דוד אדלר – מסע ושואה

לזכרם של קרובי משפחתי שנספו בשואה

המסע לפרשוב – הקדמה

           דוד אדלר 4

דוד אדלר 5את המסע הזה לפרשוב, העיר הסלובקית "המלכותית", מוקפת החומה, בה נולד אבי חנינא ז"ל, ובה חי עד עלותו ארצה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אני מתכנן שנים רבות. לבי אומר לי "קום לך" אך התכלית עמומה. ברור לי שיהיה זה מסע ולא טיול. מה יהיה המשא שאביא לשם? איזה חבלים ארצה להתיר? מה אצליח להשיל ולפרוק? ומה ארצה לקשור ולהביא הנה? מה יעלה בידי להניח שם על גבי? מה אבקש להנחיל? לעצמי, לבני עידו שהתלווה אלי, ושימש גם נהג נאמן, ולשאר בני משפחתי? מציאות מורכבת ולא פשוטה – עבר עכור, הווה עגום ועתיד חסר פשר – וכי מהן התקוות או הצפיות מהמקום הזה. הרי המירב שניתן לייחל לו הוא שיחזור העבר ושימורו בזיכרוני, בעיקר באותם נכסים שלא ניתן לשמר כאן.

באתי לשם עם מטען די דל. באשמתי. הייתי ואני סקרן מטבעי, אך כנראה לא שאלתי מספיק, כשעוד ניתן היה. כרגיל, יגיד אולי הקורא המצוי. כי מן המפורסמות הוא, שכשאדם מגיע לאותה נקודה מאוחרת בחייו, שבה הוא מביט לאחור ותוהה על תולדות משפחתו, הוא מגלה לרוב, שכבר הולך ונעשה מאוחר מדי. מאוחר מדי לשאול את השאלות על שורשי משפחתו, כשבני משפחתו מהדור הקודם, מתמעטים והולכים ואלו שנותרו או שזיכרונם מתעמעם במקרה הטוב או שהוא תש לחלוטין. המקרה שלי יעיד על כך. עם פטירת אבי חנינא, ממחלת הסרטן, טרם זמנו והוא  בן 62, בתחילת 1982, טרם מלאו לי, הבכור, 37 שנים, כשאני רק מעט לאחר נקודת הזינוק, עוד לפני הישורת האמצעית, של הריצה הממושכת אחר הקריירה המדעית והמקצועית; כשהכוחות והמאמצים מופנים כולם לבעיות הבוערות של היום ומחר והמבט כולו מופנה אך ורק קדימה. רק כשעצרתי את מרוצי זה, לאחר פרישתי מעבודתי התובענית, יכולתי להתפנות ולהפנות מבט לאחור. אלא שעתה במקום לשאול שאלה ולקבל במרבית המקרים, תשובה פשוטה ונוכחת מבעל הדבר עצמו, היה עלי לגשש באפילה, לשאול אחרים וכשאיני מקבל מענה, להעלות סברות כרס או לחפש מחט בערימה של שחת.

יתכן שגם אבי לא מצא לנכון, לנוכח הנסיבות, להנחיל איזו מורשת, מעבר ליקירות משפחתו, שאיכשהו הוקרנה אלי. אך גם זאת עשה בצניעות, לפי דרכו תמיד. כמה הופתעתי לראות את הדר בית הכנסת "האורתודוקסי", לראשונה בטלוויזיה, בכתבה של שאול מייזליש, כשכבר לא יכולתי לחלוק את הדבר עמו, ואח"כ להשתאות במו עיניי כשהגעתי לעיר (הופתעתי גם מכך שאביו של ר' ישראל מאיר לאו שימש ברבנות בעיר זו, ואח"כ מצאתי בכתובים, שעזב את העיר בנסיבות שהשתיקה יפה להן). יתכן שיפייפות בית הכנסת האורתודוקסי נראתה לאבי טפלה, ואולי גם תפלה, לנוכח שואת משפחתו, שואת הקהילה ושואת העם. לא זכור לי שסיפר על כך, בוודאי לא הדגיש זאת. כשהגעתי לשם הופתעתי גם מקרבת בית הכנסת הזה למקום מגוריו, ברח' קובצ'קה 3. שניהם נושקים, זה מול זה, לרחוב הראשי, שהוא מעין כיכר אליפטית. למרות, כפי שהסתבר לי אח"כ, אביו התפלל בבית הכנסת "החדש" "היכל אברהם" הצנוע יותר ברח' קושיצ'ה, אף שהאחרון היה מרוחק כעשרת מונים יותר מביתו. גם סבו, אבי אמו, ר' שמעון פוכס התפלל בבית הכנסת "חסידים", ששימש את היהודים החרדים בלבושם ובאורחותיהם במשכנו הישן (סבו נפטר שנתיים לפני שבית הכנסת, שהיה צר מלהכיל את עדת המתפללים, הועבר לחצר בית הכנסת ה"אורתודוקסי" המפואר, ונודע גם בשם "הקלויז הספרדי", על שם "נוסח ספרד" שבו התפללה עדת ה"חסידים"). אך שם בחצר בית הכנסת היה גם בית ספרו, בית ספר יהודי-ציבורי (דהיינו שמימונו בא מהשלטונות), שבו לימד גם אביו.

