דלילה גורדון

בקיץ 1980

כְּשֶׁאִמָּא מֵתָה קִבַּלְנוּ, אֲחוֹתִי וַאֲנִי

חוֹבֶרֶת מַתְכּוֹנִים מִשְׂרָדִית בִּכְרִיכַת סְפִּירָלָה.

כְּשֶׁאִמָּא מֵתָה אֲנִי הָיִיתִי בַּת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה

וְאִילּוּ אֲחוֹתִי, הַגְּדוֹלָה מִמֶּנִי בִּשְׁנָתַיִם,

הָיְתָה כְּבָר נַעֲרָה צְעִירָה.

כְּשֶׁאִמָּא מֵתָה קִבַּלְנוּ אֲחוֹתִי וַאֲנִי

מַתְכּוֹן מֻדְפָּס לְעוּגַת קוֹרְנְפְלֶקְס.

מַתְכּוֹן לְעוּגַת קוֹרְנְפְלֶקְס –

אַחֲרֵי הָעוּגוֹת שֶׁל אִמָּא –

עוּגַת קוֹקוֹס, פַּאי רִבָּה, עוּגַת תַּפּוּזִים

וְגַם סְתָם דוּלְסֶה דֶה לֵצֶ'ה.

וְאַחֲרֵי זֶה, אַתֶּם מְבִינִים?

וְאַחֲרֵי הַחָרָא הַזֶּה (מוֹתָה שֶׁל אִמִּא)

הַחוֹבֶרֶת שֶׁהָיְתָה (אֵיךְ לוֹמַר אֶת זֶה וְלֹא בַּעֲדִינוּת?)

סוּג שֶׁל רֶמֶז (עָבֶה)

שֶׁמַּשְׁמָעוֹ (כַּנִּרְאֶה*)

מֵעַכְשָׁיו, בָּנוֹת, אַתֶּן

לְבַד בָּעוֹלָם –

לָמוּת

אוֹ לִבְכּוֹת

אוֹ שְׁנֵיהֶם

*כַּנִּרְאֶה כַּנרְאֶה וְעוֹד פַּעַם כַּנִּרְאֶה (וְעִם כָּל הַזְּהִירוּת הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת).

ישנן דרכים שונות, חלקן פשוטות ובסיסיות, לספר בשיר על אובדן ומוות, והכאב הנובע מהם. כאשר מדובר באירוע שהתרחש בעת שהמספר היה צעיר מאוד, ולא בוגר דיו, בידי המשורר/ת הבוגר/ת שתי אפשרויות אלמנטריות: לספר את האירוע ממבטו של מספר בוגר, בשפתו של בוגר, ועם תובנות ופרספקטיבה בהתאם, או לנסות לספר את האירוע בלשון הילד/ה שחוו/תה את טראומת האובדן. ובהתאם יש גם באפשרותו לספר את האירוע בלשון הווה, משל הוא מתרחש ממש כעת.

בשיר שלפנינו ניכר כי הדוברת היא בוגרת וחלפו שנים רבות מאז מות אימה. כך היא מציינת בפירוש את שנת מותה – 1980, ואת גילה: "כְּשֶׁאִמָּא מֵתָה אֲנִי הָיִיתִי בַּת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְאִילּוּ אֲחוֹתִי, הַגְּדוֹלָה מִמֶּנִי בִּשְׁנָתַיִם, הָיְתָה כְּבָר נַעֲרָה צְעִירָה".

הלשון היא מרוחקת, יבשה ופרוזאית, כמעט שפת רחוב . ועם זאת ברור שמדובר באירוע כואב, שניתן לחוש בו בין השורות. כאב מודחק, העולה וצף רק לקראת סופו של השיר. מכל מקום הפתיחה מדווחת על מות האם כעובדה פשוטה: "כשאמא מתה". השיר אינו מתאר את מותה, כיצד מתה ומדוע, האם סבלה, מה התרחש סביב האירוע, ומה חוו הבנות באותה עת.

