על ספרה של יערה בן־דוד, איזון שביר

דן אלבו

על ספרה של יערה בן־דוד, איזון שביר, ערכה והביאה לדפוס: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015/7[1]

השירה של יערה בן־דוד ב"איזון שביר" ניתנת להגדרה כמהורהרת ולירית. כאותה זליגת אוויר בלתי רצונית הננשפת מפינו בעתות תוגה וצער, שירי הספר מתנגנים לאורכו של מנעד קולי, המסתמן בין שאיפת אוויר עמוקה ורעשנית ונשיפה חלושה-משהו, היוצאת באיפוק וגוועת בצורת אנחה. בספר מצוירות תמונות רבות, אך, באותה מידה נצדק, אם נאמר שהדוברת ציירה תמונה אחת. 'איזון שביר' הוא ספר רב גוני מבחינת חומריו ונושאיו ועם זאת, זו פואטיקה, שנוצרה מתוך דיספוזיציה נפשית אחת: הדכדוך הכרוך בהתוודעותו של ה ע צ מ י אל חלוף הזמן ואל זמניותו. כן, התשוקה אל האלוזיה של המלים אפשר יש והיא נובעת מהרף פלאי אחד.  בספרה השישי, "איזון שביר", המשוררת יערה בן דוד עוסקת בזמן שחלף וּבְזִכְרוֹן האנשים האהובים שחלפו אתו. השערים המוקדשים לאמה ולאחיה הם לבו של הספר.

במסה "על השירה"[2] כותב ת.ס. אליוט על הזמן ביצירת האמן: "..אין משורר, אין אמן העוסק באומנות כלשהי, שיש לו משמעות שלמה בהיותו שוכן לבדד. משמעותו וערכו נקנים מתוך זיקתו למשוררים ולאמנים מתים. אינך יכול לשפוט אותו לבדו: עליך להעמידו, לשם ניגוד ולשם השוואה בין המתים". ואכן אלה נוכחים בין דפי הספר. אֲנָשִׁים מִתְפָּרְקִים לִי בֵּין הַיָּדַיִם / אֶחָד אֶחָד.(31) שורה זו מייצגת היטב את רוח הקובץ. דמויות הספר הן הדמויות שעמן חלקה את חייה. עולמה הרגשי כרוך בעולמה הביוגרפי. כתנועת פנינה על חוט של מחרוזת, הדוברת, מסמנת את מיקומה שלה בזמן הביולוגי של חייה. בשיר התמעטות (49) "כאן בצד הזה של הקיר / אם מיישנת את בנה המת / משנה לשנה מתמעט בכיו / ובכל זאת היא ממשיכה לאבד / דם, ברזל, מלח או מרבצי שקט, כבר אינה יודעת מה היא / מאבדת ואבדותיה תל אבנים מצטבר." זיכרון המשוררת מכיל לא רק את פצעיה שלה, אלא גם כאבי אמה השכולה על בנה, הוא אחיה המת. ובהמשך "רַק בְּמוֹת אָחִי מֵת גַּם אַבָּא שֶׁלִּי בֶּאֱמֶת" (57) המלנכוליה עוברת אולי תהליך סובלימציה, ויחד עם זאת הריחוק מן המקור המצולם אין בו, כדי למחוק את המקור או להשכיח את מושאי הצילום שנלכדו בזיכרון. בחינת "גַּם אִם אָסִיט אֶת מַבָּטִי וְאַחְזִיר / הוּא יִהְיֶה שָׁם בְּאוֹתָהּ נְקֻדָּה".(65)

