דודו פלמה

בַּלַּיְלָה עַל גִּבְעַת הָאַנְטֶנּוֹת

חָרְצָה יִלְלַת גּוּר חֲתוּלִים
אַתְּ גּוֹרָל בָּתֶּיהָ הַמַּטִּים לִנְפֹּל
שֶׁל שְׁכוּנַת עֵין-חִלְוֶה מַחֲנֶה פְּלִיטִים
מְזֻרְגָּג בְּצִידוֹן מָתוֹק בַּעֲרָבִית
הוּא רֵיחַ הַגְּוִיּוֹת עוֹד
שְׁמוֹנֶה שָׁנִים כְּבָר אֵין חִלְוֶה
לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים נִצְמַדְתִּי
לְקִירוֹת מְאֻבָּקִים שֶׁל סִמְטָה
מֵאֵימַת צַלָּפִים אֲנִי נְקָמָה
מְאֻחֶרֶת שֶׁל נָבִיא מִזְדַּקֵּן
אִיזֶבֶל כְּבָר מִזְּמַן לֹא מְחַמֶּמֶת
אֶת יְצוּעִי בַּלֵּילוֹת רַק הַיְּלָלָה
הַזֹּאת שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים
מִבַּחוּץ אֲנִי דַּוְקָא נִרְאֶה דַּי בְּסֵדֶר
אֲבָל בַּלַּיְלָה אֲנִי תָּמִיד עַל הַגִּבְעָה
וְהָאַנְטֶנּוֹת מְשַדְּרוֹת אוֹתִי חָפְשִׁי אֶל הֶחָלָל
בֵּין הַכּוֹכָבִים הַקָּרִים אֲנִי שֶׁגֶר לֹא בָּרוּר
מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי עַד שֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב לַשֶּׁמֶשׁ
אָז אֲנִי נוֹפֵל לִמְצֹא פִּתְרוֹן
זְמָנִּי כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהַיּוֹם הוּא
כָּאן וּמָחָר אֵינֶנּוּ עוֹד רַק
גּוּר חֲתוּלִים מְיַלֵּל בֵּין חֲפִירוֹת חַיֵּינוּ
מְבַקֵּשׁ מוֹצָא שֶׁאֵין וְאוּלַי
גַּם לֹא יִהְיֶה כְּמוֹ הָאָדָם
בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים מִלְּיוֹן שָׁנָה.

את השיר כתבתי בשנת 1982, בלילה, על גבעת האנטנות המשקיפה על מחנה הפליטים עין-חילווה שבעיר צידון. חשוב לי להזכיר שכל הלילה יילל גור חתולים ולא נתן לנו לישון. החבר'ה המוטרפים מעייפות חיפשו אותו עם המון כוונות אלימות, אך למזלו לא מצאו אותו וכך הוא המשיך ויילל כל הלילה. עד שבבוקר קמנו ונכנסנו לעין-חילווה.  השיר שהה במגירה עד שהעזתי לחזור אליו כעבור שמונה שנים בשנת 1990 ולכתוב אותו שוב מחדש