במקום זאת מצוי במוקד השיר סיפור על חוברת מתכונים משרדית, שקבלו הבנות מהאם המתה. קיים פער ומתח בין המושג "חוברת מתכונים" של אמא, שנהוג לראות בו משהו חמים, נוסטלגי, שבא לביטוי באמצעות הטעמים של הבישול של האם לבין התוספת " משרדית"  שכל כולה מבטאת ריחוק, ניכור וקורקטיות. כתוצאה מכך הרושם הוא שאין מדובר בחוברת מתכונים שכתבה האם בכתב ידה, שאספה במשך השנים והמתאר את מה שהאם הכינה לבני המשפחה. גם רשימת המתכונים שבחוברת מעוררת תמיהה, שכן יש מתכון לעוגת קורנפלקס. לא למתכון כזה פיללו הבנות "אַחֲרֵי הָעוּגוֹת שֶׁל אִמָּא – עוּגַת קוֹקוֹס, פַּאי רִבָּה, עוּגַת תַּפּוּזִים…"

במקום זאת קבלו עוגת קורנפלקס, שהיא עוגה די סתמית, שאפשר למצוא בחנויות או במשרדים, שאינה מחייבת מומחיות מסוימת כעוגת קוקוס או פאי ריבה. וכך מרמז השיר מעט על הכאב על אובדן האינטימיות עם האם שחסרה בעצם לכל אורכו של השיר. ולמעשה מתעורר חשד שמא גם בחייה אינטימיות וחום אלה לא התקיימו. ואכן הבית השני מפתיע באופן בו מוגדר המוות:

"וְאַחֲרֵי הַחָרָא הַזֶּה (מוֹתָה שֶׁל אִמִּא)"

לרגע נדמה שהדוברת מבקשת לומר: אחרי כל החרא הזה – כלומר, כל המתכונים האלה, כל העוגות האלה… אבל לא – היא מכניסה בסוגריים את כוונתה האמיתית: מותה של אמא הנתפס בעיני הדוברת כ"חרא", לא כמשהו כואב, לא כטרגדיה ואסון – והרי מדובר בילדה בת 12 ובאחותה בת ה-14, בנות גיל לגמרי לא בשל למות אם. הגדרת המוות באמצעות מילה "קטנה" כ"חרא" הננקטת לרוב כדי לתאר אירוע "מעצבן", רע, לא נעים. האם זו מידת הכאב שחוותה הדוברת כילדה או כך היא נותרת, קהה, בזיכרונה אחרי כל כך הרבה שנים? או שמא זוהי הטכניקה בה היא נוקטת כדי להרחיק את הכאב מהשיר? כאמור, ראוי לזכור שהשיר  נכתב במרחק של שנים, ועל כן לא ברור אם זו הילדה בת ה-12 שהגדירה את המוות בשפת רחוב יומיומית כחרא, או זו הדוברת הבוגרת. אלא שתובנה כי "הַחוֹבֶרֶת…הָיְתָה (אֵיךְ לוֹמַר אֶת זֶה וְלֹא בַּעֲדִינוּת?) סוּג שֶׁל רֶמֶז (עָבֶה) שֶׁמַּשְׁמָעוֹ (כַּנִּרְאֶה*) מֵעַכְשָׁיו, בָּנוֹת, אַתֶּן לְבַד בָּעוֹלָם" – היא בוגרת. את עצם הידיעה שהן נותרות לבד בעולם הילדות לבטח הבינו, ובחושיהן, אינטואיטיבית, סביר כי הבינו גם את משמעות החוברת. אבל נדרשת בגרות ופרספקטיבה של זמן כדי לעכל את משמעותה של החוברת כ"סוג של רמז", ואפילו כמעין צוואתה – הדלה, יש לציין – של האם.

אמנם החוברת שעברה בירושה לבנות – יש בה מסר לבנות – שמעכשיו עליהן לדאוג לעצמן בעולם שכן לא יהיה מי שיאפה להן את כל העוגות הללו. אך יש בתיאור זה מסר נוסף: חוברת המתכונים מסמלת את כל האירוע ואת הרגשות שחשה הדוברת כתוצאה ממות האם, ואכן הסיום מנחית באבחה את כאב האובדן והבדידות ואף הייאוש, הצונחים עליה ועל האחות.

לָמוּת

אוֹ לִבְכּוֹת

אוֹ שְׁנֵיהֶם

רק בישורת האחרונה מרשה סוף סוף הדוברת הבוגרת לרגשותיה להתפרץ ולהתבטא, אבל היא גם מסייגת בהערת שוליים (שאמנם מתייחסת לתובנה כי החוברת מסמלת להשארותן של הבנות לבדן בעולם): "כַּנִּרְאֶה כַּנרְאֶה וְעוֹד פַּעַם כַּנִּרְאֶה…." וכו'. כלומר – במבט מרוחק לאחור ישנו חוסר ודאות לגבי העצב, הבדידות, או לגבי הכוונה של האם. אפשר גם שהדוברת רומזת לכעס מוסווה שחשה על האם שמתה מוקדם מדי, אולי ללא התראה,  ושאפילו האמירה "מעכשיו אתן לבד בעולם" היא לא ברורה ולא בטוחה. משפט זה רומז לטראומה שנחרתה בנפשה של הדוברת, אשר היא טורחת כה יפה לדחוק אותה ולהרחיקה.

