דידו (ש. דידובסקי)

המסע לאיתקה

הַמַּסָּע לְאִיתָקָה

אָרַךְ שָׁעָה וָחֵצִי

עָבַרְנוּ שָׂדוֹת וּנְחָלִים,

עֲיָרוֹת וּכְפָרִים,

הַתִּינוֹקֶת בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי

דִּבְּרָה דִּבּוּרִים שֶׁל תִּינוֹקוֹת

וְכָל הַקּוֹלוֹת נֶאֱלְמוּ

מוּל הַנוֹף הַפָּתוּחַ וְהָיְעָרוֹת

שַׁלְוַת אֱלֹהִים

בֵּין כָּרֵי דֶּשֶׁא מְכֻסָּח וּפְרִיחָה

לִתְּנוּעַת רוּחַ קָל בַּצָּמָרוֹת

וּפָלְגֵי מַיִם קְטָנִים

וְאֵין אֵשׁ בַּגְּבָעוֹת,

וְלֹא כַּעַס עַל הַדָּם הַשָּׁפוּךְ

עַל שְׂדוֹת הַתִּירָס

וְעַל הָאוֹר הַיָּפֶה וְהַשָּׂדוֹת הַיָּפִים

וְעַל הָעֵצִים הַכּוֹרְעִים בִּפְאַת שָׂדֶה וּבְשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ

מְטָפְטְפִים עָסִיס כּוֹזֵב

עַל רוּת וְנָעֳמִי,

וּמִי יֵצֵא אֵלֵינוּ מְהַיַּעַר?

שְׁלוֹשָה דֻּבִּים?

שָׁלוֹשׁ פֵיוֹת?

אוּלַי זֵדִים?

מַצִּיתֵי יְלָּדִים?

כִּי נָגִיעַ לְאִיתָקָה, וּבְאֲגַם

קָיוּגָה יָשׁוּטוּ סִירוֹת וּסְפִינוֹת

עַל הַמַּיִם וּנְטָיֵל בְּחֵיק הַטֶּבַע הָיָּפֶה

הַיָּרֹק, וְנִזְכּוֹר אֶת הַטֶּבַע  הַשָּׁחוֹר,

הַמְּאַיֵם עַל הַבָּיִת. אִיתָקָה

לֹא לִימְדָה אוֹתָנוּ דָּבָר.

גַּם מֵהַדֶּרֶךְ לֹא הֶחְכַּמְּנוּ.

הַכָּל הָיָה צָפוּי וְהַרְשׁוּת

הָיְתָה נְתוּנָה. בַּדֶּרֶךְ חָזָרָה,

כָּל הַדֶּרֶךְ, הַתִּינוֹקֶת יָשְׁנָה.

                                          איתקה, צפון מדינת ניו יורק, ארה"ב, יולי 2015

כשם שרב השוני בין איתקה בשירו של אביחי קמחי לאיתקה ה"מקורית", כך גם הדבר באשר לשירו של דידו. אך גם בין שני השירים בגליון זה המרחק גדול גם אם הקורא בדברי כאן יוכל ללמוד על דימיון מסוים. בניגוד לקמחי, דידו קורא לשירו ב"שם המפורש" – איתקה. אולם זוהי עיר אחרת, אמריקנית. עיר שדה לא גדולה ולא מרכזית (אם כי נמצאת בה אוניברסיטה חשובה למדי), והמסע אליה בשיר הוא יומיומי, ניתן לומר – שגרתי. המשורר אמנם פורט את המסע לפרוטות בצורת דיווח על משך הנסיעה, מה ראו הנוסעים בדרך. המראות מתוארים אף הם בלשון יבשה ללא פירוט וללא ניסיון להקסים או לאחז עיניים: "עָבַרְנוּ שָׂדוֹת וּנְחָלִים, עֲיָרוֹת וּכְפָרִים". אך המסע מלווה בהרהור נוגה הכרוך בהשוואה בין השלווה למתרחש בישראל ממש באותו זמן, ומרמז על תחושה של אשליה וזמניות המלווה תייר ישראלי (או סטודנט) המצוי או מתגורר לזמן שאול בארץ אחרת, הרחק מהזוועות המתרחשות כאן, בינינו לפלסטינים. ותחת רושם המתרחש כאן, הדובר חש שהטבע מכזב נוכח הידיעה על הדם הנשפך בישראל ולכן העצים מְטָפְטְפִים עָסִיס כּוֹזֵב ומעל לכל עומדת ונרמזת ההצתה בדומא (ביולי 2015, זה הזמן שבו נכתב השיר). היער הקסום הופך לטבע שחור ה"מאיים על הבית" (קרי ישראל), וברי כי הכוונה לטבע האנושי השחור. ולכן בעיני רוחו הקודח האיום עוד מעט יחצה את אלפי הקילומטרים ויצא מהיער האמריקני בדמות שלושה דובים (להבדיל מסיפור הילדים התמים על שלושת הדובים, המשורר מרמז על מעשה הזוועה התנכי לפיו יצאו שני דובים מהיער וטרפו ילדים על שום חטאם "הכבד" – קריאת הלעג "עלה קרח" שהשמיעו באזני הנביא אלישע).

או שלושה זדים – טרוריסטים (יהודים מן הסתם כמו אלה שהציתו את הבית בדומא על יושביו) .

לכאורה אין בשיר מסע של לימוד, והפקת לקחים, לא גילוי עצמי, ולא התבגרות. המשורר מדגיש זאת בדבריו, כי בניגוד לאיתקה של קואפיס, "אִיתָקָה לֹא לִימְדָה אוֹתָנוּ דָּבָר. גַּם מֵהַדֶּרֶךְ לֹא הֶחְכַּמְּנוּ. הַכָּל הָיָה צָפוּי וְהַרְשׁוּת הָיְתָה נְתוּנָה" (וגם אין התערבות של כוח עליון, או גורל גזור מראש, כמו באיליאדה ואודיסיאה. בכך אפשר שהמשורר רומז כי כאן בארץ לא למדנו דבר מההיסטוריה הלאומית, מהדרך שעשינו עד כה, תוך התעלמות קולקטיבית מהסימנים הברורים המצביעים על הצפוי לקרות). ובאשר לתובנות מהדרך הממשית לאיתקה, המתוארת ברובד הראשון, אפשר לענות  כי גם באי הלימוד, בדבר השגרתי הזה, יש יסוד מסוים של לימוד וחוויה. ומכל מקום שדי בעצם קריאת השיר – מכיוון שהוא יפה וכואב – כדי להעניק לקורא (ולמשורר עצמו?) לקח וריגוש. אבל מעבר לכך נוכח הרמזים העבים על הדם שנשפך, על הטבע השחור, אי אפשר שלא לזהות סרקזם במסקנת המשורר, ואולי גם ייאוש, כי למרות הכל הוא עתיד לשוב ל"בית", בלא ש"ילמד" מאיתקה ומהדרך אליה, כי אולי מוטב לראות בה – כמו במיתוס הקדום – את ביתו.

 

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s