דן ספרי

מִין בֵּין לוּלָבִים

בֵּית כְּנֶסֶת כִּמְעַט רֵיק בְּדִירָה יְשָׁנָה

אֲנִי עוֹמֵד לְיַד אָרוֹן הַכְּבִיסָה קָרוֹב לַפָּרֹכֶת

נֶחְטַפְתִּי בִּידֵי אֲנָשִׁים לֹא מְגֻלָּחִים

מִי יְשַׁלֵּם עָלַי כֹּפֶר?

הֵם זְקוּקִים לַעֲשִׂירִי לְמִנְיָן

הָאִישׁ לְיַד הַתֵּבָה

מְמַלְמֵל שִׁבְרֵי הֲבָרוֹת עֲטוּפוֹת בְּטַלִּית

בַּדֶּרֶךְ לָאֲבִיּוֹנָה שֶׁל מִלִּים

לוּלָבִים מִתְנוֹעֲעִים בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה

אֲנִי אוֹמֵר אָמֵן

לְכָל הַתִּשְׁבָּחוֹת הַיְּשׁוּעוֹת וְהַנֶּחָמוֹת

לֹא מִתְנוֹעֵעַ

כְּשֶׁהֵם קָמִים אֲנִי קָם

כְּשֶׁהֵם יוֹשְׁבִים אֲנִי יוֹשֵׁב

תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה

אֶתְרוֹג שֶׁכָּמוֹנִי לְלֹא פִּטָּם

הַכִּפָּה תִּפֹּל לִי

לֹא סֶקְסִי מַסְפִּיק

מִין עֲשִׂירִי לַמִּנְיָן

שֶׁלֹּא מִמִּין הָעִנְיָן

שֶׁלֹּא מִמִּין הַבִּנְיָן

אָמֵן וְאָמֵן וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל.

השיר עושה שימוש נרחב בהומור לעגני. הוא פותח בתיאור "בית הכנסת" שאינו אלא דירה סתם, שבו ארון הקודש הוא "ארון כביסה", כל זה מוסיף לממד החולין, או אולי מרמז שאין זה בית כנסת ממש, אלא "ארעי", כגון בית אבלים.

הלעג מחזק את הדגשת העמידה הגאה של חילוני בהכרה. לכן הדגשת המוזרות שלהם, תוך שימוש הפוך על הפוך שהוא עושה בביטוי "תינוק שנשבה", לומר שאיננו שבוי בידי חילוניים וכופרים, אלא דווקא בידי דתיים. כך הוא  מכריז לא רק על תפיסתו את עצמו כחילוני – אלא כחילוני "להכעיס", שאינו פחות בעיני עצמו בשל חילוניותו. גם שם השיר והחזרה שוב ושוב על "מין", בנוסף למילים "סקסי" ובייחוד "אביונה" (המורידה את התפילה לכלל מי ש"עושה את זה" למתפלל הדתי) – אלה "דוחפים" לסיטואצית חולין נוספת שיש בה ממד של "הפקרות", כדי לחדד את הפירוק שעושה המשורר ל"קודש" המזויף.

קודם כל, הדובר "נחטף"  (שימוש של המושג בו ילד רך נחטף בידי צבא זר כדי שישמש חייל באותו צבא, עד שהוא שוכח את כור מחצבתו והוא מתפקר.) על ידי גברים "לא מגולחים", תיאור שמעורר אסוציאציה סטריאוטיפית של ערפאת הבלתי מגולח), כשלמעשה מדובר ביהודים חרדים בעלי זקן אשר הזמינו אותו להיות העשירי במניין בתפילה.  הסיטואציה  מתוארת כהזויה משהו,  מכיוון שהיא מבליטה את הפער העומד בין החילוני שנשבה על ידי החרדים המתפללים, שעורכים טקסים משונים שהחילוני אינו מבין אותם, והוא ממלא אחריהם כאילו כפאו שד. ("לולבים מתנועעים בכוונה תחילה", "כשהם קמים אני קם", האיש ש"ממלמל שברי הברות" וכו') הדובר  החטוף מנסה להשתלב במניין ועושה מה שהם עושים, אבל בתוכו הוא מרגיש את הפער בין המעשה שלו לבין המעשה שלהם, ואולי יש כאן רמז גם לפער שקיים בין הטקסים המוזרים שהוא איננו מבין אותם לבין מה שמתרחש בליבם פנימה, כאילו היו  מזייפים את מעשיהם? כך או כך הוא מרגיש ניכור ומרחק, ופגום כמו אתרוג ללא פיטם (ונשאלת השאלה אם כך הוא מרגיש באמת, או שהוא מתאר מה שהוא חש הם חושבים עליו?) שלא מתעניין בטקסים הללו כלל ועיקר. כאן יש רמז לכך שהתפישה של הפער היא הדדית. הוא  פגום בעיניהם והם מוזרים  בעיניו.

מחשבה אחת על “דן ספרי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s