הַלָשוֹן הגדוֹלה של אימא

הִכְנַסְתִּי אֶת שַׁי לִי לִיפָא לְבֵיתִי.

הִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִבֵּין דַּפֵּי הַסֵּפֶר,

וְלֹא רַק אֵלַי אֶלָּא אֶל כֹּל בְּנֵי בֵּיתִי

אֶל כֻּלָּם מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן

עַד הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם.

הַבַּיִת שֶׁל שַׁי לִי לִיפָא –

מַתְכּוֹנִים בֵּיתִיִּם וְקַלִּים שֶׁתָּמִיד מַצְלִיחִים.

הֵכַנְתִּי קְצִיצוֹת עוֹף וְזוּקִינִי בְּרֹטֶב עַגְבָנִיּוֹת.

בִּזְמַן הַהֲכָנַה נִתְגַּלְתָה בְּפָנַי תְּמוּנָה כְּבִזְמַן סֵיאַנְס

שֶׁל הַלָּשׁוֹן הַגְּדוֹלָה שֶׁל אִימָּא –

הִיא מִתְבַּשֶּׁלֶת לְאִיטָּה

(רַק רֶגַע. לֹא רוֹצָה פֹּה שׁוּם אִי הֲבָנוֹת.

לָשׁוֹן שֶׁל פָּרָה כַּמּוּבָן, וְלֹא שֶׁל אִמָּא.)

הִיא מְחֻסְפֶּסֶת לְמַגָּע

וְחֲרוּטָה בְּמַעֲמַקֵּי לִבִּי כְּקַעֲקוּע

מִתּוֹךְ סֵפֶר הַמַּתְכּוֹנִים שֶׁל דֲלִילָה.

חָזַרְתִּי לִהְיוֹת כְּמוֹ יַלְדָּה

מְסַמֶּנֶת וִי לְיַד מַתְכּוֹן שֶׁאָהַבְתִּי.

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי רָכַשְׁתִּי לִי תִּיק מְרַגֵּשׁ וְאַרְנָק מְרַגֵּשׁ

מֵעוֹר אֵם

סְלִיחָה לֹא מֵעוֹר אֶלָּא מֵאוֹר אֵם

בְּנִגּוּד לְמָשָׁל לְאַרְנָק מֵעוֹר תַּנִּין.

בָּאַרְנָק פְּנִינִים מְזֻיָּפוֹת

וּפָּיֶטִים וְחוּטִים צִבְעוֹנִיּים וְכֶסֶף –

כֶסֶף כֶסֶף כֶסֶף –

כֶסֶף כִּזְנַב בַּת יָם

שֶׁהִתְפָּרֵק לְגוֹרְמִים.

הָיְתָה מִרְיָם שֶׁהֵכִינָה

תַּבְשִׁיל רֵיחָנִי וּמִסְתּוֹרִי

עִם שֶׁתֶן וְרֹק.

אֶת הַתַּבְשִׁיל הַאֲדְמָתִי שֶׁרָקְחָה

אָכַלְנוּ כֻּלָּנוּ

בִּשְׁתִיקָה.

תמונה על תמונה  

הַיּוֹם הַשָּׁדַיִם שֶׁלִּי מַגִּיעִים לָרִצְפָּה וּמַטְאַטְאִים אוֹתָהּ.

נִגְרָרִים לְלֹא עַמּוּד שִׁדְרָה.

לֹא נוֹתָר לִי אֶלָּא לִשְׁכַּב עַל הַמִּזְרָן

בַּבַּיִת שֶׁל סָבְתָא

יֵשׁ בַּחֲדַר תְּמוּנוֹת כְּפוּלוֹת:

טֶבַע דּוֹמֵם עַל פָּזֶל שֶׁל גּוֹלְשִׁים בַּיָּם.

מְלֶאכֶת יָד שֶׁל סָבְתָא מָרוּנְיָה

עַל אִמָּא שֶׁל זֶהָבָה

וַאֲנִי עַל הַמִּזְרָן.

2 מחשבות על “דלילה גורדון

  1. זוכר את דלילה ואת אחותה כילדות ואת הצער הכבד שנודע שאמא שלהן נפטרה

    אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s