שיר נכתב מתוך תקווה מדומה, אווילית וגאונית בה בעת, שהמובע בו יזכה לחיות ואף לחיים חדשים בלב קוראיו. בסופו של דבר שירים לעולם מתרחשים בלב הקורא. בעת הקריאה, הקורא כותב את השיר ברוחו בדרכו מחדש, במקצב זרימה לקסיקלי וקונוטטיבי אישי. הקריאה שוזרת-מקשרת בין מילות השיר למרחבי עולמו הקוגניטיבי של הקורא, ולהיפך עולמו הקוגניטיבי מציע לטקסט הפואטי, הרף אחר הרף פרשנות אישית מתוך מרבצי הביוגרפיה ועולמו הרגשי. כפי, שפרשני המקרא מציעים כל אחד בדרכו מובן אחר-שונה-חדש-חדשני-מהפכני, בחינת הבנות ותובנות חדשות לאותה פיסת טקס בדיוק, לאותו פסוק ולאותן מילות וטעויות באותו פסוק, משל לאותיות היו אלפי צבעים. זה יתרון המלים, מתוך עולמו הרגשי הקוגניטיבי וקונוטטיבי, הדובר אורג זיקה אישית חד פעמית, בין צליל, אות, משפט ומילה.

בשיר "איזון שביר", הדוברת רואה תמונה אחת, אך מודעת לכך שזו יכולה להיות תמונה אחרת. היא נותנת ביטוי לפילוסופיה של הרקליטוס המדגישה את השינוי כיסוד המציאות. הרקליטוס טוען כי העולם משתנה ונע כל הזמן, ושינוי מתמיד זה הוא חלק ממהותו. כמימיו של נהר הַכֹּל זוֹרֵם, לפיכך, אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים. "מַה שֶׁאֲנִי רֹאָה מִזָּוִית הָעַיִן / אֵינֶנּוּ מַה שֶׁבְּהֶכְרֵחַ. / הַכֹּל זוֹרֵם – הֶגֵּד עַתִּיק / יוֹשֵׁב אֶצְלִי וְשׁוֹתֵק./ מַה שֶׁיָּבוֹא הוּא מַה שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת" ובתוך תנועתו הבלתי פוסקת של הזמן, "עָלַי לִמְצֹא זְמַן לְעַצְמִי / גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ לִמְצֹא אֶת עַצְמִי / בַּזְּמַן". (10) "עָלַי לִמְצֹא זְמַן לְעַצְמִי" כי רוב זמנה של הדוברת יש להניח, מוקדש לאהוביה.

הדרך "הנורמלית" שבה רוב האנשים תופסים-מביטים על הזמן היא ליניארית. העבר "מאחורינו", העתיד "לפנינו" וההווה הוא מרחב הנוכחות שלנו בחיינו. "עלה ירוק אינו אלא אות לזמן קצוב כמו זה שטבע לפניו" (18) האמנם? במקום אחר, המשוררת סבורה שזמן אינו אלא מה שיבוא. מַה שֶׁיָּבוֹא הוּא > מַה שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת" האם משתמע מכך, שמה שהיה לא היה באמת? או מה שקיים בהווה, ברגע זה ממש, אינו קיים באמת?

השיר זמן אחר והשיר  [3]Panta Reiמהווים מעין מבוא הגותי לכלל שירי הספר.

בְּשָׁעָה זוֹ בָּהּ עוֹבְרִים מֵחַיִּים אֶל חַיִּים

וּמַשְׁלִיכִים מִכְמוֹרוֹת לִמְצוּלַת הָעֶרֶב הַכָּבֶה

אֲנִי בּוֹרֵאת לִי זְמַן אַחֵר

מִן הָעִגּוּלִים שֶׁאֶבֶן נִקְרַעַת לְמַיִם

וּמִן הַמַּיִם הַסּוֹגְרִים עָלַי בְּעִגּוּל

כְּאִלּוּ הָיִיתִי אִי קָטָן שֶׁל רוֹבִּינְזוֹן.

