דן אלבו

שְׁתֵּי חַמָּנִיּוֹת

זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת בְּכָל רֶגַע

בַּלַּיְלָה, בְּאֶמְצָע הַיּוֹם, בְּחֲלוֹם בְּהָקִיץ

אוֹ בְּפֵרוּר הִרְהוּר בַּדֶּרֶךְ לַיָּם

אִישׁ מְשֻׁגָּע מְגַלְגֵּל מוּלְךָ עֵינַיִם, רִירוֹ זָב אֶל-זְקָנוֹ הַכָּתֹם,

כְּמִתּוֹךְ אֲגַרְטָל, מִשְּׁתֵּי אָזְנָיו נִבָּטִים פִּרְחֵי חַמָּנִיָּה, מוֹצִיא לָשׁוֹן וְנוֹבֵחַ כְּכֶלֶב,

כֵּן, זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת בְּכָל רֶגַע

כְּפִילְךָ אוֹ בֶּן דְּמוּתְךָ בָּא וְקָרֵב אֵלֶיךָ בְּפָנִים זוֹעֲמוֹת

מֵנִיף אֶצְבַּע לְעֵבְרֶךָ וּמִתְנַבֵּא:

"הוֹ

אִישׁ דָמִים כָזָב וְעַוְלָה,

הוֹ אִישׁ מְדָנִים וּמִרְמָה

הִנֵּה קָרֵב וּבָא יוֹמְךָ, לְהִשָׂרֵף חַיִּים…"

כַּנִּרְאֶה שֶׁכָּךְ יִהְיֶה תָּמִיד;

לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה קַל לִחְיוֹת בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ עֲלוּלִים לְהִתָּקֵל בְּעַצְמֵנוּ.

קריאת השיר מעוררת תמיהה: לכאורה מה הרבותא בסיפור היומיומי הזה? הרי כולנו נתקלים  באדם אומלל, או משוגע, חסר בית או אפילו סתם זקן, כאשר בשגרה אנו יוצאים מדלת אמות ביתנו או איננו מסתגרים פסיכולוגית בתוך ה"אני" העצמי. ומי לא  אמר לעצמו "שלא נדע", הביע תקווה שלא להגיע למקומו של אותו משוגע או חסר בית? אלא שבדרך כלל אנו פוטרים את עצמנו באמירה זו וממשיכים הלאה. איננו נוטים לשקוע בצרת ה"אחר", מאחר שמתחייב הן מבט מפוכח ואמפתי והן יכולת להביט עמוק יותר אל עצמך פנימה, אך מבלי לשים את עולמך-עצמך במרכז.

אלא שמבט כפול זה קשה לאדם הרגיל: לצאת מעצמו כדי להשקיף על עצמו, באמצעות האחר,  מתוך ממד, או זמן מדומיין, שאינו  מקומו הטבעי, שלא מתוך הסתמכות שגרתית על ניסיון חייו, שכן זה מקבע אותו בתוך קופסה המגבילה ומצרה את ראייתו. אבל "לִחְיוֹת בְּמָקוֹם" כזה, "מחוץ לקופסא" הוא יכולת שהייתי מצפה שאמן, יוצר, וספציפית משורר, יפתח. דהיינו,  שיהיה מסוגל להביט החוצה מתוך עצמו, ולא להסתגר ב"אני" שלו בלבד.

לכן שורת הסיום של השיר היא "לב העניין", או המסקנה המרכזית: שלא כל אחד מסוגל להביט "עין בעין" ב"אחר" שאינו ה"אני", זה השונה ואף מעורר אימה. ועל אחת כמה להזדהות עמו, לא רק שיאמר לעצמו: "זה יכול לקרות גם לי", אלא "זה בעצם אני, או ה"איד" שלי, הקיים אולי ברגע זה ב"ממד אחר".