לעומת זאת, זכור לי שסיפר, ויותר מפעם אחת, איך סבו זה היה שוקד על תלמודו יומם ולילה, כמעט ללא הפסק, וקורא בכתבי הקודש בגג הבית לאור הירח. כנראה שבמה שהיה גאה בו באמת ובתמים ובמעט שמצא לנכון להנחיל – סיפר. כך גם סיפר על אביו המורה, ירא השמים אך גם המשכיל ורחב אופקים, שהיה גם משיח או מתווכח בגרמנית (שפת אמו – שכן הוא הגיע מאוסטריה לשאת את סבתי) עם כומר על עניינים שונים (קתולי? אוונגלי? לא שאלתי אז – כשהגעתי מצאתי שתי כנסיות סמוכות מרשימות למראה). דודתי, אסתר, שתמכה בסיפור זה הוסיפה שהצפין בביתו "אנציקלופדיה כללית נרחבת באנגלית, צרפתית וגרמנית" (כמו שחרדים מסוג מסוים, מצפינים כיום טלוויזיה בביתם). כששאלתי את אסתר על אבי, היא תמיד הדגישה: "הוא היה שובב גדול – אהב וידע לשחק כדור-רגל" (את המשפט האחרון אמר גם הוא עצמו בגאווה לא מוסתרת). היה חשוב לה להדגיש זאת נוכח רצינותו, המופרזת אולי, מאז שהגיע ארצה בחוסר כל, ולא מצא דרך להשתלב בעבודה ראויה כשכיר, ואת כל זמנו הקדיש לפרנסת המשפחה בדוחק, כעצמאי. (כאן אני מוצא לנכון לספר דברים מבריקים שכתב לי אלישע פורת ז"ל: "עשרות יוצאי סלובקיה, שראיינתי לצורך כתיבת ספרי, בעיקר בשנים 1997-98 ו-2000, טענו שכל יוצאי סלובקיה הם נכים – הם נולדו ללא מרפקים!….". הברקה שבקשתי את רשותו לספרה, משום שהיא מאפיינת כה טוב לפחות את יוצאי סלובקיה וצאצאיהם שסובבו אותי בחיי).

כנראה שאסתר זוכרת בעיקר את ילדותו שכן את נערותו עבר אבי בישיבות מרוחקות מאוד מהבית. יתכן שהתחלתי להפליג מעט אל תולדות משפחתי עצמם, ואולי גם מסתבר שמטעני וידיעותיי, אף שנדמו לי כדלים, אינם דלים כל כך. אם כך את המצע הארוך יותר, הראוי כשלעצמו, על תולדות המשפחה יש לכתוב מהר ככל שניתן, בטרם יתעמעמו הזיכרונות עוד יותר.