זְמַן נִבְרָא מִן הַנִּתּוּר הַקָּצָר שֶׁל צִפֳּרֵי בְּרֵאשִׁית

מֵעֵץ הַדַּעַת לְעֵץ הָחַיִּים."[4]

יערה בן דוד משבשת במתכוון את ההגדרות הכמותיות המתייחסות, בלשון האדם לזמן, ומעקרת אותן משמעותן האובייקטיבית. שעה יכולה להכיל מספר חיים או להוות גשרון מעבר בין חיים לחיים, אין זה משנה. העיגולים שאבן קורעת במים סביבה, ברגע המפגש והחדירה לתוכם, יכולים לסגור בהרף על האבן ולהפוך אותה לאי. החיים, משכם כמשכו של ניתור ציפור בין שני עצים סמוכים. או בין שתי הוויות מוסריות מנוגדות כפי שאלה מנוסחות בפרק ב בפרשת בראשית. הופעת עץ החיים בתחילת הסיפור, היא מבוא עלילתי להצדקת קיום המוות בסופו. המשוררת אינה מנסה ליפות דבר. היא זוכרת נמלה על מקלדת וכאב של אב ואם באותה מידה. הזיכרון, הגעגוע וחוויית האבדן מהווים אתגר פואטי בניסיון להפיח חיים במסירת חווית הקיום.

"טַעֲמוֹ שֶׁל הֶעְדֵּר שֶׁאֵין לִטְעוֹת בּוֹ הַטּוֹב בָּעוֹלָמוֹת." בשיר הפותח אנו קוראים: "כמו מכורה לכשפים הולכת ומוסכת / מן הגיהינום שלי אל / הגיהינום של אחרים." האופן שבו אנו חשים את העולם, הוא מורכב ורווי סתירות. 'וּמִנְּקֻדַּת הַמִּדְרָךְ שֶׁל כַּף הָרֶגֶל בַּמַּמָּשוּת וּבַבְּדָיָה אַט אַט לְהָרִים אֶת הָעוֹלָם' ואמנם, הזיכרון אינו אלא שדה קיומו של העבר. חליפת הזמן יוצרת עבר וממיתה אותו בה בעת. כל חיינו אנו מהלכים עמוסים על הגב באותו צרור זיכרונות בלתי נראה – בחינת 'דָּבָר לֹא הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּמִרְבְּצֵי הַזְּמָן'. "מחגיגה לחגיגה אני לומדת את קיצור תולדות הזמן" (28) מהלוויה להלוויה (הלוויות האח והאם) אני לומדת את טבעו של הזמן האבוד, את טבעם החולף של החיים. ויחד עם זאת כאשר הזמן עומד מלכת בהרף הזכרות כתמונה עומדת, מה נותר? המשוררת למזלה יכולה לחצוב ממנה שיר, בחינת "מִלֵּאתִי סְדָקִים בְּמֶלֶט יָצוּק שֶׁל מִלִּים.." (32)

"אֲנִי בְּסֶרֶט, הַזְּמָן לֹא זָז, קוֹמֶדְיָה לֹא מְשַׁעְשַׁעַת, בַּי!" (68) בניגוד לעמדה של הרקליטוס שהַכָּל זָז, אולי, מפאת כובד המועקה הכרוכה בצפייה בסרט, הַזְּמָן לֹא זָז, מוצבת כאן התפיסה המכירה ביחסיות הדברים, הזמן יכול לנוע ולהיתפס כעומד בה בעת. עניין והנאה מעניקים תחושה של תנועה, ש-"הזמן זז", וחוסר עניין תחושה סובייקטיבית ש- "הזמן לא זז". אותם תעתועים ביחס לזמן ניכרים בשורה " דַּקָּה מִתְעַבָּה וְהוֹלֶכֶת" (86) . דקה – מסמנת מבחינה לשונית, יחידת זמן, אך בנוסף, דקה מבטאת בתודעתנו את חלוף הזמן, במקום למלא את תפקידה הקוגניטיבי והלשוני ופשוט לאזול ולחלוף, בלשון המשוררת היא מוסיפה להתקיים ואף להשמין ולהתעבות.

