גיורא פישר

במנהטן

בְּקוֹל בָּהִיר וּמָדוּד

הִיא דִּבְּרָה עַל רִקָּבוֹן

סָמִים וְנֹעַר

וּמָה אֶלֹהִים עוֹמֵד לַעֲשֹוֹת

לַמָּקוֹם הַזֶּה.

לֹא הָיָה שׁוּם סִימָן לְשִׁגָּעוֹן

אֵצֶל הַכּוּשִׁית הַזְּקֵנָה

שֶׁדִּבְּרָה אֵלַי

אוֹ אֶל זֶה שֶׁפָּסַע אַחֲרַי

בְּאֶמְצַע מַעֲבָר חֲצִיָּה

בְּמַנְהֶטֶן

ניתן להגדיר את השיר כשיר אורבני קלאסי, המצלם ומקפיא, למען כל מי שעבר חוויה דומה, תמונה של רגע אופייני, בתמציתיות וב"פוקוס" האופייניים למשורר.  תחילה הוא מתאר תמונה אובייקטיבית של דמות, מישהי, שמטיפה בקול בהיר נגד הריקבון של המקום (סמים ונוער) אבל בקריאה שניה מתברר כי לשיר/סיפור הקצרצר יש פן נוסף המתרחש בין השורות, ובא לביטוי  בבית השני  עם מחשבה "פרשנית" העוברת במוחו של הדובר, שמסתכמת ב"לא היה שום סימן לשגעון". מחשבה זו מתווספת ומסבירה את הניסוח האובייקטיבי כביכול שבבית הראשון: "בְּקוֹל בָּהִיר וּמָדוּד".  הדובר מוסיף פרט אובייקטיבי נוסף: ההתרחשות היא ברחוב (ולא ברכבת התחתית, למשל, הידועה לשמצה בכך ששם מסתובבים תימהוניים וקורים שם אירועים משונים ואף מסוכנים) וליתר דיוק הדובר נמצא "באמצע מעבר חציה".

הדובר זונח את "הפוליטקלי קורקט" ומאפיין את המטיפה כ"כושית זקנה",  אפיון שנזנח כבר לפני כמה עשורים לטובת "אפרו אמריקנית" על מנת להימנע מעמדות גזעניות. האם יש כאן התבוננות מתנשאת, לבנה או גזענית של הדובר? למעשה, נכון יותר יהיה לחשוב כי

הוא  ביקש להגדיר את המטיפה כמי שאינה שייכת לדור המודרני המתקדם של השחורים בארה"ב, אולי הוא מבקש שנוכל לזהותה כ"זן אחר" שעבר זמנו, גזע שפס מן העולם.

או אולי הוא מדבר ב"הפוך על הפוך"? האשה "הכושית הזקנה" נושאת דברים באמצע הרחוב, ולכן יש לחשוד בה שמשהו אצלה לא בסדר, אבל למעשה,  שום דבר אחר אינו מצביע על כך, ואולי אין היא "משוגעת" אלא אישה רציונלית, המדברת דברי טעם, בעולם מודרני וחומרני, שאינו קשוב לקול שפוי, אבל אחר? שמא אנחנו – הרוב – איבדנו את היכולת להקשיב? ועל אחת כמה מי שחיים במקומות אחוזי "דיבוק" כמנהטן?

מנהטן – היא לב לבה ונפשה של ניו יורק  – היא מגנט המושך אליו המונים, תיירים, אנשי עסקים, אמנים שמיעוטם מצליח להתברג ולהתמסד, להתפרנס מאמנותם, ורובם "תפרנים" החיים מהיד אל הפה ואינם מסוגלים לעוזבה (וה"משוגעים"?  האם אינם סוג של אמנים חסרי הכרה?). יש בה עניים מרודים, וכבכל עיר גדולה יש בה גם פגועי נפש. חלקם מאוהבים בה, גם עד כדי טירוף.  סביר להניח גם, שקושי החיים בה הופך מי מהם לפגועי נפש. ואולי, כפי שקיים סינדרום ירושלים, אולי קיים גם סינדרום ניו יורק, שאליו מתכוון המשורר?

בעיר זו התופעה של מטיפים מטעם עצמם אינה חדשה, כמו במגה-ערים אחרות, כלונדון למשל, שבה למטיפים כאלה הוקדשה "פינת הנואמים" בהייד פארק.  בשיר שלפנינו, אם הזקנה דיברה לאזניו של הדובר, או למי שמאחוריו,  אולי  הדברים  עוררו בו חלחלה רגעית, אך הוא מתנער ממנה מיד.

 הציניות המודרנית גוברת עוד יותר בימינו. האמונה ביום הדין וקץ העולם פוחתת לאחר כמה "אכזבות" (2012 היתה הקש האחרון) ואף שהמשפטים שבפי המטיפה בשיר רהוטים (קולה בהיר ומדוד) וטיעוניה הם  הגיוניים ומוכרים גם מבית מדרשם של כהני דת בכל הדתות (נגע הסמים אצל צעירים, ה"רקבון" – הוא ככל הנראה הדרדרות מוסרית ופשיעה. ואולי כוונתה גם לנהיה אחרי חיי החומריות והרכושנות, שניו יורק נחשבת כמקרה מאפיין וכסמל מובהק שלהם)  –  ברגע שהיא עומדת באמצע הרחוב, או במעבר החצייה, מיד היא נחשדת ל"משוגעת", ודאי לא לנביאה.  אנשים "שפויים" אומרים את אותם הדברים, אבל בסלון הבית או בבתי קפה, ולא במעבר חצייה.

מחשבה אחת על “גיורא פישר

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s