למטען שהבאתי עמי יש כמובן להוסיף את התמונות של בני משפחת אבי שזכורות לי היטב עוד מילדותי, מהאלבום המשפחתי. האם היפה-פיה לאה ((magdalena המחזיקה בזרועותיה ככל הנראה את אבי (תמונה 1), האב אריה (zelka) הסמכותי והכריזמטי ולידו בנו, הלוא הוא אבי עטור התלתלים (תמונה 2). אך בעיקר חרוטה בי תמיד התמונה המשפחתית (תמונה 3) סביב השולחן, כפי הנראה האחרונה שצולמה טרם המלחמה והטרנספורט שכל דמויותיה מלבד, הדה (האחות הגדולה מבין המצולמות) נספו בשואה (הטרנספורט יצא ב- 12.5.42, כאשר שמות 7 בני משפחתי כלולים בו לפי מסמך מצמרר שהגיע אלי – תמונות 4 ו-5). אסתר שעלתה ארצה באפריל 1939 ואבי שעלה כפי הנראה בסופה של אותה שנה, אינם כבר חלק ממנה. תמונה כמעט פסטורלית שאינה מבשרת לכאורה את הבאות. אם כי עצם שליחת אסתר ארצה (אבי גורש, מהישיבה הרחק מביתו באמתלה שאין ברשותו דרכון צ'כסלובקי כי הייתה לו נתינות אוסטרית) יכולה הייתה להעיד על חשרת העננים הקרבה ובאה. הם נראים כולם כל כך יפים, האחיות הצעירות כל כך בהירות (בחטף עולה המחשבה שאם היו מבוגרות יותר יכלו בנקל להסתתר בזהות ארית ואולי להינצל). את הדה יכולתי תמיד לזהות בנקל – היא כל כך דמתה לבתה לאה באותו גיל.

זו התכלית הרגשית העמומה של המסע, שהיו לו כמובן מטרות רחבות יותר מעבר לעצם הכרת העיר והסביבה הפיזית בה חיה משפחתי (כאן אסתפק בזה: החלק העתיק, המוקף בחלקו חומה, ובמיוחד הרחוב הראשי, מין ככר אליפטית, שבמרחק בניין אחד ממנו גרה משפחתי, הפתיעו אותי ביופיים. הם מרשימים ומטופחים כהלכה. החלקים האחרים הרבה פחות, בחלקם שיכונים בנוסח הסובייטי-קומוניסטי, המוכרים לכל מביקורים או מסרטים, המאופיינים באפרוריותם וכיעורם). בין מטרותיי היו פרטים שונים שניתן לדלות מארכיון הקהילה על בני המשפחה, זיהוי בית המשפחה בקובצ'קה 3, בתי הכנסת ומוסדות הקהילה השונים, בתי הקברות בעיר ובמיוחד קברו של ר' שמעון פוכס (שכן כאמור, סבי סבתי, דודי ושלוש דודותיי, שהיו ילדות קטנות, וקצת מוזר לקרוא להן "דודות", נרצחו בטרבלינקה).

המסע הזה הוליד גם שני שירים המובאים כאן ומעידים על הלכי הרוח המורכבים במהלך המסע.

 

האם קונסול ישראל יבין?

בַּכִּכָּר הָעַתִּיקָה שֶׁל פְּרֵשׁוֹב הָעִיר, עֲטוּיוֹת בִּשְׂמָלוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת לְמַכְבִּיר, נְעָרוֹת צָחוֹת עוֹר וּכְחוּלוֹת עַיִן, מְרַחֲפוֹת בְּרִקּוּדֵי-עַם סְלוֹבַקִיִּים,  וְחִיּוּכָם הַכֹּה תָּמִים מַעֲלֶה אֶת חֲמָתִי לַגְּבָהִים.

גַּם כְּשֶׁעוֹלִים הַנְּעָרִים סוֹבְבִים בְּמָחוֹל זֶה מוּל זוֹ, הַנְּעָרִים רוֹקְעִים כַּאֲדוֹנִים וְהַנְּעָרוֹת כּוֹלְאוֹת מַבָּטִים, חֲמָתִי בּוֹעֶרֶת.

בָּרִיקּוּד הַבָּא, הַמּוּסִיקָה לְפֶתַע עוֹלָה קִצְבִּית וְעוֹלֶצֶת,  הַנְּעָרִים הַרְבֵּה יוֹתֵר רַכִּים וְחִיּוּךְ הַנְּעָרוֹת כְּבָר אֵינוֹ כֹּה תָּמִים, חֲמָתִי עוֹלָה לִגְבָהִים חֲדָשִׁים.