ההווה הנו, תַּכְרִיךְ לְעָבָר, בלשונה של המשוררת. ההתכתבות עם סיפור הבריאה בולטת בהגדרת הקיום, כתנועה מן היש אל האין. "עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה מִתְנַדְנְדִים / תְּכֵלֶת מִלְּמַעְלָה / וּתְהוֹם מִלְּמַטָּה" חיינו מתנדנדים בין שמי התכלת מעל ותהום מתחת, בין שאיפה למרומים וסכנת התדרדרות תמידית לתהום, בין חיים ומוות. "אֲנִי לוּלְיָן עַל חֶבֶל / שׁוֹמֶרֶת עַל הָאִזּוּן הַשָּׁבִיר / בְּאֶלֶם / עוֹטָה מִלִּים בְּעוֹר נָמֵר" (17) ואף על פי כן, גם לוליין פורש לגמלאות בנקודת זמן זו אחרת בחייו, ומאבד את כישוריו הקסומים לשמור על איזון שביר בהליכה על חבל במרום אוהל הקרקס. מה שאפשרי עתה, יש ואינו אפשרי מחר. הנפילה עומדת לפתחנו בכל רגע.

'הזמן החולף' משמש לה נקודת תצפית על העולם. ברגע מסוים בחיינו, הזמן לפתע מתחיל להכריז על כיליונו בקול או שמא ברם-קול. הזמן-הכלה מעניק למשוררת צרור הסתכלויות אסטטיות מרגשות פנימה והחוצה, על עצמה על אהוביה ועל תחושותיה כלפיהם. היא מתבוננת בעצמה ומבחינה בשיקופו של הזולת בתוכה. באותה מידה ניתן לומר שדרך התגלגלותם של אהוביה ויקיריה בזמן, התבגרותם והזדקנותם כופה עליה הסתכלות מחודדת יותר. ניגוחו של הזמן, וההתנגחות הבלתי פוסקת עם מופעיו והשלכותיו עלינו ועל עולמנו אינה ניתנת עוד לדחייה. בנקודת זמן מסוימת בחיינו – העתיד- קרי, הזמן שנותר, כופה עלינו להתבונן – בעבר- בזמן שֶׁכָּלָה. כן, הזמן שנותר לנו לחיות, מאלץ אותנו, לשמש לעצמינו כומר מוודה, בנקודת האמצע, באותה נקודה שברירית של אמצע-החיים, בנקודת האיזון, הזמן דוחק בנו לתת דין וחשבון לעצמי, לאל, לאהובנו החיים והמתים, למדוד את חיינו ביחס לחלומותינו, הישגנו, שאיפותינו, ובעיקר לעומת האידיאלים הנשגבים שהדריכו אותנו.

בנקודת זמן כלשהי בחייו, אדם מביט לאחור כדי לחדד את מבטו לפנים. כנהג ברכב נוסע, המביט מפעם לפעם במראת הצד, המשקפת ומציגה את ההתרחשויות מאחור. העתיד או שמא העבר כופה עלינו לבצע בדק בית, כדי לתקן מה שחמק מעינינו ועודו ניתן לתיקון. בקיצור, דומני שהמהלך הפואטי הנפרש ב'איזון שביר' הוא לירי רֶפְלֶקְסִיבִי. בחינת: מה היה ומה נותר? המשוררת נכנסת לחדר הווידויים עם יקיריה ושארי בשרה, (אביה, אמה, אחיה, המטפלת הנפאלית) ושמה בפיהם את הווידוי החושף בעקיפין את האני המוצנע שלה, זה המתקשה לתת ביטוי ישיר וגלוי לעצמו.

[1] On verso of title page: Fragile balance : poems / Yaara Ben-David.

[2] ת.ס. אליוט על השירה, זמורה ביתן מודן- הוצאה לאור, ת"א תשל"ו ע' 14

[3] עמ 10

[4] זמן אחר, עמ 12, איזון שביר, יערה בן דוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד