליהו הקצב" ליעקב חורגין מכה את בנו וכך עושה רפול בסיפור "אצל הדוד רפול" ליעקב חורגין, כך נוהג האב ביחס לבנותיו ב-"נשמתה של אסתר מעדני" של יצחק שנהר[8]. גם "מצליח הנגר הבבלי" של דב קמחי, משתמש בכוח כלפי בתו.[9] כמו כן, יוצאי ארצות האסלאם לא אחת, מצוירים כעילגים בדיבורם העברי ובמבטאם, האוריינטאלי ומוזנחים בלבושם.[10] ספרות אינה חפה מחובתה לתרום לחברה בה היא נוצרת ובחברה המורכבת מקיבוץ גלויות, הנלחמת על חייה קל וחומר. יצירה ספרותית לעניות דעתי, צריכה לתרום להכרה הדדית וקירוב לבבות ולמזג הישגים אסתטיים עם ערכים אנושיים. בספר "הכינור ואני" אשר כנפו עומד בהחלט באלה. חלומו של המחבר, ללמוד לנגן על כינור ולהיות כנר בעל שם, שוזר את סיפור חייו לכל אורך הספר, כחוט בענק פנינים. חלומו עורר בי אמפטיה ואי התממשותו לבסוף, עורר בי במהלך הקריאה, השתתפות בצער המחבר. משהגיע לידי הספר "הכינור ואני", הוא לא מש מידי, קראתי בו מתחילתו ועד סופו בנשימה אחת. קראתיו בהתלהבות, צחוק ועניין. הספר בשל ומרגש, גם אישי ורגשי וגם מלא במחשבות, זיכרונות ורעיונות. סגנונו של אשר כנפו צלול. במובן רחב, זהו גם מסמך היסטורי, סוציולוגי ופולקלוריסטי. הסיפורים מסופרים בקריצה הומוריסטית-קומית, בקלילות חפה משיפוטיות, עויינות ושלילה.

דן אלבו, ירושלים, 22 במרץ 2017

[1] פרק 138, עמ' 281

פרק 139, עמ' 283  [2]

[3] פרק נוסף, שחסרונו גלוי לעין, הוא סיפור חתונתו ונשואיו, סיפור הקמת הבית והמשפחה, הגם שלא חסרים נתונים פה ושם על משפחתו, שמות ילדיו וסיפור הצלחתם המקצועית, אך לא מוקדש לכך, פרק נפרד העומד בפני עצמו.  ראה:  הקולנוע הישראלי: מזרח/מערב והפוליטיקה של הייצוג, סרטי הבורקס בקולנוע הישראלי, פרק שלישי

[4] סלמן רושדי, מצוטט מתוך הממואר שכתב תחת השם "יוסף אנטון", בו הגן על "חרוזי השטן"

“Literature’s view of human nature encouraged understanding, sympathy, and identification with people not like oneself, but the world was pushing everyone in the opposite direction, toward narrowness, bigotry, tribalism, cultism and war.”  A Memoir : Salman Rushdie, Joseph Anton: Random House, 2013.

[5] ראה:  הקולנוע הישראלי: מזרח/מערב והפוליטיקה של הייצוג, סרטי הבורקס בקולנוע הישראלי, פרק שלישי, עמ' 166. בתוך: הקולנוע הישראלי : מזרח/מערב והפוליטיקה של הייצוג / אלה שוחט ; [עריכת התרגום – יגאל נזרי].

שוחט, אלה, 1959-;נזרי, יגאל, 1973-; האוניברסיטה הפתוחה;תשס"ו 2005

רעננה : בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה.

ראה גם, יורדים ונעלים, לב חקק, עמ' 29-41.  בתוך ירודים ונעלים : דמותם של יהודי המזרח בסיפור העברי הקצר / מאת לב חקק. חקק, לב, 1944-;תשמ"א 1981, ירושלים, הוצאת : קרית ספר.

[6] תחת השקד ; לולו : ציורים מהחיים החדשים בארץ-ישראל / מאת חמדה בן-יהודה. דפוסת ירושלם: ש"י שיריזלי, אלף תתל"ז לגלותנו [תרס"ו].

[7] פרק 166, עמ' 335

[8] יצחק שנהר  "נשמתה של אסתר מעדני ." סיפורי יצחק שנהר , ג. ירושלים 1960, מוסד ביאליק, 460-425

[9] מבחר הסיפור העברי : את אשר בחרתי, הוצאת הדר, 1960 תל אביב.

[10] ייצוג הדיבור המזרחי בסיפורת העברית. אופנהיימר, יוחאי, בליבוים, רבקה, 1953-,2015 העברית שפה חיה  (תשע"ג) 7-25 העברית שפה חיה; קובץ מחקרים על הלשון בהקשריה החברתיים-תרבותיים. כרך ו. רינה בן-שחר וניצה בן ארי, עורכות. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד; המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר – אוניברסיטת תל-אביב, 2013