קוֹלוֹת הַמּוּסִיקָה הַמִּתְגַּבְּרִים מְעִירִים אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי שֶׁגָּרוּ בְּבַיִת סָמוּךְ עַד הַטְּרַנְסְפּוֹרְט.

הַהֲמֻלָּה הָעַלִּיזָה הַזּוֹ אֵינָהּ לְרוּחוֹ שֶׁל סָבִי אַרְיֵה (אַף שֶׁלֹּא הָיָה כְּסָב לִי), שֶׁסִּיֵּם זֶה עַתָּה לָתֵת שִׁעוּר וְהוּא פּוֹגֵשׁ בַּכִּכָּר אֶת הַכֹּמֶר הַלּוּתֶרָנִי וְהֵם מַמְשִׁיכִים כָּאן, כְּמִזֶּה שָׁנִים, אֶת הַוִּכּוּחַ שֶׁלֹּא סִיְּמוּ, כְּהֶרְגֵלָם, גַּם אֶתְמוֹל. זֶה מוֹצִיא אוֹתָם מֵרִכּוּז.

הַהֲמֻלָּה הָעַלִּיזָה הַזּוֹ גַּם אֵינָהּ לְרוּחוֹ שֶׁל אֲבִי סָבָתִי, הֶחָסִיד שִׁמְעוֹן פוּקְס, מְמַלְמֵל פְּסוּקִים בְּדַרְכּוֹ לַקְלוֹיז הַסְּפָרַדִּי, מֵעֵבֶר לַכִּכָּר, לְיַד בֵּית הַכְּנֶסֶת הַמְּפֹאָר; שֶׁאֵלָיו עָשׂוּ דַּרְכָּם, מִסְפָּר פְּעָמִים בְּיוֹם, סָבִי אַרְיֵה וְדוֹדִי שְׁלֹמֹה וְאָבִי חֲנִינָא שֶׁבְּחֻפְשׁוֹתָיו מֵהַיְּשִׁיבָה צָעַד יַחַד עִמָּם.

מֵעֶמְדָתִי כָּאן, קַל לִכְבֹּשׁ אֶת הַמִּיקְרוֹפוֹן לְלֹא קְרָב  -אֵין פֹּה שׁוֹטְרִים, אֵין אַבְטָחָה. הַיְדַעְתֶּם שֶׁהָיוּ כָּאן אַלְפֵי יְהוּדִים? הַזְּקֵנִים לֹא יָבִינוּ, אֲנִי מְתָרֵץ. גַּם אַנְגְּלִית אִטִּית וְקַלָּה הִיא לְמַעְלָה מֵהֶם. הַצְּעִירִים, אֲנִי מְחַשֵּׁב, אֲפִלּוּ הוֹרֵיהֶם טֶרֶם נוֹלְדוּ בַּיָּמִים הָאֲפֵלִים הַהֵם. דּוּכַן הַגְּלִידָה הַסָּמוּךְ מְעַנְיֵן אוֹתָם יוֹתֵר.

הַשּׁוֹטְרִים שֶׁחִישׁ יַגִּיעוּ רַק אֲזִקִּים יָבִינוּ. גַּם בַּתַּחֲנָה אַחֲרֵי הֶסְבֵּרִים אֲרֻכִּים וְרַק אַחֲרֵי שֶׁיַּזְעִיקוּ מֻמְחִים עִם אֲרֶשֶׁת-חֲשִׁיבוּת עַל הַפָּנִים, תִּשָּׁאֵל הַשְּׁאֵלָה בְּסֵבֶר פָּנִים חֲמוּרִים: "אֲנִי שׁוֹאֵל בַּפַּעַם הָאֶלֶף, תַּגִּיד בְּמִשְׁפָּט אֶחָד קָצָר – מָה אַתָּה בְּעֶצֶם רוֹצֶה?"

מָה אֲנִי רוֹצֶה? בְּמִשְׁפָּט אֶחָד קָצָר? מֵילָא אָמַרְתִּי, עִם זֹאת אַסְכִּין, אַךְ הַאִם קוֹנְסוּל יִשְׂרָאֵל, לְאַחַר שֶׁיַּחֲזֹר מֵחֻפְשַׁת סוֹף הַשָּׁבוּעַ, אוֹתָהּ הוּא אוֹהֵב לְהַרְחִיב כַּיָּדוּעַ, וְיֵשֵׁב בְּכִסְאוֹ הַמְּגֻלָּף, יָבִין? לֹא – אָמַרְתִּי לְעַצְמִי בְּוַדָּאוּת מֻחְלֶטֶת, הוּא בְּוַדַּאי יְדַוֵּחַ בַּצִּנּוֹרוֹת הַמְּקֻבָּלִים: הַנִּדּוֹן: דָּוִד אַדְלֶר, מִסְפָּר דַּרְכּוֹן…..הַנִּדּוֹן הִנוֹ בַּעַל אֶזְרָחות יִשְׂרָאֵלִית, לְפִי מֵיטָב שִׁפּוּטִי – תִּמְהוֹנִי, הוּא מְאֹד נִסְעָר, לֹא הֵבַנְתִּי דָּבָר. נָא לִבְדֹּק עָבָר פְּסִיכִיאַטְרִי. זֶה עָשׂוּי לִהְיוֹת לְעֶזְרִי".

אִם כָּךְ אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, עֲדַיִן נִסְעָר (לֹא בָּרוּר אִם מֵהַמִּצְהָלוֹת שֶׁמִסְבִיבִי שֶׁרַק גָּבְרוּ אוֹ מִתְּגוּבַת הַקּוֹנְסוּל הַקַּר וְהָעִנְיָנִי), זֶה בֶּאֱמֶת כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי וְהִמְשַׁכְתִּי נִזְעַם עַל כָּל הָעוֹלָם.

פרשוב העיר

הַאִם הָיִיתִי בִּפְּרֵשׁוֹב הָעִיר?

הָעִיר בָּהּ נוֹלַד

חֲנִינָא אָבִי. הָעִיר. הָעִיר.

אוֹ שֶׁקוּרֵי הָעַכָּבִישׁ בְּמַפַּת מִישְׁלֶן

מָשְׁכוּ אוֹתִי, הוֹבִילוּ אוֹתִי, לָכְדוּ אוֹתִי

בְּעִיר אַחֶרֶת.

הָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת

לוּ רַק רָצִיתִי

תַּיָּר מְרֻצֶּה

הָעִיר הַמַּלְכוּתִית

רַק הִפְתִּיעָה לְטוֹבָה

בְּמַרְאוֹתֶיהָ.

הָאַנְדַּרְטָה בַּחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הַמְּפֹאָר

הָיְתָה שְׁקוּפָה בִּשְׁבִילוֹ. הוּא עָבַר דַּרְכָּהּ

פָּנָיו לוֹהֲטִים, מְסֻחְרָרִים מֵהַכַּדּוּר שֶׁבֵּין רַגְלָיו הָאָצוֹת

אֶל הַשַּׁעַר. לֹא הַשַּׁעַר שֶׁעָבַרְתִּי.

צַדִּיקִים לֹא עוֹבְרִים כָּאן יוֹתֵר.

רַק טֶכְנַאי מַחְשֵׁבִים.

מִקּוּם מֶרְכָּזִי. שְׂכַר דִּירָה נוֹחַ.

חֲנָיָה בְּשֶׁפַע – אֵין יְהוּדִים.

אֵין מִנְיָן אֲפִלּוּ בַּחַגִּים.

אִם בְּתֹם הַמִּשְׂחָק הָיָה חוֹזֵר לְכִתָּתוֹ

לֹא "חֻמָּשׁ" הָיָה מוֹצֵא עַל שֻׁלְחֲנוֹ

אֶלָּא מְכוֹנַת צִלּוּם.

הָעֵינַיִם הַסְּלוֹבָקִיּוֹת רַק הֵן

נִשְׁאֲרוּ כְּשֶׁהָיוּ

הָיָה אוֹמֵר

הַגֶּנֶטִיקָה עוֹבֶדֶת

הַתּוֹרָשָׁה עוֹבֶרֶת.

כֵּן אָבִי

הַתּוֹרָשָׁה עוֹבֶרֶת.

לְעִתִּים בִּמְאֻחָר.

אֲבָל עוֹבֶרֶת.

 

 

דוד אדלר 2

דוד אדלר 6דוד אדלר 1